לא לקיצוצים: מדיניות ה"בזבוזים" של ארה"ב מוצדקת
לאחרונה נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים לשים סוף לגירעון התופח של ארה"ב. גם הרפובליקנים מתחזקים ודורשים מדיניות קיצוצים נרחבת. אך, די להתבונן על המתרחש בגרמניה או בבריטניה, שמקצצות ומשלמות על כך ביוקר, כדי להבין איך היתה נראית ארה"ב, לו היה אובמה בוחר בדרך זו
אך כפי שאנו למדים כיום, הצמיחה בה התהדרה גרמניה לא נמשכה זמן רב. הצעדים המעטים בהם נקטה על מנת לזרז את הכלכלה כבר לא פועלים, וקצב הצמיחה החל לרדת כבר לקראת סוף 2010, עוד בטרם הצליחה הכלכלה לחזור לרמות של לפני המשבר העולמי.
בארה"ב, לעומת זאת, התמונה שונה: תוכניות התמריצים הן גדולות ולטווח ארוך, והכלכלה אכן ממשיכה להתאושש. לשם השוואה, על מנת ששתי המדינות יציגו את אותה רמת תוצר, ארה"ב צריכה לעבור שני מיתונים נוספים כמו זה שהתרחש ב-2008.
למרות זאת, חברי קונגרס רבים ממשיכים להתעקש כי מדיניות הקיצוץ היא הדרך לפעול. השאלה היחידה בוושינגטון, כך נראה, היא בכמה לקצץ את הוצאות הבנק הפדרלי.
אם הכלכלה היתה נמצאת בנקודה אחרת, ולא כשהיא סוף סוף מתחילה לצאת מהמשבר, הקרב על הקיצוץ יכול היה להיות חיובי: הרפובליקנים היו מאלצים את הדמוקרטים להפוך את הממשלה ליעילה יותר, והדמוקרטים היו מאלצים את הרפובליקנים לנטוש את הקיצוצים הכואבים ביותר. אך נכון לעכשיו, הכלכלה האמריקאית נמצאת במצב שברירי. התוצר אולי צומח, אך הוא עדיין צומח בקצב איטי מדי עבור החברות, שאינן מגייסות עובדים חדשים עקב החשש ממפולת או מקיצוצים.
כך שאם בממשל אובמה מחפשים את הדרך הנכונה לפעול, רצוי כי יבחנו את הדברים בעזרת שני מכשירים זמינים: ההיגיון וההיסטוריה. אלה התומכים בקיצוצים טוענים כי הם יובילו להגברת הפעילות במגזר הפרטי. אולם הסבר זה מתקבל על הדעת רק במקרה בו המדינה משתמשת במשאבים רבים, גורמת למחירים לעלות ומקשה על החברות.
בשנות ה-90 לשם השוואה,
כיום, כיוון שהריבית נמצאת בשפל חסר תקדים, המתבטא בנפילה חדה בדרישת הסקטור הפרטי להלוואות, התרגיל לא יכול לעבוד. כך שאפילו עם כל ההוצאות הממשלתיות, שמטרתן להילחם במיתון, הדרישה להלוואות עדיין נמוכה.
באופן דומה, אין עדות לכך שהממשלה מעסיקה "יותר מדי" עובדים ומונעת מהם לעבור לסקטור הפרטי. כשג'ון בוהנר, דובר הבית הלבן, אמר בשבוע שעבר שרשימת המועסקים על ידי הממשלה גדלה ב-200 אלף איש מאז נכנס אובמה לתפקיד, הוא פשוט טעה - מדובר ב-58 אלף עובדים בלבד. באותו הזמן המדינות בפדרציה פיטרו 405 אלף עובדים.
הבעיה המרכזית לאחר כל משבר פיננסי היא שהעסקים ובתי האב מפסיקים להוציא כסף, והם ממשיכים לנהוג כך גם שנים לאחר מכן. מכירות הרכב, לדוגמה, זינקו ל-12 מיליון בשנה שעברה, בעוד שב-2005 עמדו על 17 מיליון. תמונה קשה יותר קיימת בשוק הדיור, שעדיין ממשיך לרדת. אין זה מפליא, אם כך, שהמעסיקים מפחדים מהעתיד.
עם זאת, לא משנה כמה מספקת יכולה להיות מדיניות הקיצוץ - מדובר בפתרון שגוי. מהלכי הקיצוץ של הובר, אי שם בשנות השלושים, רק העמיקו את המשבר הגדול שידעה ארה"ב אי פעם. כך גם מדיניות העלאת המסים של רוזוולט ב-1937. מה שסיים את המשבר היתה תוכנית הזרמת כספים, המוכרת יותר בשם "מלחמת העולם השנייה". כשהציבור מהסס להוציא כספים - הממשלה חייבת לעשות זאת.
המשבר האחרון מלמד את אותו השיעור. איאן שפרסון, כלכלן בריטי בפירמת High Frequency Economics, מתייחס לבריטניה כאל אבן בוחן. "ביצועיה של ארה"ב מדהימים ביחס לאלו של בריטניה, שמקצצת באופן אגרסיבי, ואף ביחס לגרמניה שהקיצוצים בה היו מתונים יותר באופן יחסי". הוא מצהיר כי בעיקרון הוא מתנגד לתוכניות תמריצים במצבים של מיתון, אך במקרה של משבר עמוק - מדובר בהכרח.
הטריק הוא למצוא את הרצון הפוליטי לסיים את התוכנית כאשר יגיע הזמן לכך. זה לא קל, במיוחד עבור הדמוקרטים, בין השאר מכיוון שההקלות כוללות מדיניות המועדפת עליהם. אך הגל העולה של הרפובליקנים, בבית הנבחרים ובמדינות הפדרציה, ודאי יהיה שמח לפעול על פי רצון זה.
למען המצב הכלכלי, הפשרה הטובה ביותר בשבועות הקרובים תהיה זו אשר תביא להגדלת ההוצאות בטווח הקצר, ולקיצוצים בטווח הארוך והבינוני. בצורה כזו, ההוצאות יהיו יעילות יותר, וכך גם הקיצוצים. בכל מקרה, התקווה היא כי הממשל לא יילך בדרכן של גרמניה ובריטניה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם