ראש בראש: ריינג' רובר ספורט ופורשה קאיין בעימות חזיתי
הפגשנו את שני רכבי הפנאי-פאר המתקדמים ביותר לעימות של איכות ויכולת. זה היה גם מפגש של דרכים שונות ותפיסות שונות המתכנסות בדרך ללב הלקוח
זו הפעם הראשונה ב-15 שנים של מבחני רכב שבהן אני מסיים מבחן ללא הכרעה חדה וברורה, אבל בידיעה פשוטה: יש לנו כל כך הרבה מידע עבורכם, שכל שנשאר לכם הוא לבחור לפי העדפותיכם והצרכים שלכם.
שני דגמים אלה, ריינג' רובר ספורט ופורשה קאיין, מגיעים לאותו מקום - רכב פנאי מפואר עם נגיעות ספורטיביות - ממקומות שונים ובדרכים אחרות. לשם ריינג' מורשת ארוכה בת 40 שנה ומקומו בפנתיאון הרכב שמור כאביו מולידו של סגמנט השטח-פאר. אלא שדגם זה אינו מבוסס על הריינג' כי אם על הדיסקברי.
הדבר האמיתי, ריינג' רובר של ממש, מתגורר קומה כפולה מעל במדרג המחיר. ולא, לא תקבלו עודף ממיליון שקל. הפטנט הזה של דיסקברי-ספורטיבי-עם-שם-של-ריינג' הוצמד לדגם שיצא ב-2005. ב-2010 זכה הדגם למתיחת פנים, לעדכון גורף בסביבת הנהג, לחיזוק במנועים מחוזקים, לשיפור באלקטרוניקה ועוד.
בניגוד ליצרנית לנד רובר, שכל כולה רכבי שטח מאז 1949 והדיפנדר,
הקאיין הוצג ב-2002 לאחר פיתוח צמוד עם פולקסווגן טוארג, שאיתו הוא חולק את הבסיס ומכלולים רבים. לאחר ההשקה, שלוותה בסערת רגשות אצל טהרנים למיניהם, הפך הקאיין למקור הרווח הגדול ביותר של פורשה ולדגם הנמכר ביותר שלה. דגם חדש הוצג באביב 2010, והוא רחוק יותר מהטוארג, עם יותר חלקים ייחודיים עבורו.
ריינג' ספורט נאמן בהופעתו הרבועה והמזוותת לדגמי לנד רובר, פורשה קאיין לא נאמן לדבר. בניגוד לדגם הראשון, שעיצובו הלא מוצלח כשל בגלל ניסיון ליצור 911 מגודלת, כאן הלכו על כוחנות בהופעה, עם שכבה קדמית המחייכת כמו סלקטור ענקי בכניסה למועדון שנייה לפני שהוא מעיף אותך ממנו.
הפערים בגישה ובביצוע בפנים גדולים עוד יותר. בריינג' משטחי עור ועץ נרחבים, מעט מתגים ושדה ראייה באותה תנוחת ישיבה מעולה שקנתה לה מעריצים רבים במשך הדורות - ואני ביניהם. אין כאן הפתעה, אלא איכות מעולה, ריח עמוק של עור איכותי וחזרה לאותו מועדון גברים שאנו מכירים ואוהבים. ראויים לציון מערכת שמע של הרמן קרדון ומקרר של ממש במסעד המרפקים שבין המושבים הקדמיים.
אם לא מוכנים למופע הפנים, הכניסה לקאיין משחררת וואו לא קטן של התרשמות. מופע הפנים עשיר ביותר - גם בפאר, גם באבזור וגם בהצהרה על כל אלה. רק הפנל שבתקרה מכיל כעשרה מתגים שונים, התפרים בעור מפגינים את ההקפדה ההיא על פרטים ומתגי האלומיניום מספרים כי לא נשכח אף גורם יוצר פאר. תנוחת הישיבה מכונסת ועוטפת את הנהג המביט החוצה דרך שמשות קטנות יחסית; שדה הראייה טוב אבל לא מצוין.
נסכם זאת כך: השניים האלה מציעים פאר רב אך באופן אחר - האחד מביא ניחוחות קלאסיים, האחר מפגין עדכנות טכנולוגית.
גם בעיר מחליפים השניים יתרונות וחסרונות. הריינג' שקט ונעים יותר במהירות אטית (משהו כמו 30 קמ"ש). בידוד המנוע ופני הכביש טוב יותר ואיכות הנסיעה ראויה לכרכרה מלכותית. תנוחת הישיבה הגבוהה מקנה יתרון ברור בשדה הראייה וחשוב לא פחות - רואים אותך נוהג בריינג'. וגם זה שווה משהו.
הקאיין יהיה זריז יותר ביציאה מהרמזור, אך באותה מהירות אטית הוא נוקשה יותר ונוח פחות מאשר הריינג'. 20 קמ"ש יותר - והמצב מתהפך: מתלי הקאיין הנוקשים יותר מתחילים לעבוד ברצינות ומתמודדים טוב יותר עם אותן מהמורות שהריינג' כבר מתקשה להרחיק. לקאיין צמיגי 19 אינץ' וגובה דופן גדול יותר, וגם זה תורם לרמת החיים. הקאיין זריז יותר בעיר, ואילו לריינג' כושר תמרון מעולה היוצא נשכר מאותו שדה ראייה נדיר.
מחוץ לעיר שתי המכוניות נעימות מאוד. כאן יש לריינג' יתרון על הקאיין בתחום איכות הנסיעה הכוללת המתבטא בנוחות מעט עדיפה ורמת שקט טובה יותר. במקום שהריינג' מרחף, הקאיין זע מעט יותר. לעומת זאת, בכביש המפותל, קאיין עדיף. פורשה או לא? במקום שגוף הריינג' נוטה, הקאיין משרטט קשת אחידה ומהירה; מאוד מרשים ומהנה בטירוף. עד שהכביש המפותל גם הוא הופך משובש. הקאיין לא אוהב שיבושים, ויותר מזה, לא תוך כדי פנייה, מה שיוצר תחושה לא נעימה בניהוג הרכב. הריינג'? הוא, כבר אמרנו, מסתדר היטב עם במפים.
השניים האלה מייצרים רמת ביצועים מעל ומעבר. הם בעלי יכולת עקיפה ויכולת טיפוס הרריות במהירות מאוד גבוהה, מה שיכול גם לסכן את הרישיון שלכם - ובקלות גדולה בהרבה ממה שתחשבו.
לתיבת ההילוכים של הריינג' שלושה מצבי פיקוד (רגיל, ספורט וידני) וכל מצב משנה גם את ניהול המנוע, המתלים וההיגוי. השינוי והמעבר מכל מצב מורגשים אבל לא דרמטיים. העניינים בקאיין מתנהלים אחרת.
לחיצה על מתג הספורט מעירה דרקון רדום, והטיל הגרמני טס לפנים כנקניקייה עם הרבה מדי דיז'ון שנורתה מלחמנייה. וככל שלוחצים עליו, כן ירבה וכן יפרוץ: המתלים האקטיביים של הקאיין כאילו מכווצים את הדבר המגודל הזה לכדי מכונית ספורט, והמכונית ממש דוחפת את הנהג לנהיגה מהירה בפיתולים.
ואז מגיעים לסוף הכביש או סתם פורשים ממנו ונכנסים לשטח. הקאיין בא, הציץ ונסוג. הוא מסוגל לנוע בשטח, ויש לו מרווח גחון והגבלת החלקה כדי לטפל בכל מכשול סביר - הרבה מעבר לשביל תקני - אבל התחושה לא ממש נעימה. הריינג'? תנו לו עוד.
מהלך מתלים גדול מאוד, יחס קצר יעיל מאוד ומערך הטריין ריספונס הופכים את מכונית הכביש המפוארת הזו לחוקרת ארצות רבת יכולת בעלת כושר ספיגה טוב בהרבה מזה של הקאיין. אתם יודעים, מורשת של בוץ אינה דבר שאפשר לזלזל בו.
בשורה התחתונה, מדובר בשתי מכוניות טובות מאוד. כל אחת בדרכה מביאה עימה מטען של יכולת ואיכות המתאים לסמל המעטר את חרטומן. וכל אחת הגיעה למבחן הזה ולנקודה הזו בזמן ובמרחב בדרך שונה לגמרי.
אם אתם רוצים שילוב של רכב מפואר גם בעל יכולת שטח וגם בעל כושר מכובד בכביש - לא תמצאו זאת בדגם אחד כאן. כי מעבר לכל, הריינג' טוב יותר מעבר לכביש, ואילו היכולת של הקאיין טובה מזו של הריינג' בכביש. אבל יש מקומות בכביש שהריינג' עולה על הקאיין, מה שבסופו של דבר משאיר אותנו עם שני כלי רכב משובחים, שאינם עדיפים אחד על משנהו באופן ברור. ההפך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם