הבלתי מושגת: פורשה GT3
יפה, מהירה ויקרה: כתבנו חזר ממסלול המרוצים של חברת "פורשה" בהונגריה והבין שיש דברים שלא נועדו לכל אחד. ה-GT3 היא כזו: מהירה, יפיפייה, ומגיעה ל-312 קמ"ש. תמורת פחות מ-1.5 מיליון שקל - היא שלכם
ואז מגיעה כריסטינה וקוטעת את הפנטזיה. גורמת לך להבין שעם כל הכבוד לליטופים, הדרך לבעלות על הדבר היפה הזה עוד ארוכה מאוד. היא אחת מאנשי הצוות של חברת "פורשה" במזרח אירופה שמנהל את אירוע ההשקה של הדגמים החדשים. בנימוס האירופי המתבקש היא מחתימה אותי על טפסים.
בדיוק כמו בבנקים, אתה לא קורא את האותיות הקטנות, אבל יודע שהשריטה הכי קטנה בפנס של ה-S טורבו תאלץ אותך ככל הנראה לעבוד במרתפים סודיים של החברה למשך שארית חייך כדי לממן את הנזק. מיליון שקל ו-390 אלף עולה היפהפייה הזו, מחיר שווה לכל כיס של שייח סעודי. אם יש לכם את הסכום הזה, בפורשה ישמחו להעניק לכם נסיעת טעימה דומה.
אנחנו נמצאים במסלול המרוצים "הונגארורינג" בהונגריה. 20 דקות נסיעה משדה התעופה בבודפשט. קור של שמונה מעלות בחוץ, סתיו כמו שחורף צריך להיות. במתקן האירוח של פורשה מתקבצים לאט-לאט העיתונאים שהגיעו ממגוון רחב של מדינות.
מתבוננים בערגה בשורת המכוניות על המסלול שעולה כמו בניין מגורים חדש בתל אביב. יבגני, עיתונאי רכב מרוסיה, כבר נמצא בשלב הסיגריה שאחרי. הוא שייך לקבוצה שנסעה בדגמים החדשים בבוקר ועכשיו ממתינה להסעה לשדה התעופה. "הנסיעה מאוד מהנה", הוא אומר, "אבל צריך להיזהר לא להחליק בסיבובים כי המסלול רטוב".
החברה נותנת לך שלוש הזדמנויות ליהנות מחוויית הנסיעה. הראשונה שבהן היא האצה במקום מאפס ל-200 קמ"ש. כולנו נתקלים לפעמים בערס הצעצוע ברמזור עם הונדה שנת 96', שני אגזוזי לחץ ומבט מתגרה שהופך לשעטה כשהאור הירוק מגיע. ה-S טורבו וה-TG3 משנות את התמונה לחלוטין.
רגל שמאל לוחצת על דוושת הברקס עד הסוף, רגל ימין מתרוממת ונוחתת בעוצמה על דוושת הגז. כשמרימים את רגל שמאל קורה דבר מופלא-הרכב נורה קדימה במהירות עצומה. אנחנו מדברים על האצה מאפס ל-100 קמ"ש ב-3.8 שניות ובמהירות מרבית של 312 קמ"ש.
לדגמים הידניים שישה הילוכים, אבל אנחנו קיבלנו את הדגמים האוטומטיים שהם מעט פחות מהירים, אבל הרבה יותר נוחים. המחשבה הראשונית של "איך אני עוצר את הדבר הזה" מתמזגת עם המחשבה הקודמת על הטפסים שעליהם חתמתי. כשמתווספת לתחושה המהירות העוצמה שבה אני נזרק, הבטן מתהפכת. שנייה לפני שאני מתנגש בגדר המשוכות שהוצבה על המסלול אני מצליח לבלום ולהסתובב, והבלימה קלה יחסית. החוויה דומה לרכבת הרים, ואני ממש לא רוצה לצאת מהלונה
שעה חולפת ואנחנו נמצאים בתוך מרוץ מאולתר, כשכל אחד מהעיתונאים מקבל פורשה TG3, שעולה מיליון שקל ו-280 אלף , ויוצא לדרך. לצדי יושב נהג פורמולה חביב בשם יאן, שעובד בפורשה ומתפרנס מהחלומות שלכם.
הוא גר בנורבגיה ונראה די מרוצה מהחיים. את השיחה שלנו הוא מתבל בהערות על הנהיגה שלי, שלא עומדת בסטנדרטים המחמירים שלו ובקריאות עידוד מונוטוניות של "חלק, בדיוק ככה, חלקלקות", כשאני מצליח לא להתהפך בסיבובים במהירות של 180 קמ"ש. ועדיין למרות הקריאות, שללא ספק נשמעות יותר ממריצות באנגלית עם מבטא סקנדינבי, אני לא מצליח לסחוט את כל הגז ולנצל את המהירות של כלי התעופה הזה.
"אז זה יותר מעניין מלכתוב על מקרי רצח בישראל?", שואל אותי יאן אחרי הסיבוב הרביעי. "יותר מעניין אפילו מלהיות עם בחורה יפה". אני משיב. "כנראה שלא היית עם בחורה יפה באמת", הוא פוסק ומראה לי תמונה של אשתו. בהמשך הוא מספר לי על אוסף המכוניות הפרטי שלו, ואני מבין שהבחור הזה, ככל הנראה, נולד כדי ליהנות מכל העולמות.
כשנודע לי על הנסיעה להונגריה, עשיתי שיחת טלפון לעידן פרץ. חבר טוב חובב מכוניות מרוץ מושבע, שלולא העובדה הפעוטה וחסרת המשמעות שהוא לא מחזיק ברישיון נהיגה, ודאי היה מאיים על מעמדו של שומאכר. מאז ועד ליום הטיסה הוא הציף אותי בשלל פרטים רלוונטיים יותר או פחות על המכוניות שעליהן אזכה לנהוג, על המסלול, ובעיקר על היותי המאושר באדם.
כל המידע של פרץ התנקז על המסלול בהונגריה, לארבע דקות של הנאה צרופה שבמהלכן חוויתי חוויה מטלטלת, עם אחד הנהגים הבולטים ביותר בעולם בתחום. עכשיו רק אני והוא ברכב. הידיים שלו על ההגה, נוגעות לא נוגעות, אבל אלה הרגליים שלו שלוקחות אותנו למהירויות שלא הכרתי וגורמות לי להיזרק קדימה בכל סיבוב בהנאה מהולה בפחד.
הוא כבר בן 64 והאינסטינקטים שלו לא חדים כבעבר, אבל הוא עדיין יכול לנסוע על מסלול רטוב 50 סיבובים ברציפות ולנהל איתך שיחה על המצב הביטחוני בישראל תוך כדי כך. קוראים לו וולטר רוהל, אגדת ראלי בשנות השמונים, שאם אתם לא שמעתם עליו, הידע שלכם בספורט המרוצים הוא די מצומצם וכנראה אתם קוראים את הכתבה רק בגלל התמונות. אבל גם זה לגיטימי.
וולטר, בנונשלנטיות, מוריד הילוכים (אנחנו נהגנו באוטומט) לקראת הסיבובים שאליהם הוא מגיע כשהמחוג עובר את ה-200 קמ "ש. הוא כל כך רגיל לזה, שכשאני מתחיל לדבר איתו הוא מפנה אליי את הראש בעודו נוהג. בשלב הזה החלטתי שיש גבול לאקסטרים והעדפתי לשמור על זכות השתיקה. יש דברים שצריך לחוות ושמילים פשוט לא יכולות לתאר. אני יורד מהרכב מסוחרר. עוד קפה, עוגה קטנה, פלירטוט קצר עם המלצרית הענוגה ואני נפרד מהחלום.
אני יוצא מנתב"ג בתחושות מעורבות. נכנס למאזדה הישנה והמוכרת ולא יכול שלא להרגיש תחושת החמצה: אין תלונות אמנם, אבל המחשבה על מציאות טובה הרבה יותר אינה מרפה. אני מרגיש כמו מי שיצא לדייט עם בר רפאלי, גנב איתה כמה נשיקות חפוזות, ובסופו של דבר התחתן עם אהבת נעוריו הממוצעת.
וכמו כל האוהבים אני מסכם במידה מסוימת של נחמה כשאני מגיע לאיילון דרום: היא אולי לא הכי יפה ולא הכי נחשקת, אבל לפחות אותי היא באמת אוהבת.
הכותב היה אורח של חברת "פורשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם