מי מפחד מ"החותמת השחורה"? הישראלים קופצים על העגלה
דוכני המכירות בחו"ל הפכו בשנים האחרונות לג'וב מבוקש בקרב צעירים ישראלים. אבל המשבר העולמי גרם לכמה מדינות לאבד את הסבלנות כלפי המוכרים בעלי המבטא הזר
בניגוד לרושם שהצהרתו הראשונית עלולה ליצור, הרי שכהן לא נמשך לנופיה הפראיים של דרום אפריקה אלא לקניונים מסוג אחר לגמרי - כאלה שבוערים בקדחת קניות בעונה זו ממש, דצמבר של חג המולד. כי כהן, כמו אלפי צעירים אחרים, הוא מוכרן בינלאומי.
ב-10 השנים האחרונות, בין הצבא, האוניברסיטה והטיול הגדול, נכנסה תקופה נוספת - פרק זמן שנמשך מחודשיים ועד שנה של עבודה במכירות מעבר לים. זו אמורה לסייע בכיבוש חלומות מאוחרים יותר כדוגמת אותו טיול גדול, חיים סטודנטיאליים מעוטי דאגות, רכב, עצמאות. הבעיה היא שאחוזים נכבדים מהצעירים הללו עובדים ללא אשרות מתאימות, כך שמלבד הפוטנציאל לרווח כספי, החוויה טומנת בחובה גם סיכון לא קטן: קנסות בגין עבודה לא חוקית, גירוש ואף מאסר.
"אפשר לומר שזאת תהיה הפעם השלישית שלי", מספר כהן. "בפעם הראשונה עבדתי באוקלנד שבניו-זילנד במשך 4 חודשים, עד שבשלב מסוים הגיעו סוכני ההגירה לדוכן בקניון, ביקשו מאיתנו אישורי עבודה ומאחר שלא היו לנו, הבהירו כי יש לנו שבועיים לעזוב את המדינה. משם המשכתי לסינגפור, שם יש היום הרבה מאוד ישראלים. אחרי שבועיים הגיעו פניות לבוס שלי והוא הודיע לכל העובדים בחברה, בערך 10, שיש לנו 24 שעות לעזוב ולמעשה הוא כבר קנה לנו כרטיסים לבנגקוק".
כעת הוא נוסע שוב. אחרי הכל, מוכר טוב יכול להרוויח לדבריו כ-1,100 דולר בשבוע, שהם 4,400 דולר בחודש ו-15,840 שקל (נטו). מוכר בינוני מרוויח 500-400 דולר בשבוע, שעדיין מצטברים לסכום נאה של 2,000 דולר בחודש. "המסקנה שלי", הוא מסכם וממשיך לדיוטי פרי, "היא שצריך לעבוד חוקי". אם אפשר, כמובן.
עמדות המכירה הישראליות הפזורות בקניונים ברחבי העולם מכונות "עגלות". בתעשייה הזו מתגלגלים, על פי גורמים המעורים בה, 20-10 אלף ישראלים, רובם צעירים שגילם 27-21, המבקשים לעשות כסף ומוכנים לקחת סיכון, להרחיק אל מעבר לים - ובדרך לפסוח על כמה סעיפים כמו הפרשות סוציאליות ושכר בסיס.
התשלום למוכרים בעגלות מבוסס על חלוקת רווחים בין הבעלים, שהוא לרוב ישראלי אחר, לבין המוכר העובד "על העגלה". חלוקת האחוזים משתנה בין החברות והמוצרים השונים ועולה עם חציית רף מכירות מסוים, אך שיעור הרווחים השכיח שמגיע לכיסו של המוכר הוא 15%-30%. לשיעור זה לא מתווסף כל סכום אחר, כך שלמעשה צעיר ישראלי יכול לסיים יום התרוצצות מפרך של 12 שעות בניו יורק או בטוקיו עם 0 דולר.
למרות זאת, הישראלים טסים בהמוניהם כדי לנסות את מזלם בג'ונגל המכירות. אולם הרושם הוא שלאור המשבר העולמי, האבטלה הגואה במדינות המערב והיחלשותו היחסית של כוח הקנייה, דווקא העולם הוא זה שהולך ומאבד את סבלנותו.
בניגוד לעובדי ההיי-טק הישראלים הממלאים את עמק הסיליקון, למוכרנים הישראלים פעמים רבות אין אישור עבודה תקף והם נחשפים לסיכון נוסף, מלבד זה שבחוסר הצלחה - הסיכון המשפטי. "חלק מהמדינות לא מסתפקות עוד באיומי גירוש, אלא נוקטות סנקציות חריפות נגד הרוכלים - לעיתים עד כדי כליאה, גירוש והטלת קנסות כבדים", אומר עו"ד צבי קן תור, מומחה לדיני ניוד מומחים ושותף במשרד קן תור & עכו. הוא מציין כי בין המדינות שהחמירו באופן משמעותי את האכיפה בשנה האחרונה נמצאות ארה"ב, בריטניה וגם סינגפור.
מדינת האי המזרח-אסיאתית העשירה והמשגשגת הפכה בשנים האחרונות ליעד מועדף עבור ישראלים רבים. מנתונים שפרסם לאחרונה איגוד קמעונאי סינגפור עולה, כי בשנה האחרונה עלה מספר העגלות המוחזקות על ידי ישראלים בקניונים במדינה
עבודה בסינגפור ללא אשרת עבודה תקפה גוררת במקרה הטוב קנס של 5,000 דולר ובמקרה הטוב פחות גם מאסר של 12 חודשים. בעלי החברות צפויים לספוג תקופת מאסר דומה וקנסות המגיעים ל-15 אלף דולר לכל עובד לא חוקי המועסק אצלם. רכישת כרטיס טיסה לבנגקוק עבור כל העובדים נראית פתאום כמו אלטרנטיבה זולה ומשתלמת הרבה יותר.
"אשרות העבודה שניתנות כיום בסינגפור לא מיועדות לעובדים בעבודות כמו מכירה בקניון, שאינה דורשת כל ניסיון קודם", מבהיר קן תור. "בסינגפור קיימת אשרת עבודה מסוג S, המחייבת את העובד הזר להרוויח שכר של 1,900-1,300 דולר. בעת הענקת אשרה זו הרשויות אמורות לשקול שיקולים כמו שכר, השכלה, ניסיון תעסוקתי וסוג העבודה".
לכאורה אשרה זו עשויה להתאים גם למפעלי העגלות, אך בפועל מתעוררות כמה בעיות אשר שומטות את הקרקע מתחת האפשרות לעבוד שם ברוכלות כחוק. ראשית, החברה יכולה להעסיק באשרה זו רק 10% מכוח העבודה שלה, ואילו בעלי העגלות מעסיקים ישראלים באופן כמעט בלעדי. שנית, נדרש שכר מינימום מובטח - שאינו מותנה במכירות בפועל.
"חלק לא מבוטל מהישראלים לא מפנימים את העובדה שלטקטיקת המכירה האגרסיבית יש מחיר פלילי ותדמיתי", אומר קן תור. "שיטוט קצר בפורומים סינגפוריים מעלה שלל תלונות ועדויות של מקומיים על הטרדה מצד ישראלים, לצד עצות כיצד לחמוק מהם. במדינות רבות, בפרט במזרח, המקומיים רואים את מהלכי המכירה של הישראלים כחציית גבול, בעיקר כשאנשי המכירות נוגעים בלקוחות ללא הסכמתם". ככלל, הוא מסכם, מבעד לעיניים סינגפוריות מדובר בחדירה גסה לפרטיות.
המדיניות התקיפה של הסינגפורים חוברת למגמה בינלאומית, המבקשת להצר את צעדיהם של העובדים הלא חוקיים. "לפני שבועיים דווח בבריטניה על כמה ישראלים שנעצרו לאחר שנתפסו כשעבדו באופן לא חוקי בקניון", מספר קן תור. "פרט לכך שהם יגורשו, סביר להניח שהרשויות יאסרו עליהם להיכנס לממלכה לפרק זמן של עד 10 שנים ויעבירו את המידע על כך למדינות רבות שאיתן יש להן חילופי מידע. הדבר צפוי לגרום לנתפסים קשיים בכניסה לאותן מדינות".
מדיניות זו, הקרויה "חותמת שחורה", מפחידה ישראלים רבים הרבה יותר מקנסות או ממעצרים, אשר גם הם מאיימים על העובדים בממלכה. כדי להימנע מתענוגות מפוקפקים אלה, חברות רבות מעדיפות להעסיק ישראלים בעלי אזרחות אירופית, המאפשרת להם לעבוד בבריטניה. במקרים אחרים החברות מנסות לארגן להם אשרת עבודה זמנית, שאותה מקבלים מי שהתקשרו בחוזה עבודה עם חברה שהבסיס שלה הוא במדינה.
לקבלתה נדרשים העובדים הפוטנציאליים להוכיח לנציגות המקומית של השגרירות הבריטית כי כישוריהם המקצועיים לעבודה זו כוללים ניסיון תעסוקתי בדרג ניהולי, לרבות תעודה אקדמית - שבדרך כלל איננה בנמצא.
"הממשל הבריטי לא רואה את הרוכלות כמקצוע העונה על הקריטריונים האלה, ולפיכך הסיכוי לקבל את האשרה קטן מאוד", מציין קן תור. "בנוסף, לאחרונה הוחלט להגביר את הפיקוח באופן משמעותי ולאכוף ביתר שאת את הנהלים".
אשרה נוספת הכוללת היתר עבודה הינה אשרת סטודנט, המאפשרת עבודה במהלך הלימודים, לצד הגבלה ל-20 שעות עבודה בשבוע. אם בעבר נטו הרשויות שלא לאכוף זאת, הרי שכיום הן לא מאפשרות שלא להגיע בקביעות ללימודים. המוסד האקדמי מחויב לקיים רישום נוכחות - וסטודנט שלא יפקוד את מוסד הלימודים כנדרש, יאבד את אשרת הסטודנט שלו ויסתכן במעצר וב"חותמת שחורה".
היעד המרכזי - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - הפך גם הוא קשה יותר להשגה בשנה האחרונה, בעיקר בשל גידול במספר ובהיקף הפשיטות שמבצעת ה-ICE (זרוע האכיפה במשרד ביטחון הפנים האמריקאי), לצד החמרת הענישה ומדיניות של "חותמת שחורה".
את אשרת ה-H2B, שבאמצעותה השיגו ישראלים רבים עבודה בארה"ב, הרבה יותר קשה לקבל היום, כיוון שעל המעסיק להוכיח כי אין עובדים אמריקאים בעלי כישורים מספיקים אשר מוכנים לבצע את העבודה.
רשות ההגירה דורשת ממעסיקים ישראלים להגיש בקשה נפרדת ביחס לכל מחוז בארה"ב שבו הם מעוניינים להעסיק ישראלים, וכן לפרסם מודעה בעיתון שלפיה הם מעוניינים לאייש את משרת המוכר בקניון. לאחר מכן עליהם לשמור העתק של כל אחת מפניות המועמדים, לזמן את הפונים, ובמקרה שיימצא כי מי מהם אינו מתאים לעבודה, הרי שחלה עליהם החובה לנמק מדוע.
"מספר הישראלים העובדים בחו"ל הולך ועולה למרות המשבר הכלכלי. בכל שנה נוספים אזורים חדשים וקצב הגידול עומד על כ-7% בשנה", אומר אורי ירון, סמנכ"ל השיווק של האתר Maka, המצוי באחד התחומים המרכזיים והקריטיים בתעשיית העגלות: גיוס כוח אדם.
למרות רצונם של האמריקאים לדחוק את רגלי המוכרים הישראלים לטובת כאלה שגרין קארד שוכב בכיסם, נראה שלצברים אין תחליף. החוצפה והרעב הופכים את הצעיר הישראלי - יותר מכל תכשיר או פטנט - לרכיב המרכזי בעגלת קניון חפצת מזומנים.
אי לכך, העוסקים בתעשיית העגלות משקיעים אנרגיה רבה בגיוס אותו משאב יקר - דבר שמיתרגם גם לנוכחות מקוונת מרשימה: אתרי אינטרנט רבים פועלים בזירה, כמו טרמינל, ג'ובניק, קופה, חו"ל (Chool), פנאן-ג'וב, EasyMoney, וורלד-ג'וב וכאמור Maka. אתרים אלה משמשים צעירים המעוניינים במידע על עבודות בחו"ל, ומאפשרים למפעילי עגלות "לדוג" אותם.
הקשר עם חברות מצד אחד ועם עובדים פוטנציאליים מצד שני מציב את ירון בצומת מידע משמעותי. עם זאת, "יש בעיה להעריך מה מספר העובדים בתחום", הוא אומר. "ההערכות מדברות על יותר מ-10,000 ישראלים שטסים מדי שנה לעבוד בחו"ל, אך מי שמוצא עבודה לא מדווח על כך לרשות מוסמכת כלשהי".
לדבריו, ההאטה העולמית לא פגעה במגמת הגידול במספר הישראלים, בין השאר כיוון שהעגלות נתפסות בקרב הצרכנים כאפשרות זולה יותר מן החנויות - וגם בשל התפשטות לאזורים נוספים, שהגדילה את היצע המשרות. "המשבר בא לידי ביטוי בעיקר באנגליה", מספר ירון. "למרות שארה"ב מצויה עדיין בראש הרשימה בפער ניכר, חל גידול משמעותי בדרום אפריקה, בדרום אמריקה ובקנדה. המיקום היחיד המצוי במגמת ירידה בולטת הוא יפן, שהיתה רוויה בעבר בבסטות של תכשיטים, אך הן הלכו ונעלמו".
בכל הקשור לנתוני ההעסקה, ירון מציין כי בעונת חג המולד שבה אנו מצויים כעת - שהיא עונת הקניות העיקרית במשך השנה כולה - השכר יכול להגיע ל-1,500-1,000 דולר לשבוע. עם זאת, הוא מבקש לסייג: "העבודה קשה, קשה מאוד. אנשים צריכים להבין שאם הם הולכים לווגאס, זה לא אומר שהם יראו הופעות בידור כל היום; מי שטס להוואי לא גולש על הגלים. מה שחשוב זה שאנשים יכניסו לעצמם לראש שלא מדובר בחופשה, למרות שהיעד על פניו הוא אקזוטי. לרוב יום העבודה נמשך 12-10 שעות".
למעשה, העבודה כה קשה, שעובדים רבים אינם שורדים לאורך זמן רב. לאור זאת החברות, המבקשות להשאירם בכל מחיר, מעניקות "מענקי התמדה" נדיבים בדמות כרטיסי טיסה חינם למי שנשאר למשך 3 חודשים לפחות. הן אף נותנות בונוסים מיוחדים, המוענקים פעמים רבות גם לבעלי דרכון זר - שהם כאמור אוכלוסיית עובדים מועדפת בשל הסיכון הקטן יותר שבהעסקתם.
רותם זפרי (25) בילתה את דצמבר שעבר בלוביק שבטקסס. "זאת עיירה קטנה", היא אומרת. כמה קטנה? "בערך כמו תל אביב ורמת גן ביחד. אלה סטנדרטים אחרים, אמריקאיים". הנסיעה היתה עבורה חוויה טובה, רעה ובעיקר חד-פעמית. "אחי גר שם, כך שלי היה הרבה יותר קל, אבל יש הרבה מאוד אנשים שקשה להם והם לא מצליחים. זה משגע לעמוד במשך 6 שעות ולא למכור אפילו מוצר אחד - מדובר במאבק מנטלי ופיזי".
זפרי מעידה שגם לה היו רגעי שבירה ואפילו בכי, אבל בסופו של דבר היא הרוויחה כסף: "4,500 דולר בחודש," היא מספרת. "כן, זה לא רע, אני יודעת. אבל צריך לזכור שמקלפים מזה הרבה מאוד עלויות. החברות גובות כסף על מגורים, נסיעות, טלפונים ועוד. אם לא מרוויחים מספיק כסף, פשוט עומדים במקום".
אז תחזרי?
"זה לא בשבילי".
רובי (23) חושש פחות לחזור, ואולי זו הסיבה לכך שהוא חושש יותר מחשיפת שמו המלא: "בסופו של דבר זה לא חוקי", הוא אומר ממקום מושבו כסטודנט בבאר שבע. מיולי 2009 ועד ספטמבר 2010 הוא עבד ברציפות, מלבד חודשיים בארץ, במכירת מוצרים בלאס ווגאס. לאחר שהתחיל במוצרי קוסמטיקה מים המלח, עבר במהרה לאביזרים לאייפונים - וראה כי טוב.
"נהניתי מאוד מהעבודה עצמה. אם אתה טוב, זה מספק מאוד כי אתה מרוויח לפי כמה שאתה שווה", הוא מדגיש. "הבעיה העיקרית היא שאין לך זמן לעצמך: עובדים 12 שעות ביום, 6 ימים בשבוע, וביום החופש היחיד בקושי מוצאים זמן בין הסידורים שחייבים לעשות".
ואיך הכסף?
"מעולה. אלה לא סכומים שאפשר להרוויח בארץ, בטח לא בגילי. מצד שני, למרות המחסור בזמן מצאתי על מה לבזבז, ויש על מה. הוצאתי סכומים שאם החברים שלי ללימודים היו שומעים, היה כואב להם הלב".
השאלה כמה מרוויחים מצריכה, לדבריו, תשובה מורכבת: "זה תלוי במיקום שלך, בחברה שלך, במוצר וגם במזל. עם האביזרים שמכרתי אפשר להגיע בלאס וגאס ל-7,000-5,000 דולר בחודש, אם יודעים לעבוד. בקוסמטיקה אפשר להגיע גם ליותר מ-10,000 דולר בחודש".
זה נשמע מופרך.
"זה נשמע מופרך מהארץ, אבל כשאתה מגיע לשם אתה רואה שזו המציאות, אולי גם משום שמדובר בלאס וגאס והכסף שם זורם בקלות. וכן, מוכרים פחות טובים מרוויחים הרבה פחות".
כמה פחות? הרצפה היא התחתית. כיוון שבמכירות, כאמור, התגמול עומד ביחס ישר לביצועים, עלולים להיות "פערי שכר" גבוהים מאוד בין שני מוכרים המאיישים את אותה העמדה. כך, לדברי רובי, ישנם מוכרים ש"בקושי סוגרים את החודש" ומכסים את הוצאות המחיה הבסיסיות שלהם באמצעות שכר של 2,500-2,000 דולר.
חלוקת הסכום הזה במספר שעות העבודה שלהם מבהירה כי מדובר בשכר של 30-25 שקל בשעה, המנותב כאמור קודם כל לתשלום חשבונות - שכר שבוודאי אינו מהווה פיצוי על השתעבדות כה מוחלטת.
ככל הנראה מוכרים רבים אינם "כה טובים". למעשה, לדברי ירון מ-Maka, מספר המוכרים הישראלים שחוזרים לעבוד בפעם השנייה בעגלות הוא כ-5% בלבד, מה שהופך את כהן שנסע לדרום אפריקה ואת רובי - המשיב כי "בטוח" יחזור - לעופות נדירים למדי ולא ממש מייצגים.
"העובדים מתחלקים לחדשים ולוותיקים", מסביר רובי. "גם אני בהתחלה גירדתי את ה-2,000 דולר מלמטה, אבל עם הזמן לומדים לזהות את הלקוח, את המותגים שהוא לובש, את המבט וההתעניינות - ניואנסים שמלמדים על רצונו ועל יכולתו לרכוש". לומדים להריח כסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם