מיליונר בלי תואר: משב"ק ס' למרכז הסחר העולמי
הוא סולק מהתיכון, שוחרר מצה"ל במהלך השירות ונשלח לעבוד כמחסנאי. בגיל 28 עשה ליאור בליק את המיליון הראשון. עכשיו החליט שהגיע הזמן ללימודים. בהרווארד
בהוליווד זה נגמר לא פעם עם ויל סמית' בדמותו של כריס גרדנר בסרט "המרדף לאושר". במציאות זה מסתיים לעתים קרובות בקריירה מוחמצת ובעבודה מתסכלת בשכר מינימום. בסרט של ליאור בליק זה נגמר עם 3 חברות מצליחות, 150 עובדים ומחזור שנתי של מיליוני דולרים. "במכתב ההשמה שנתנו לי בסיום השירות הצבאי כתבו שאני מתאים להיות מחסנאי במפעל חשמל בחולון", הוא נזכר, "זה מה שהם חשבו שאני מסוגל לעשות".
היום, כעבור 15 שנה, בליק נזכר באותו מכתב ומתקשה לכבוש את חיוכו. מחדר הישיבות של החברה בקומה ה-10 בבניין משרדים בלב מרכז הסחר העולמי, 5 דקות הליכה מהמקום שבו עמדו פעם מגדלי התאומים, אותו מכתב נראה כאנקדוטה משעשעת ותו לא.
בקצה שולחן העץ הכבד, בחדר הישיבות השקוף, ניצב מסך מחשב גדול לשיחות וידיאו. במטבחון הסמוך עגלת פופקורן ולצידה מכונת קפה משוכללת וסלסלות מלאות בחפיסות שוקולד. בלובי ספות לבנות, עץ אשוח מקושט וחנוכייה. "אפילו לנהוג במלגזה במפעל הם לא חשבו שאני מתאים", הוא מוסיף בהומור.
אלא שאז זה לא היה מצחיק. השחרור מהצבא אחרי שנתיים בלבד עלה לו בדמים - פיזית. "הם לא רצו לתת לי ללכת", הוא מסביר. "ידעתי שאני בבעיה, שאם אשאר בצבא אהפוך מסוכן לאנשים שסביבי." להבנה הזאת הוא הגיע לאחר תקרית ירי בשועפת. אש נפתחה לעבר הכוח ממכונית חולפת. "לקח לי כמה שניות להגיב לאותו ירי", הוא מוסיף, "אבל כשהגבתי התחלתי לירות לעבר הרחוב, למרות שהמחבלים כבר ברחו. פרקתי את הזעם שהיה בי. נהייתי אדם אלים, והבנתי שאם לא אעזוב, זה ייגמר ברע".
לאחר שהמ"פ שלו והקב"ן סירבו לשחררו מסיבות נפשיות, לבליק לא היתה ברירה. "בחופשה הראשונה שלי אחרי אותה תקרית לקחתי סכין גילוח וחתכתי לעצמי את כף היד", הוא נזכר. "חבר שלי לקח אותי לאיכילוב ואמר שהוא מצא אותי על ספסל ברחוב, מדמם ומדוכא. אחרי זה כבר לא חזרתי לצבא".
מאז עברו על בליק לא מעט גלגולי חיים, אלא שאת אותו מכתב שייעד אותו לסידור מחסנים הוא מתקשה לשכוח גם היום. כך גם את המורה מכיתה ד', שאמרה לו שלא ייצא ממנו שום דבר, או את בית הספר שבכיתה י' השאיר אותו כיתה.
החשבון שלו עם ישראל עדיין פתוח. בניגוד ללא מעט ישראלים שעזבו את המדינה חסרי כל וחזרו מיליונרים רק כדי להוכיח לכולם שהם טעו, בליק מדגיש גם היום שאין לו כל כוונה לחזור. "ישראל גורמת לי לתחושות לא טובות", הוא מסביר. "עברתי ילדות קשה מאוד, שיצרה אצלי ניתוק אמיתי מישראל. עד היום אני לא מצליח להתגבר על השלב של הצבא, לא יכול לסלוח להם".
הצבא לא היה הדבר היחיד שליאור בליק לא סיים. "בשום מערכת לא הסתדרתי", הוא אומר לא פעם במהלך הראיון - בגאווה. הוא נולד בחולון כליאור אלגאווי. "בגיל 20 החלטתי לשנות את שם המשפחה", הוא מסביר. "לא הרגשתי נוח בארץ עם
כשהשתחרר מהצבא המשיך להסתובב עם חברי הלהקה ואף ניגן בסקסופון בדיסק הראשון שהוציאה הלהקה, "בעסקי הש"', שיצא בהוצאה עצמית ולא עורר עניין ציבורי. לאחר כמה חודשים מכר את הסקסופון וטס לארצות הברית.
"עבדתי בחברה לניקוי שטיחים בבעלות ישראלית", הוא מספר. "בהתחלה הרווחתי 2,000 דולר בחודש, בסוף זה קפץ ל-12 אלף דולר". מה הביא לשינוי? "ככל שאתה צובר ותק, מתחילים לשלוח אותך ללקוחות כבדים יותר. אתה בא לבתים של עשרות מיליוני דולרים עם ספות עור ושטיחים פרסיים ונותן להם את המחיר הכי גבוה שאתה חושב שאפשר".
:מהר מאוד אתה לומד לקרוא את הלקוחות שלך. הדבר הראשון שאתה בודק בניו יורק זה אם יש להם בבית מכונת כביסה ומייבש. אם כן, אתה יודע שהם מיליונרים. אחר כך אתה בודק אם יש עוזרת, אילו בגדים הם לובשים, כמה עלה השטיח. לא פעם הם משאירים את התג מאחור. מדובר באנשים שמתקשרים אליך כי הם קיבלו קופון הנחה של 15 דולר - ובסוף אתה מוציא מהם 2,000 דולר עבור העבודה 70%". מהתשלום הוא נהג להעביר לחברה, את השאר לקח לעצמו.
אחרי שנה שב לארץ והתקבל לעבודה במכירות במרל"ם. "היות שהשתחררתי בגלל פרופיל נפשי, לא יכולתי להוציא רישיון נהיגה והייתי מגיע לעבודה באופניים", הוא נזכר. לאחר שנה התקדם והפך למנהל מוקד המכירות של החברה. כשחסך מספיק טס לאוסטרליה, קנה מכונה לחיתוך בשר והחל למכור כריכים לחנויות.
"אתה קם בבוקר, מכין 40 סנדוויצ'ים, עובר בין החנויות, מוכר אותם ב-4 דולר כל אחד וחוזר הביתה בצהריים עם 160 דולר". כשראה שהעסק רץ, החליט להתרחב. "אתה חושב לעצמך: למה לא להכין גם פסטה או סלט פירות?". עד מהרה הקים קייטרינג לאירועים. אחרי שנה, כשהחליט לחזור לארץ, מכר את העסק ב-28 אלף דולר.
בגיל 24 שב לארצות הברית, הפעם כעובד בחנות ביפרים של קרוב משפחה בניו יורק. "תיקנתי ביפרים ותוך כדי כך עשיתי את ההיכרות הראשונה שלי עם עולם הטכנולוגיה", הוא אומר. לאחר מכן פתח עם קרוב משפחה מעבדה עצמאית לתיקון ביפרים שלא האריכה ימים. בליק החל ללמוד טכנולוגיה בקולג' מקומי, שכר דירת חדר עם שותף בהארלם ועבד בחנות פלאפל מקומית.
כשהכסף אזל, מצא עבודה בהתקנת כבלים ורישות מחשבים. "הרווחתי 200 דולר בשבוע ושכר הדירה היה כפול", הוא מספר. "במקביל ביקשתי מהבוס שייתן לי לעבור מהכבלים לצד הטכני. יום אחד הוא נתן לי לתקן בעיה פשוטה. שנה לאחר מכן כבר הייתי הטכנאי הראשי". בליק התקדם והשתכר היטב, עד שיום אחד פוטר.
"לא הייתי מוכן לפיטורים האלה", הוא מודה. "נשארתי בלי כלום, אולי עם 2,000 דולר ובלי אישור עבודה". אז הקים ביחד עם חבר, אסי ארנברג, את NIT, שותפות ששרדה כמה חודשים. "לא היה לי כסף להעסיק עובדים, אז עשיתי כמו בשטיחים: לקחתי כמה חבר'ה ואמרתי להם שירוויחו לפי פרויקטים".
לא חלף חודש והוא קיבל את הזדמנות חייו - חוזה מול מדינת ניו יורק לבניית תשתית לעשרות מעבדות לימוד ממוחשבות בקמפוסים ובמרכזים קהילתיים ברחבי ניו יורק. 400 אלף דולר בסך הכל הוא קיבל באותה שנה ממדינת ניו יורק, שהפכו אותו לעשיר בן רגע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם