זכר אלפא: כך כבש מהנדס ההיי-טק את מסלולי המרוץ
לראובן זומר תמיד היה קראש על מכוניות וינטג'. הוא מחזיק קולקציה בחצר ופעם אפילו לקח שלד מתפורר של אלפא GTV והפך אותו למכונית ברמת תצוגה. מתישהו הוא חיפש ריגוש חדש - ומצא: מרוצי מכוניות ממודלים שיוצרו בסיקסטיז. כך כבש מהנדס ההיי-טק את המסלולים כשהוא משאיר מאחור מכוניות פורשה וגרמנים פעורי פה
כולנו רוצים לעצור בסופו של הכביש, לנתק את החגורות, להוריד את הקסדה באיטיות, לפתוח את הדלת וליפול זורחים מאושר לזרועותיו של הצוות הענקי שעובד בשבילנו כל החודשים והשנים האלה בסדנה, במוסך ובמשרד.
האמת, הישראלים לא יכולים לחלום אפילו על זה. כל אופציה אסקפיסטית כזאת נבלמת במהירות כשאתה יושב במאזדה 3 שלך ומשתרך כל בוקר באיילון צפון במהירות של 14 קמ"ש בממוצע (אחרי תחנת דלק סיירים הממוצע עולה ל-17 קמ"ש), ושומע בגלגלצ שהכביש לירושלים נחסם לחצי יום בגלל משאית הפוכה, ושמשלוש אחר הצהריים כביש 1 לכיוון תל אביב ייחסם באזור נתב"ג בגלל הגעתו של השליח מיטשל לפגישה עם שר הביטחון בקריה.
למרות האשליה כי מצב הכבישים בישראל משתפר וכולם נופלים מהתרגשות שכביש 6 בסך הכל סידר לנו עוד אופציה לא להיבלם בדרכנו צפונה על כביש 2 האומלל והנזנח, שכל הרחבת מסלול אחד שלו דורשת הקמה והפלה של שלוש ממשלות, אנחנו כנראה במקום האחרון במערב בכל מה שקשור למודעות והבנה של תרבות מוטורית.
גם מי שהחליט כאן לצאת מהשבלונות של סובארו-מאזדה-פורד פוקוס, יודע שצפויים לו כאן חיים קשים, מלאי מהמורות במדינה שקידשה את תרבות הליסינג ורואה במחזיקי אלפא רומאו, למשל, "ילדים שלא התבגרו עם יותר מדי זמן פנוי, שיכולים לרוץ לרוץ פעמיים בשבוע למוסך כדי לכוון את המנוע".
אז זהו, שכבר לא צריך, כי איכות הדלק כאן סוף סוף השתפרה, אבל בישראל של שנות השבעים, איכות הדלק הייתה נוראית. הוא היה מלוכלך ורמת האוקטן, לפי מביני עניין, הייתה אפילו נמוכה מהמוצהר. במכוניות איטלקיות עם קרבורטור כפול נדרש דיוק בקונפיגורציה של הצתה מול דלק, אבל באותן שנים לא היו כאן שתי תחנות דלק עם בנזין זהה, מה שחייב כיוונים בלתי נגמרים.
אחד שלא הרים אף פעם ידיים וקצת דפק את השיטה הוא ראובן זומר, שלא נגיד לכם את כתובתו המדויקת, כדי שלא תרוצו ותגנבו מחצרו את אוסף המכוניות הנדיר שלו אותו אסף במשך השנים. נכון לעכשיו חונות ליד ביתו סובארו אימפרזה שלא כדאי לספר איזה מנוע יושב לה שם מתחת למכסה, ג'יפ רנגלר, שלוש מכוניות אלפא רומאו 75 - ג'וליה וספיידר, והיהלום שבכתר - פרארי שנת 1976, אותה הביא לפני כמה שנים מהולנד, 3,000 סמ"ק ושמונה צילינדרים, עליה הוא נוסע רק בסופי שבוע. סוג של נהג של שבת.
כן, ויש לו גם פורד מונדיאו, מתוקף היותו גם בן אדם רציני, מהנדס אלקטרוניקה שעובד בקבוצת "רד בינת", ואחראי מטעמה באזור מרכז ומזרח אירופה בתחום הטלקומוניקציה.
לפני שנה הקים בישראל את "מועדון הרכב האיטלקי" ולא מזמן גם את "אלפא רומאו קלאסיק", שמאגד עשרות מכוניות אלפא קלאסיות. הם הגדירו "קלאסיות" את אותן מכוניות בעלות הנעה אחורית, שהרי האלפא האחרונה שיוצרה עם הנעה כזאת הייתה ה-75 ומאז, במסגרת פיאט, האלפות נבנות עם הנעה קדמית.
תסביר להדיוטות את מהות ההבדל.
"מבחינת פיאט זה עניין של בנייה חסכונית יותר. ברגע שהגלגלים הקדמיים, שקרובים יותר למנוע הם שמניעים את המכונית, זה יותר זול, אבל מצד שני - חדוות הנהיגה נפגעת. אחד הדברים המהנים ביותר בנהיגה זו היכולת להיכנס להיגוי יתר. כשאתה בא לסיבוב והגלגלים האחוריים יוצאים החוצה, אתה מתקן עם ההגה לכיוון הנגדי. הדבר הפחות מהנה בנהיגה זה תת היגוי - אתה בא לסיבוב ולמרות שאתה רוצה להסתובב, הרכב ממשיך ישר. בהנעה אחורית יש היגוי יתר, ובקדמית תת היגוי".
היו לו כבר עשר אלפות בחייו. את הראשונה, GTV עם נפח מנוע של 1750 סמ"ק מודל 1971, שקיבל מאבא שלו, הרס בתאונה של "ילד טיפש", אבל הוא לא יסלח לעצמו על כך שמכר באחרונה את ה-GTVנפח מנוע 2000 סמ"ק דיזיין ברטונה, מודל 1972, שמצא זרוקה כגרוטאה במצב מחריד במושב מצליח: "זה היה טירוף להיכנס לזה, כי חוץ משלדה שגם היא הייתה חסרה ומפורקת, לא היה שם כלום. פשוט שחזרתי עם חברים במשך שנה וחצי את הרכב מהיסוד, והבאתי אותו למצב תצוגה".
"יחד עם גילי גלילי מהמוסך המרכזי של מרצדס ורם אבגי, שממש ייצר פח והשלים במקומות
בלילה לפני שנפגשנו, ראיתי שזומר מבקש מחבריו בפייסבוק להחזיק לו אצבעות, כיוון שנכנס בדיוק לאתר קניות אמריקאי באינטרנט, והשתתף במכרז פומבי לרכישת אלפא ספיידר מודל 1990 מאזור אוקלהומה. אחרי שתי דקות הושג רוכש לספיידר. שמונה אנשים נלחמו על האיטלקית האדומה, וזומר, שהציע את ההצעה הגבוהה ביותר - 4,500 דולר, זכה בה: "זה ריגוש גדול", הוא משחזר כשאנחנו נפגשים למחרת. "אני לוקח פה סיכון מסוים, כי אני לא רואה את המכונית מקרוב, אבל היא נראית במצב חדש ויש לה מעט מאוד קילומטרים, ככה שזה בסדר". עכשיו יהיה צריך לשנע את האלפא לניו ג'רזי, שם, באמצעות משלח ישראלי שחי באזור, תועמס המכונית על אונייה ותגיע לכאן כעבור 20 יום.
אבל גם העיסוק הנעים הזה מתגמד לעומת ההתנסויות המוטוריות שעבר זומר במהלך 2010. יום אחד, כשנכנס לפורום העולמי של אלפא רומאו, בו מופיעים כל בעלי המקצוע שעוסקים ברכב ברחבי תבל, ראה שבעיר קרקוב שבפולין יש סדנה בשם "REZ מוטור ספורט", שמתמחה בהכנת מכוניות אלפא למרוצי מכוניות, והיא מנהלת גם בית ספר לנהיגת מרוצים. כיוון שהיה בפולין בענייני עבודה, נסע מתוך סקרנות לקרקוב לראות את המקום, והתחבר לבעלים רפל פלאטק.
זומר סיפר לחברו הפולני על החיבור שלו לאלפא רומאו, ופלאטק השתתף בצערו שישראל היא מדינת עולם שלישי במקרה הטוב ביחסה לספורט המוטורי. זומר פגש שם נהגי מרוץ גרמנים ופולנים והאדרנלין התחיל לשעוט במוחו. הוא החליט לצפות באימון נהיגה שהתקיים על מסלול הפורמולה 1 ההונגרי, ליד בודפשט. "פלאטק והחברים שלו שם היו מאוד נחמדים. הם אמרו לי להגיע להונגריה עם ציוד נהיגה ושם יבחנו את היכולות שלי, ואם אעמוד בזה, יקבלו אותי כנהג מן המניין".
המבחן היה לעבור עשר הקפות של מסלול הפורמולה (כל הקפה - 5.2 ק"מ) בלא יותר משתי דקות וחצי להקפה, ואפילו אם בפעם אחת מהחמש הוא יחרוג מהזמן שנקצב, הוא לא עובר. המבחן היה אמור ללמד על יכולות הנהיגה ובעיקר על עקביות הנהג, התכונה הכי חשובה במרוצי סיבולת של אליפות אירופה למכוניות קלאסיות שמאורגנת על ידי גוף המרוצים הגרמני ADAC.
מיותר לציין שלזומר לא היה ציוד של נהג מרוצים, והוא קיבל אותו מיובל מלמד, נהג מרוצי ראלי, ויבואן של חברת SPARKO, שהשאיל לו את ציוד הנהיגה האישי שלו - חליפה וקסדה. "רכשתי את הביגוד התחתון, גטקעס וכובע גרב שהם חסיני אש, וחבר אחר, אמיר לייבוב, נתן לי נעליים וכפפות. המכונית שבה אמור היה זומר לנהוג בהונגריה הייתה אלפא GTV עם נפח 2000 סמ"ק, מודל 1971, כמו זו ששיפץ ומכר, אבל מצוידת בכלוב נגד התהפכות, שמשות פיברגלס שלא מתנפצות וגם משקל מופחת - 800 ק"ג לעומת 1,000 במתכונת הרגילה.
זומר, נשוי פלוס שניים שעבר קורס נהיגת נסקאר בבית ספר לנהיגת מירוצים של ריצ'רד פטי באורלנדו, וסיים שני במחזור שלו, הגיע לבודפשט עם ביטחון עצמי גבוה, חמוש בעצות וטיפים מכרישי מסלולי ראלי ושטח כמו חגי פאראן, דני גלטר וגידי קרונין. הוא נהג במכוניות האלו כבר בגיל 17, והרגיש שהוא מחובר לבת לווייתו החדשה והעצבנית שחיכתה לו על המסלול: "כשאתה נכנס לרכב הוא הופך להיות חלק ממך. אנחנו הופכים ליחידה אחת בלתי נפרדת. זה רכב עם יכולות גבוהות של יציבות, אחיזת כביש ויכולות להאיץ ולבלום". גם אם הדגם הרגיל שהכיר בבית היה ספורטיבי לעילא, הפעם הרגיש את עצמו מרחף על גבו של נמר.
אבל הוא לא ציפה שביומו הראשון, במבחן הקובע עבורו על מסלול הפורמולה 1 של בודפשט, יתאמנו במקביל על המסלול גם חברי ה-GT קאפ שנוהגים בפורשה ובפרארי במהירויות של 300 קמ"ש. זומר נכנס לאלפא ולידו התיישב מדריך נהיגה פולני שלא דיבר אנגלית. הכימיה בין השניים לא עבדה. הפנים של הפולני היו די מאיימות, ואיך שזומר החל בנהיגה, הפולני הנהן לשלילה, כאילו לא אהב את מה שראה.
זומר: "יום לפני המבחן התאמנתי בסוני פלייסטיישן על המסלול של בודפשט כדי ללמוד ולהכיר אותו, אבל כשאתה בדבר האמיתי, על הכביש, הכל אחרת. הפולני לידי הלחיץ אותי והתחלתי לעשות טעויות. נבהלתי מכל ההתרחשות סביבי, מהטירוף, מהמכוניות המהירות שעקפו אותי. לקחתי את הסיבוב לא נכון, ומצאתי את עצמי מחוץ למסלול. הבנתי שככה אין לי סיכוי, עצרתי בפיץ' ואמרתי לפלאטק שאני רוצה לעשות את המבחן כשאני לבד במכונית".
המדריך שישב איתו ברכב לא פסל את ראובן ודווקא אמר שרואים שהוא יודע לנהוג, אבל מה שבולט הוא חוסר הניסיון שלו. "פלאטק שאל אם אני בטוח שאני מוכן לעשות את המבחן לבד, והודעתי לו שכן", משחזר ראובן. את הסיבוב הראשון הקיף זומר ב-2.29 דקות, את השני ב-2.27 דקות וגם ביתר שמונת הסיבובים לא עלה על 2:30 דקות, ועבר את המבחן, להפתעתם של הפולנים.
זומר נרשם כשותפו של פלאטק לנהיגה לתחרות "קלאסיק טרופי" למכוניות קלאסיות (מודל 1965 עד 1971 בעלות מנוע 2,000 סמ"ק), הראשונה שלו על המסלול בהוקנהיים, שהוקדשה לזכרו של ג'ים קלארק, נהג פורמולה שנהרג על המסלול הזה בסוף שנות השישים.
הם התחילו במקום ה-12 מהפול פוזישן. דלק 102 אוקטן הוזרם למכל בעל קיבולת של מאה ליטר)האלפא צורכת שלושה קילומטרים לליטר בתנאי התחרות), ובן זוגו הפולני פתח ראשון בנהיגה במרוץ שאורכו שלוש שעות. אחרי שעה וחצי הגיע פלאטק לפיץ'. הצוות החליף צמיגים, האלפא תודלקה וזומר התיישב במושב, מתכונן לשעה וחצי של תחרות ראשונה בחייו על מסלול פורמולה.
הפולני הצליח למקם אותם במחצית התחרות במקום השמיני, וזומר לחץ על הדוושה, הרעים את המנוע ויצא אל הלא נודע: "אתה יוצא מכביש השירות אל המסלול ורואה מבול של מכוניות. אתה מתחרה ב-30 מכוניות בקטגוריה שלך, ויש עוד 40 מכוניות בתחרויות אחרות. זה הלם, פשוט הלם. פחד. יש חשש גדול לעשות ספין, להסתובב במקום. אתה מרגיש את הריח של הבנזין, האספלט, ואתה סגור כולך בתוך הקסדה וקשור לכיסא. הרגשתי משהו כמו קלסטרופוביה נוראית. אמרתי לעצמי 'מה אני עושה, לאן הבאתי את עצמי'".
זומר לא ידע, אבל בדיעבד למד שאת הסיבוב המבהיל הראשון עבר ב-2:26 דקות, ולאל לאט התגבר על הלם הפתיחה: "ראיתי מכוניות לפניי והתחלתי לעקוף. הייתה לפניי פורשה מקטגוריית תחרות גבוהה יותר, וראיתי שבישורת היא מהירה ממני, ובסיבובים אני יותר מהיר. החלטתי לשבת לה על הזנב ושכחתי לפחד. חצי שעה נמשכה המלחמה הזאת, עד שעברתי את הפורשה". בסוף המסלול כולם היו בהלם. זומר הקפיץ אותם למקום השלישי, בלי החלפת צמיגים ועם תדלוק אחד. ברקע הכרוז הגרמני צעק בהתרגשות: "ראובן זומר פרום איזראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם