סחיטות, איומים, השמצות, עבריינים. לילך סיגן מדברת על פרשת רציו
העיתונאית לילך סיגן התעוררה בוקר אחד לתוך אש צולבת, אבל לא היססה לרגע: היא יצאה לקרב על טיהור שמו של בעלה, ליגד רוטלוי, שיחד עם שותפו בחברת חיפושי הנפט והגז "רציו" תואר כמי שפנה לעבריינים כבדים כדי לפתור סכסוך עסקי. עכשיו היא מתפנה לחנוך ספר חדש, "רומן למתחילים", לבוא חשבון עם התקשורת צמאת הדם, ועל הדרך לנפץ כמה סטיגמות. לא תאמינו, אבל ממש לא קל לה בחיים
סיגן מסרבת לשתף פעולה עם התדמית. "אחד הדברים שהכי קשים לי זה שאני נראית כמו בן אדם שנורא קל לו בחיים. אני יודעת את זה ואני יודעת דבר נוסף: שיש אנשים שזה נורא מעצבן אותם. אנשים שמסתכלים עליי ואומרים, 'זאת הכל הולך לה בקלות, היא לא צריכה להתאמץ'. וזה הכי לא נכון שיכול להיות. אני מרגישה כל החיים שאני יורקת דם, שאני צריכה להוכיח את עצמי, לוקחת מאוד קשה דברים שאחרים מחליקים אותם. בסדר, זה מבנה רגשי, אבל כל כך לא קל לי בחיים שקשה לי לתאר בפניך עד כמה זה לא נכון".
סיגן (46), עורכת בכירה ב"גלובס", הצליחה להתפנות מהקריירה העמוסה שלה לכתיבת רומן שיוצא עכשיו. עלילת הספר, "רומן למתחילים" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), עוסקת בעיתונאית שסובלת מעקרות רגשית וגופנית ומפחדת לחיות את חייה. בניגוד לה, סיגן לא מפחדת לחיות את חייה.
למען האמת, החיים שלה נראים לא רע מהבית בכפר שמריהו שהיא חולקת עם בעלה, ליגד רוטלוי - איש שוק ההון שמככב בשבועות האחרונים בפרשה שמסעירה את עמודי הכלכלה - ושתי בנותיהם, רוני (14) ומיקה (12). הבית הזה, וילה מרווחת השוכנת בתוך חצר בגודל של גן ציבורי קטן, נראה כמו מקום נוח לצאת ממנו מדי בוקר ולהילחם נגד מי שמאיים לפגוע בחיים שבנתה לעצמה. אולי לא במקרה שגרירות טורקיה שוכנת במעלה הרחוב.
סיגן נוהגת לחזור לעתים קרובות על המשפט "דברים הם לא תמיד מה שהם נראים". זה נכון, קודם כל, לנטייה המובנת לקטלג אותה כילדת שמנת שהתחתנה עם גבר עשיר וחיה חיים של, ובכן, מיליונרית. לא מזמן, בכתבת חדשות בטלוויזיה, היא הונצחה בין האורחים שהגיעו למסיבה שערך יצחק תשובה. סביר להניח שהיא לא הייתה נציגת התקשורת היחידה במקום, אבל עורכי המשדר בחרו לשלב בדיווח דווקא את התמונה שלה, בצירוף הכיתוב "עיתונאית כלכלית".
סיגן מסמיקה כשאני מזכיר לה את הביקור הזה. והיא נראית מופתעת בכנות לנוכח האפשרות שאנשים יניחו שזה אך טבעי שהיא ורוטלוי מבלים את ערביהם באירועים האינטימיים של האלפיון, מעמד שהם חברים בו בזכות.
"איזה פדיחות. הראו אותי בטלוויזיה באירוע הזה? אני בחיים לא הולכת לאירועים", היא אומרת. "אני כל כך לא כזאת. לפעמים אני מרגישה שהחיים עוברים לידי בקטע הזה. אני יוצאת מעט. הפעם הצטרפתי לבעלי כי הוא היה צריך להיות שם. אני הולכת לאירועים רק כשיש לי איזושהי מחויבות, כשמדובר בחבר או במשהו שחשוב לבעלי, וזה קורה אולי פעמיים בשנה. כמו שאמרתי, הדברים הם לא תמיד מה שהם נראים. מבחוץ אולי יש שחושבים שכן, אבל מבפנים אני לא האישה הזאת בכלל".
את אישה שהתחתנה עם בן למשפחה מושרשת ועשירה שעשה המון כסף.
"זה מצחיק, אני לא יכולה להגיד שזה לא נכון, אבל כשפגשתי את בעלי הוא היה שנתיים אחרי שסיים תואר שני באוניברסיטה, וגר בדירה מטה לנפול בתל אביב, מין חור כזה שכשהחלון היה סגור הרגשת כאילו הוא פתוח. ליגד היה בתחילת דרכו, עוד לא עשה שום דבר, לא מהילדים המפונקים שנותנים להם את המפתחות ביד ואומרים להם, 'לך לנהל חברה'. הוא לא נכנס לעסקים המשפחתיים בענף הטקסטיל (משפחת רוטלוי מזוהה עם המפעלים לודז'יה וסברינה - ר.ט), פתח חברה משלו והתחיל מאפס. ואז בדיוק פגשתי אותו. הוא ממש נאבק. עבד מאוד קשה, והשיג את כל מה שיש לו לבד".
את מסמיקה. למה זה מביך אותך?
"אני לא מרגישה באמת שייכת לזה. גדלתי בבית מאוד צנוע, אני גם לא בן אדם שמשתמש בכסף, לא אוהבת לעשות שופינג, לא קונה אף פעם דברים יקרים. חברות שלי קונות דברים הרבה יותר יקרים. אני לא באמת מרגישה שם. כל המקום הזה זר לי. לא מרגישה שזה באמת אני. אין הרבה סיטואציות שאני מוצאת את עצמי אומרת 'איזה מזל שאין לי דאגות כלכליות'".
"אתה שואל אותי שאלות שאף פעם לא שאלתי את עצמי. אף פעם לא הסתכלתי על הדברים ככה. מבחינתי, לאף אחד מאיתנו לא
השנה הנוכחית לא התחילה טוב. בפברואר סיגן נפלה וקרעה שתי רצועות בברך. היא נאלצה לעבור ניתוח, במשך כמה חודשים צלעה בעזרת קביים, נודדת בין הבית לטיפולי פיזיותרפיה. כשהתאוששה קצת, בחודש מאי, הייתה מעורבת בתאונת דרכים. היא יצאה ללא פגע, גם הנהג האחר, אבל המכונית נהרסה לגמרי וההלם חלחל עמוק.
"הייתי מרוסקת מבחינה נפשית. הגעתי למקומות שלא ידעתי שאני מסוגלת להגיע אליהם. לקח לי חודש וחצי לחזור להיות מסוגלת לתפקד. ירדתי נורא במשקל, לא הייתי מסוגלת לאכול, לא לישון, וראו עליי. אני עוד לא יודעת בדיוק מה היה שם. זה עדיין קרוב לי מדי. אני פשוט מרוצה שחזרתי לעצמי, למרות שאני יודעת שהשתניתי מאז. זו הייתה חוויה נורא טראומטית".
ואז התפוצצה הפרשה: אדם בשם שלומי שוקרון, קבלן מהדרום והבעלים של חברה בשם "גלובוס", הגיש בקשה לביטול בוררות בינו ובין יגאל לנדאו וליגד רוטלוי, שעומדים בראש חברת "רציו", השותפה לחיפושי הנפט והגז באתר "לווייתן". בכתב הבקשה טען שוקרון כי הליך הבוררות נעשה תחת איומים של עבריינים מוכרים וסיפר על פגישה לילית בביתו של מאיר אברג'ל בכפר טרומן, שכמו נלקחה מ'החבר'ה הטובים' - עם בריונים גרוזינים, מאבטחים חמושים ורוחו של שלום דומרני אחד. בסיום הפגישה, נטען במסמכים שהוגשו לבית המשפט, החליט אברג'ל, שאיכשהו קיבל את תפקיד המבוגר האחראי בפרשה, שידיעותיו בנושא אינן מספקות והודיע שיבחר בורר מוסכם מוסמך ממנו, תפקיד שניתן בהמשך לעורך הדין אסף ברם.
מאמרי הפרשנות דיברו על חדירה מסוכנת של ראשי משפחות הפשע ללב עולם העסקים הלגיטימי בישראל. הסיפור כולו נארז והוגש כעוד סימפטום אפוקליפטי למשבר המוסרי הפוקד את המדינה. אף שרוב המידע שנחשף נגע ללנדאו, גם רוטלוי לא נמלט מהחרפה. הוא הפך באחת מאיש עסקים מוערך, נצר למשפחה מבוססת ובעלת זכויות, לבחור מפוקפק המנהל את ענייניו בחסות עבריינים.
סיגן סירבה לעמוד מהצד ולצפות בעיניים כלות כיצד שמו הטוב של בעלה נרמס ופרסמה מאמר הגנה ב"ידיעות אחרונות", שבו ביקשה מהקוראים להמתין רגע עם פסק הדין ולחכות עד שהאמת תתברר. והאמת כנראה מסעירה הרבה פחות. עו"ד ברם, לדוגמה, אמר בתגובה כי "העובדות שהועלו אינן מדויקות, וזאת בלשון המעטה". גם אברג'ל הכחיש את מה שיוחס לו, תוך שהוא מסביר שמי שקצת מתמצא בעולמו יודע שאין שום סיכוי שדומרני יבקר אצלו בסלון.
"בסיפור האמיתי יש בין שלושה לחמישה אחוזים ממה שהתפרסם באמצעי התקשורת", טוענת סיגן בראיון ראשון מאז שנחשפה הפרשה. "אני לא יכולה לפרט כי הנושא עבר לחקירת משטרה, אבל מדובר באדם שקנה הרבה מאוד מניות בבורסה עד שהגיע לאחזקה משמעותית ברציו, חברה שבזמנו אף אחד לא הסתכל עליה. ואז הוא התחיל לנסות לסחוט את בעלי. אולי הוא הסתבך בעצמו, אולי הפעילו עליו לחצים, והוא העביר את הלחצים הלאה".
"לא בעלי ולא אני מכירים את השמות שהוזכרו. האדם שתבע את החברה של בעלי ראה שהיא מאוד הצליחה בשנה האחרונה (השווי המוערך שלה כיום הוא כשלושה מיליארד דולר, ר.ט), הרגיש כנראה פראייר והחליט שהוא רוצה עוד. הם נמצאים בהליך בוררות, שעומד לפני סיכום, והוא החליט שזה לא מספיק לו. במשך חודשים ארוכים הוא מאיים על בעלי ועל השותף שלו שהוא הולך להגיש תביעה והולך לשתף את אמצעי התקשורת והוא יכפיש והוא מאיים".
איומים באלימות, בפגיעה פיזית?
"הייתה תקופה שהיו גם איומים כאלה, אולי מצד אנשים שהיה קשור אליהם איכשהו. אולי ניסו לאיים באמצעותם על בעלי והשותף שלו. הם היו די אובדי עצות. הם לא רגילים לדברים כאלה. זוג חננות שפתאום זה נוחת עליהם בהפתעה. מישהו מאיים עליך, אתה לא מכיר דברים כאלה. אתה מכיר חדרי ישיבות, בית משפט. האיש הזה המציא אחלה סיפור והלך איתו לאמצעי התקשורת".
היה פחד?
"היה פחד. אתה בהחלט מרגיש איום ואתה במצב מאוד לא נעים. אתה לא יודע איך הוא ייגמר. הייתה לי אבטחה בבית. וזה לא היה קודם. תמיד גרתי בבית שאין מה לגנוב ממנו. אבל מה שחשוב זה שאני יודעת מה נעשה שם, נעשתה שם עבודה מלוכלכת שחבל על הזמן".
ובכל זאת הדברים פורסמו. את טוענת שהכל שקרים?
"אתה יודע כמוני שכשמישהו מגיש תביעה לבית המשפט או אפילו שולח מסמך בחתימת עורך דין, אתה יכול לפרסם את זה כמו שזה, אתה מוגן. זה לגיטימי. זה מנוצל לרעה ברמות שאתה לא מבין. התקשורת נופלת בפח הזה כי היא אוהבת את הסיפורים האלה. ואני מבינה את זה. היינו יושבים עם אנשים, אפילו חברים, והיו אומרים לנו, 'זה אחלה סיפור'. ואמרתי 'נכון, זה אחלה סיפור, אבל הבעיה היחידה היא שהוא לא אמיתי'. הוא לא אמיתי, אבל לגיטימי לפרסם אותו כי זה מופיע במסמך משפטי שאפשר לצטט ממנו. יש כלי תקשורת שהיו יותר אחראים ואמרו שמדובר בצד אחד, ויש כלי תקשורת שכתבו את זה כעובדה".
איזו עובדה, שבעלך והשותף שלו התרועעו עם אברג'ל?
"ראשית, הם לא אמרו שבעלי התרועע, אלא יגאל. ובאמת, הייתה פגישה בין יגאל ובין אברג'ל. אבל יגאל לא ידע שהוא הולך לפגוש את אברג'ל. מביאים אותך למפגש עם מישהו שאתה לא מכיר, ורק אחרי עשר דקות אתה מתחיל להבין איפה אתה נמצא ואיך לצאת מהסיטואציה הזאת. מה שקרה זה שבעלי והשותף שלו רצו להעביר את הסכסוך הזה בחזרה מהרחוב לחדר הישיבות. זה הכל".
זה הוצג כאילו אברג'ל עצמו אישר את הבורר, אפילו עשה לו אודישן.
"סתם שטויות. יש מסמכים משפטיים והם ארוכים ומייגעים, אבל מי שיביט בהם יראה כי כבר לפני כמה חודשים הציעו לו (לשוקרון, ר.ט) להחליף בורר והוא לא רצה, למה? הוא טוען שעכשיו אברג'ל בכלא והוא מרגיש בטוח. אבל אברג'ל בכלא כבר שנתיים. בסיפור שלו אין היגיון פנימי, חבל על הזמן איזה חורים יש שם".
"היה שלב שבו השותף של בעלי, יגאל, התייעץ עם מישהו מאוד בכיר במשטרה שיעץ לו לא להגיש תלונה אלא לקחת אבטחה, כי אי אפשר להגן על כל אחד. הוא לא הראשון שאומרים לו את זה. פתאום אנשים מתחילים לספר לך סיפורים. גם לא נעים לי להאשים את המשטרה. יש מחסור בתקציבים ובכוח אדם ומקרים שנראים להם יותר דחופים ותלונות סרק, אבל ברור לי שלא כל מי שזקוק להגנה באמת מקבל אותה".
אנשים שהכרת - חברים, קולגות - הסתכלו עלייך אחרת?
"היום דיברתי עם חברה שלא דיברתי איתה חודשיים. היא שואלת, 'לילך, את בסדר, הכל בסדר?', אני אומרת לה, 'כן. למה לא?'. והיא, 'לא היה לי נעים להתקשר'. יש קטע כזה שלהרבה אנשים לא נעים לשאול אותי. אנשים מתביישים בסקרנות שלהם והם לא יודעים איך לפנות. אין לי בעיה לדבר על זה, וכל מי ששואל אותי אני עונה".
"אני מסתובבת במרכז המסחרי בשכונה ומסתכלים עליי אחרת, הרגשתי את זה לגמרי. זו אחת הסיבות שכתבתי את המאמר: להגיד שזה סיפור שאם למישהו לא היה אינטרס לסחוט ולהכפיש, הוא לא היה מגיע לתקשורת. זה היה נגמר ברמה המשפטית, עוד סכסוך בוררות. על אחת כמה וכמה אילו היה מתרחש לפני שנתיים, כי רציו לא הייתה חברה מעניינת. למי אכפת, מקסימום ידיעה במדור משפטי. לא בעמודים ראשונים. אין מצב".
כשסיגן מדברת על הפרשה, רוב הלהט שלה, רוב הזעם, מופנים כלפי התקשורת הרבה יותר מאשר נגד האנשים שסיבכו את בעלה והשותף שלו מלכתחילה. העובדה שהיא חלק מהעולם הזה, שהיא מבינה איך הוא מתנהל ומה מניע אותו, רק מגבירה את התסכול במקום למתן אותו. "זה מפני שהסיפור הוא רק תקשורתי", היא מסבירה, "אין סיפור מחוץ לזה. מה שעם ישראל קרא בעיתונים לא באמת התרחש. הוא התרחש רק בכלי התקשורת".
שאת חלק ממנה.
"כן. ברור שיש סיפורים שהתקשורת לא יכולה להתעלם מהם. אני רואה כאלה פעם בשבוע, אבל כשזה קורה לך, זה וואו. פחד אלוהים. זה החלק הכי מפחיד. כי אתה קולט שהאנשים שאתה מדבר איתם - אנשים שהם בעדך באופן כללי, שאת חלקם אני מעריכה - מבינים את העניין הזה שיש בהחלט מצב שאין לסיפור הרבה קשר למציאות, אבל הם חייבים לכתוב את זה כי זה סיפור חם, מעניין, ג'וסי בטירוף, על חברה שנמצאת בכותרות. אז מה זה משנה בכלל שהוא לא אמיתי? ואני מבינה, אם הייתי בנעליים שלהם, אין מצב שלא הייתי עושה אותו דבר".
קיבלת שיעור בעיתונות, יד ראשונה.
"בוא נגיד ככה, גיליתי דברים מאוד מעניינים. זה היה שיעור בלראות איך התקשורת הישראלית מתנהלת ואיך אני - כעיתונאית שמחזיקה מעצמה כבעלת אינטגריטי ואכפתיות ואחת שהאמת תמיד נר לרגליה - אף פעם לא ראיתי את העוול הגדול. קיבלתי מכתבים מאנשים שהחיים שלהם ממש התפרקו בגלל דברים שהתפרסמו, שאמרתי לעצמי, 'מה זה יצאתי בזול'".
"עברתי תקופה איומה, אבל החיים שלי לא נהרסו. הייתה לי פריבילגיה, אני עיתונאית, יכולתי לפרסם מאמר שמסביר את הצד שלי. אבל מה עם כל השאר? מצד שני, כן גיליתי שבכיסוי התקשורתי יש יותר אחראים ויש פחות אחראים. יש את אלה שמדגישים שמדובר בצד אחד, בתביעה שהוגשה, ויש כאלה שכותבים את זה כעובדות ועושים פרשנויות ולוקחים את זה למחוזות רחוקים, שכל קשר בינם ובין המציאות מקרי לחלוטין".
יש שטוענים שדווקא העיתון שלך, "גלובס", לקח את זה למחוזות האלה.
"אני לא אתווכח איתך. אין לי מה להגיד יותר מזה. אבל לא ציפיתי ליחס מיוחד. בקטעים האלה אני קצת חננה בעצמי, יותר צדיקה מהאפיפיור. אם יש ידיעה או אייטם שקשורים איכשהו לתחום העיסוק של בעלי אני הולכת לחגי גולן (עורך "גלובס", ר.ט), אומרת לו שאני לא נוגעת בזה ושיתעסק בזה עורך אחר. דואגת לא לערבב. גם במקרה הזה לא התערבתי. זו פרשה ש"גלובס" לא יכול להתעלם ממנה. לא ציפיתי שהוא יתעלם ממנה. אני לא רוצה להגיב מעבר לכך".
ואז החלטת לפרסם מאמר תגובה בעיתון אחר, ב"ידיעות".
"יש לי טור קבוע ב"גלובס", אבל אילו הייתי כותבת את מה שכתבתי בטור שלי, אף אחד לא היה מתעסק בתוכן. אנשים היו באים בביקורת קשה על זה שאני מנצלת את הבמה שלי כעיתונאית ועורכת ובעלת השפעה ב"גלובס", בשביל לעזור לעסקים של בעלי. אין לי ספק שזה מה שהיו אומרים. אבל פה היה לי חשוב שיתייחסו לתוכן והיה ברור לי שאני מפרסמת את זה בעיתון אחר".
ובתגובה הוענשת בהשעיה לשבוע.
"כן. אני שלמה עם מה שעשיתי. ידעתי שיכול להיות לזה מחיר מכל מיני כיוונים, לא חשבתי על המחיר הספציפי הזה דווקא. ועם זאת, היה לי ברור שאני צריכה לעשות את זה, שאין לי ברירה, אני פשוט חייבת. יש רגעים בחיים שאתה אומר בסדר, אני לא אתן לפחד לנהל אותי, רגעים שאתה יודע שאולי תשלם מחיר אבל אתה שלם איתו, כי אתה מאמין במה שאתה עושה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם