אחרי החגים: חוזרים לטלפון הקווי
בחודשים הקרובים יעבור ענף התקשורת מהפכה. הפחתת דמי הקישוריות וייקור השימוש בטלפון הסלולרי שבא בעקבותיה החזירו לזירת התקשורת שחקן ותיק: הטלפון הקווי. במשרד התקשורת מנסים ליצור תחרות בין החברות הסלולריות, אך האם כל זה שווה את ייעור המדינה באלפי אנטנות חדשות שיוקמו ללא צורך וללא היתרים?
הירידה במספר הטלפונים הנייחים נראתה בעשור האחרון כעובדה מוגמרת, ורבים סברו ש"טלפון בזק" הישן עומד להפוך לפריט נוסטלגיה, כמו בקבוק החלב ומכונת הכתיבה. הורים שוב אינם מתקינים קווי טלפון בחדרי ילדיהם המתבגרים, שכן ממילא חדלו הילדים להשתמש במכשיר הנייח; צעירים השוכרים דירות ואפילו זוגות צעירים אינם טורחים להתחבר לטלפון נייח, שנראה בעיניהם כהוצאה מיותרת נוספת.
החלטת משרד התקשורת והשר משה כחלון להפחית את דמי הקישוריות חוללה את המהפכה: בעוד חברות הסלולר מייקרות בהדרגה את שירותיהן וצפויות אף להאיץ את התייקרות, מחיר השימוש בטלפון הנייח יורד בשיעור חד.
צעירים שמרבים להשתמש בטלפון מבינים לפתע כי הם יכולים לחתוך מהוצאותיהם החודשיות מאות שקלים, בלי שיצטרכו לוותר כמעט על דבר. לקוח המחובר ממילא לאינטרנט יכול להתחבר לטלפון בתוספת זעומה של כ-50 שקל לחודש בממוצע, ולדבר 2,000 דקות בחודש ללא תוספת תשלום.
שיחות עם טלפונים סלולריים הן עדיין יקרות יחסית ועולות כ-29 אגורות לדקה, בגלל דמי הקישוריות הגבוהים - אבל ב-1 בינואר יירד מחיר זה ב-73% לפחות מ-6 אגורות לדקה. המשמעות היא ששיחה מהטלפון הנייח לטלפון נייד תעלה כ-6 אגורות לדקה בלבד - כעשירית משיחה דומה מנייד לנייד (כאשר שני הטלפונים אינם באותה רשת סלולרית).
שלא כבעבר, החברות שמציעות את שירותי השיחות הניידות על גבי האינטרנט (012, פרטנר, הוט ואחרות) יכולות לתת לכל אחד מדיירי הבית קו נפרד במחיר נמוך, שאינו דומה כלל למחיר התקנת קו נוסף של בזק. מי שיבדוק וישווה בין מחירי הקווים הנייחים, יגלה אולי שבזק מציעה את השירות האיכותי ביותר - אבל אינה יכולה להתחרות במחירים שמציעים המתחרים החדשים. הסיבה: משרד התקשורת מונע מהחברה להוריד מחירים, במטרה לערער את אחיזתה בשוק התקשורת הנייחת.
בעוד שהצעדים הרגולטוריים הנדרשים למהפכת הקישוריות כבר נעשו, משרדי האוצר והתקשורת נושאים את עיניהם לשינוי נוסף במפת עסקי התקשורת: לפני 12 שנה התחוללה המהפכה האחרונה בענף התקשורת הסלולרית, כאשר חברת פרטנר שילמה 400 מיליון דולר בתמורה לרישיונות שאיפשרו לה להתחיל להתחרות בשתי המפעילות הוותיקות, פלאפון וסלקום.
ההתחלה היתה מעודדת: פרטנר, שהובלה על ידי חברת האצ'יסון מהונג קונג, הכניסה לענף הרדום סטנדרטים חדשים בתחום השירות והמיתוג ואף גרמה לירידה במחירי המוצרים והשירותים. לאחר שהחברה התבססה, השתלטה על כמעט שליש מהשוק והחלה להרוויח - היא הפסיקה את התחרות התוקפנית בחברות האחרות, ו-3 החברות הגיעו לאיזון מושלם: הן לא התחרו במחירים ולפעמים אפילו הרעו וייקרו את השירות ללקוח, ונהנו מהרווחים שגאו בהתמדה.
התופעה לא נעלמה מעיני הרגולטורים, והם חיפשו דרכים להגביר ולשכלל את התחרות. הם הציעו לחברות חדשות שישקלו כניסה לשוק חבילות תדרים במחירים נמוכים - אולם איש לא התייצב לקחת אותן.
משרדי הממשלה ניסו לשפר את תנאי התחרות במסגרת מה שמכנים באוצר "הסרת חסמים לתחרות". הצעד הדרמטי ביותר היה "מהפכת ניוד המספרים", שאיפשרה ללקוחות לעבור מחברת סלולר אחת לשנייה מבלי לשנות את מספר הטלפון שלהם. המהלך תרם במשהו לתנועת הלקוחות בין החברות - אבל השפעתו על התחרותיות ועל שיעורי הרווח של חברות הסלולר היתה כמעט בלתי מורגשת.
נעשו מהלכים נוספים, כמו קיצור תקופת ההתחייבות ללקוחות פרטיים מ-36 חודשים ל-18 חודשים לכל היותר, אבל מרבית הצעדים היו חלקיים, מהוססים ולא לוו בפיקוח ובאכיפה מתאימים. במרכזי השירות של החברות ניצלו את הבלבול ואת חוסר ההתמצאות של החברות בהסדרים החדשים ובכללי ה"אסור והמותר": לעתים קרובות קיבלו הלקוחות מידע מטעה לגבי קנסות היציאה ואפשרויות המעבר לחברה אחרת, ורק לאחר בירור מעמיק התברר שנציג השירות "לא הכיר
במשרדי הממשלה התגבשה הכרה שרק כניסתם של מתחרים חדשים תשפר את השירות ותביא לירידה במחירים. עם זאת הבינו הכל שכניסתו של מפעיל חדש דוגמת פרטנר לא תיתכן היום, כאשר השוק רווי ומוחזק בידיים איתנות של 3 חברות ענק.
מתחרה חדש יידרש להשקיע מאות מיליוני שקלים בחדירה לשוק הרווי, וספק אם יראה החזר להשקעתו בזמן סביר. הפתרון הראשון שנבחר היה הכנסתם של "מפעילים וירטואליים" - חברות סלולר שיתחרו במפעילים הקיימים באמצעות תשתיות שיחכרו מחברות הסלולר הקיימות.
חברות רבות, יותר מ-10, הביעו עניין בכניסה לשוק הסלולרי הגדול והרווחי, וחלקן כבר קיבלו רישיונות להציע את שירותיהן. אבל איש לא הופתע לשמוע שחברות הסלולר אינן ממהרות להחכיר את תשתיותיהן לחברות שאמורות להתחרות בהן.
דווקא במשרד התקשורת קיוו בכירים שהצדדים יגיעו להסכם מהיר - מחשש שאם לא יגיעו להסכם, יתערב משרד התקשורת ויכתיב מחיר שעלול להיות לא נוח לאחד הצדדים. אבל בינתיים נראה שחברות הסלולר אינן נרתעות מההימור, והמחירים שהן מציעות אינם מתקבלים על דעתם של המתחרים החדשים בענף.
ההכרעה אמורה ליפול באמצע דצמבר הקרוב: משרד התקשורת יכתיב את מחיר החכירה, והצדדים יצטרכו להתיישר לפי מחיר זה. על פי ההערכות של גורמים בענף התקשורת, המשרד מתכוון להכתיב מחיר של 6.5 אגורות לדקה - כלומר, המפעילים הווירטואליים יחויבו לשלם למפעילים הוותיקים כ-6.5 אגורות לדקה תמורת שיחה יוצאת של לקוחותיהם.
המפעילים הווירטואליים כבר הודיעו כי כוונותיהם העסקיות אינן מתיישבות עם מחיר כזה, והוא כמעט כפול מהמחיר הנדרש כדי שיתחרו בחברות הסלולר. הסיכוי שמפעילים וירטואליים ייכנסו לענף הסלולר אינו ברור, ובכירים בענף התקשורת אינם תולים תקוות רבות לשיפור התחרות באמצעות מפעילים אלה.
הניסיון הבינלאומי מלמד שרוב המפעילים האלה לא מצליחים לצמוח בשוק, וברוב המקרים מדובר בחברות קטנות התופסות גומחות קטנות ואינן משפיעות על מצב השוק בכללו. במשרד התקשורת תולים יותר תקוות בכניסתם של מתחרים חדשים, שיקימו תשתיות חדשות ולא יזדקקו לחסדי החברות הקיימות.
לפני החג פרסם משרד התקשורת מכרז שיאפשר חלוקת תדרים לשתי חברות חדשות, וגם הפעם לא ברור אם יש ביקוש לתדרים ומי יגיש הצעה לרכישתם. אחד המתחרים החדשים כבר פה: חברת מירס, המשרתת בעיקר את המגזר העסקי הקטן והבינוני, מבקשת להפוך למתחרה בשוק הכללי.
למירס אין כמעט ברירה: היא משתמשת בתשתיות מיושנות, המפותחות ומתוחזקות על ידי חברה אחת - מוטורולה. עד לפני כשנה שלטה מוטורולה במירס, וחופש התמרון של החברה היה מוגבל. מכירתה מירס לאיש העסקים פטריק דרהי היא גם הזדמנות עבור החברה להשתחרר מהנישה הצרה שבה היא פועלת ולעבור לשחק במגרש של הגדולים. אולם לשם כך עליה להחליף את הטכנולוגיה המיושנת של מוטורולה בתקן אירופי מתקדם, לרכוש תדרים מתאימים ולהקים עוד מאות רבות של אנטנות חדש.
המכשלה העיקרית היא הקמת האנטנות: מדובר בתהליך יקר מאוד וארוך, הכרוך בהשגת אישורי בנייה מתאימים. בנקודה זו התנדבו משרדי התקשורת והאוצר להושיט למפעילים החדשים סיוע משמעותי: הם מתכוונים לחייב את חברות הסלולר הקיימות להחכיר למתחרות החדשות את רשת האנטנות שלהן למשך 7 שנים, שבמהלכן תקים מירס - ואולי גם מתחרה נוספת - את רשת האנטנות הנדרשת.
בנוסף פועלים משרדי הממשלה לפטור את חברות הסלולר החדשות מהצורך בהיתרי בנייה לאנטנות שלהם. התוכנית טרם אושרה ומעוררת מחלוקות כבדות: חברות הסלולר מתכוונות להיאבק בחובה להעמיד את האנטנות שלהן לרשות המתחרות ומאיימות לעתור לבג"ץ נגד ההחלטה.
גם הפטור מההיתר להקמת אנטנות חדשות אינו מונח בכיסו של איש. היועץ המשפטי לממשלה, שהביע התנגדות לפטור כללי מרישיונות להקמת אנטנות, הודיע כי הוא מוכן לשקול פטור לאנטנות חדשות - אך טרם נתן את ההיתר. שאלת הפטור הופכת קשה עוד יותר, כיוון שמשרדי הממשלה מציעים להעניק אותו לשני מתחרים חדשים.
משמעות ההצעה היא הקמתן של אלפי אנטנות סלולריות חדשות בהליך מזורז, ללא דיון ציבורי וללא בדיקת ההשלכות על הנוף ועל בריאותם של התושבים המתגוררים בסמוך לאנטנות האלה. הסיכוי שהצעה כזו תתקבל מבחינה ציבורית ומשפטית הוא קטן מאוד: אם מוסכם שהקמת אנטנה סלולרית מחייבת שיקול דעת ציבורי, לא ברור מה ההבדל בין אנטנה של חברה "חדשה" לאנטנה של חברה "ישנה".
משרדי הממשלה יצטרכו להתאמץ מאוד כדי להסביר לציבור ששיפור התחרות בענף התקשורת מצדיק ייעור מחודש של המדינה באלפי אנטנות סלולריות, מה גם שדוח שהכינה ועדת גרונאו עבור משרד התקשורת מבהיר שהגדלת מספר המתחרים תשפיע על השוק רק לפרק זמן מוגבל.
פתרון חלקי לבעיית ריבוי האנטנות מוצע במסגרת תוכנית ל"שיתוף אתרים" בין חברות הסלולר: על פי הצעה זו, יוכלו כמה חברות סלולר להשתמש באתר אחד. מדובר ברעיון ישן, הנדון בצוות בין משרדי שאמור להגיש את מסקנותיו רק בשנה הבאה. בעבר התנגדה הממונה על ההגבלים העסקיים לשיתוף אתרים, וככל הידוע לא חל שינוי בעמדה זו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם