סוף הדרך של החווה העתיקה באמריקה?
ב-1632 היגר ג'ון טוטל לאמריקה, מצויד בהבטחת מלך אנגליה לקרקע בעולם החדש. מאז המשיכו צאצאיו לטפח את החווה החקלאית שהקים, ובכל דור התמודדו עם קשיי זמנם. אבל אחרי 11 דורות לבני טוטל נמאס - והחווה עומדת למכירה. סיפורה של מורשת שנכנעה לרשתות הגדולות
על פי הרישומים, ג'ון טוטל, שנולד ב-1618 בדבונשייר שבאנגליה, הגיע לניו אינגלנד ב-23 במאי 1632 על סיפונה של האונייה "המלאך גבריאל", במטרה לבנות לו בית בעולם החדש. טוטל הפליג מנמל בריסטול, ולאחר 3 חודשים הגיע לניו המפשייר כשבכיסו מסמך בעלות על קרקע בת 30 דונם בחתימתו של מלך אנגליה, צ'ארלס הראשון.
ההתחלה היתה קשה. היישוב הצעיר בדובר היה מרוחק קילומטרים אחדים מחוות טוטל, ושני הדורות הראשונים של המשפחה העדיפו לצעוד בכל בוקר לחווה ולשוב בערב כדי לישון בקרב הקהילה. בנו של טוטל האב, ג'ון ג'וניור, נולד ב-1646 ועליו נאמר ברישומים: "בעל קרקע נרחבת. שופט בבית דין אזרחי. כיהן בכמה משרות ציבוריות בדובר שבניו־המפשייר".
נכדו של טוטל, ג'ון טוטל השלישי, כבר בנה בחווה בקתת עץ - אולם בגיל 41 נרצח על ידי אינדיאנים בני שבט הפנקוק. המאבק באינדיאנים באותן שנים גבה קורבנות רבים משני הצדדים, ובאחת ההתקפות נספו 23 מתיישבים ו-29 נוספים נלקחו בשבי - יותר מרבע מאוכלוסיית דובר.
בני טוטל שחיו בימיו של ג'יימס, בן הדור הרביעי, נותרו במצב של לחימה עם בני שבט הפנקוק, שעד אז דווקא נהנו מחיי מסחר שלווים עם קהילת דובר בשנותיה הראשונות.
בשנת 1780, כ-150 שנה לאחר הקמת החווה, נבנה בשטחה הבית שעומד שם עד היום. החווה סיפקה לבני משפחת טוטל את כל המזון שנזקקו לו, למעט מלח. במרוצת השנים נאלצו החוואים באזור למכור את חוותיהם, וכך המשיכה חוות טוטל לגדול - ובשיאה התפרשה על פני כמעט 1,000 דונם. כיום משתרעת החווה על פני כ-540 דונם.
התוצרת של חוות טוטל זכתה למוניטין רב. היבול נקטף בבוקר, נשטף בצהריים והגיע לחנויות ולבתי התושבים מאוחר יותר באותו יום, בעזרת עגלה וסוס. במאה ה-20 היתה זו פורד T, המכונית הראשונה שיוצרה בייצור המוני, ששימשה לשינוע הסחורה הטרייה.
לאורך השנים ניסו בני טוטל ליישר קו עם הקידמה: בסוף המאה ה-19 נבנו בחווה חממות זכוכית כדי להאריך את חיי היבולים, ובשנות ה-50 נחפרו בשטח החווה כמה בריכות כדי להבטיח אספקת מים סדירה ליבולים.
אולם, באותה תקופה החלו להיפתח בארה"ב רשתות קמעוניות, שפגעו בעסקי החוות והחנויות הקטנות - עובדה שהותירה את חוות טוטל כשריד אחרון ממש. בן הדור העשירי במשפחה, יו טוטל, הקים בחווה את "האסם האדום" ב-1956, חנות עונתית לממכר מוצרי החווה שזכתה להצלחה בקרב תושבי הסביבה, אשר לא רצו להתפשר על איכות המוצרים. בשנות ה-80 כבר מכרה החנות המשפחתית, בהנהגת הדור ה-11, מוצרים של חוות אחרות, וכך נותרה פתוחה לאורך כל השנה, כשהיא משרתת כ-1,000 לקוחות מדי יום.
הדור ה-11 המנהל כיום את החווה,
ואכן, נראה היה באותו זמן כי החווה עומדת להימכר. אולם בסופו של דבר ויל ולוסי קיבלו על עצמם את משימת שימור המורשת המשפחתית. ויל סיפר כי הוא נמשך לתחושת "העצמאות והסיפוק בסופו של יום עבודה" - תחושה שלא חש בעבודתו כאיש מכירות.
השניים ניסו להילחם על החווה: הם היו אלה שהפעילו לראשונה את החנות המשפחתית לאורך השנה כולה. הם הכניסו גם מוצרי מזון מגוונים וביניהם מזון המוגדר כגורמה, כגון גבינות איכותיות ומאפים. "אנשים היום מעוניינים יותר בשימורים ובמזון קפוא", אומרת ג'ולי בראסל מאוניברסיטת ניו המפשייר, העומדת בראש תוכנית המשאבים החקלאיים של האוניברסיטה.
לדבריה, משפחת טוטל הצליחה לחמוק מגורלן של משפחות חוואים רבות שחיו באזור במשך שנים רבות. התחרות מצד רשתות המזון, המגמה של גידול עצמאי של תוצרת חקלאית השוטפת את ניו־המפשייר והירידה המתמדת במחירי המוצרים - כל אלה הפילו חללים רבים בקרב בעלי החוות. רק משפחת טוטל נותרה כדי לשמר את המורשת, בזכות המוניטין הרב שרכשה.
אולם המאבק ההירואי של בני משפחת טוטל לשימור החווה עלול להגיע לסיומו בקרוב. פרט לכך שהחווה צברה חובות רבים, ויל (63), לוסי (65) ואחותם הקטנה בקי (58) כבר אינם צעירים, וילדיו של ויל לא מפגינים נכונות ליטול על עצמם את המשך המסורת.
"השקענו מאמץ רב כדי לשכנע את ילדינו שלא להיות הדור ה-12 בחווה. כל מה שהם יירשו זה חובות", אומר ויל. לכתבת ה-CNN שביקרה בחווה סיפר: "אני קם מוקדם בכל בוקר ועובד 12-17 שעות ביום. מספיק. עכשיו אני רוצה לשבת על המרפסת ולשתות משקה קר".
המחיר המבוקש עבור החווה הוא 3.35 מיליון דולר, ובני משפחת טוטל לא שוגים באשליות שהחווה תימכר במהרה. בהצעת המכירה מצוין במפורש כי לא ניתן לעשות שימוש בחווה, למעט שימוש חקלאי, כדי לשמר את פיסת ההיסטוריה האמריקאית הזאת. "החווה תמשיך לפעול עד שנמצא מישהו שאוהב את האדמה הזאת כמעט כמו שאנחנו אוהבים אותה", אומר ויל.
כדי לוודא שאכן כך יהיו פני הדברים, דאגו בני המשפחה כי החווה תוכר כאתר מורשת היסטורי - וכך יובטח שימורה גם לדורות הבאים, ללא קשר לזהותו של הקונה. "מבחינה פסיכולוגית, זה בלתי אפשרי עבורנו למכור את החווה כדי שמישהו יבנה בה קניון או שכונת מגורים", אומר ויל. "העובדה שהחווה תמשיך לפעול בצורה כזו או אחרת מרגיעה אותי".
לינדה סטראבל, בת גילו של ויל, היא מעריצה ותיקה של מוצרי החווה. סטראבל מספרת כי בכתה כששמעה לראשונה על הכוונה למכור. "אני לא מסוגלת לדמיין את החווה שונה מכפי שהיא היום. זה ישבור את לבי", היא אומרת.
קת'לין מקשירה, המקפידה כל חייה לפקוד את החווה פעם בשבוע, מוסיפה כי עצם המחשבה על כך שמשפחת טוטל עומדת למכור את החווה "גורמת לי לבכות. יש לי עור ברווז... זה עניין של מורשת. החווה נמצאת פה מאז ומעולם". בני משפחת טוטל מודעים כמובן למשקלה ההיסטורי של החווה - גם בלבם של תושבי דובר והסביבה. ויל נזכר במילותיו של סבו: "נקוט משנה זהירות באשר למקום שעליו אתה דורך בחווה. טביעת הרגל שלך תישאר לנצח".
בשנת 2007 יצא לאור ספר הילדים "האסם האדום של משפחת טוטל: סיפורה של משפחת החוואים הוותיקה ביותר באמריקה", המספר את סיפורם של 12 דורות במשפחת טוטל, מג'ון טוטל האב ועד לבן הדור הנוכחי, גרייסון. הספר, שמורכב מאיורים רבים, מתאר את סיפורה של אמריקה, כפי שמציינים המחברים ריצ'ארד מיצ'לסון ומארי אזריאן.
לאורך הדורות היו מעורבים בני טוטל בתנועת ההתיישבות האמריקאית בניו אינגלנד. ויליאם טוטל, בן הדור החמישי, היה עד ראייה להחלטה לצרף את ניו המפשייר כמדינה התשיעית של ארה"ב. בני המשפחה אף לחמו במהפכה האמריקאית. ג'וזף טוטל, בן הדור השביעי, סייע בהברחת עבדים כחלק מ"רכבת המחתרת" ומכר סירופ מייפל לאברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של ארה"ב.
ויליאם פן טוטל, בן הדור התשיעי, קנה את הפורד T הראשון בדובר, ששימשה אותו לשינוע תוצרת החווה לשווקים. החיים הקשים בחווה, על רקע המהפכה התעשייתית, גרמו לשכנים של משפחת טוטל לחפש עבודה זמנית, או כפי שאמר אחד החוואים: "אני עובד רק 12 שעות ביום, ויש לי יום ראשון חופשי!".
כך מביא הספר את סיפורו האישי של כל אחד מיורשי החווה, עד גרייסון טוטל, שנולד בשנת 1997 ומסייע בעבודה בחנות. גרייסון, המודע אף הוא למטען ההיסטורי שהוא נושא, עונה לאחד הלקוחות שהתעניינו ברכישת פמוטים: "פמוטים אלה הם כמו הפמוטים שיש לנו בבית, שאותם הביא סב־סב... סבי ג'ון טוטל כשהגיע הנה מאנגליה".
אבל ויל טוטל שלם עם ההחלטה. לאנשים השואלים אותו כיצד הוא מסוגל למכור חווה שהיתה ברשות משפחתו כל כך הרבה שנים, הוא עונה בפשטות: "אני חוואי, לא אוצר במוזיאון". למרות הקושי שבהחלטה למכור את החווה, טוטל אומר כי "היה עליי להסיר את משקלם של אבות אבותיי בבואי לקבל את ההחלטה. הם לא יכולים לייעץ לנו היום. אני מניח שכולם מתו בעודם לובשים את מגפיהם".
בקי טוטל, אחותם הצעירה של ויל ולוסי, אומרת בציניות כי "לו ג'ון טוטל חי היום, הוא ודאי היה אומר: 'מה קרה לכם? אין לכם אמביציה? קדימה, לדרך'. אז הנה, אנחנו הולכים". ומה נדרש כדי להותיר את החווה פעילה? לדעת בני טוטל, "גישה חדשה, רעיונות חדשים, גב חדש ורגליים חדשות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם