מותו של המייסד המסתורי של ענקית הקמעונות הגרמנית
מיליונר במחתרת: לפני 39 שנה נחטף איש העסקים תיאו אלברכט ושוחרר בעיסקת כופר של מיליונים. מאז הקפיד האיש שעומד מאחורי אחת מרשתות השיווק הגדולות בעולם להתרחק מהמצלמות, להתנייד בלימוזינה משוריינת ולשמור בקנאות על פרטיותו. בדרך הפכו הוא ואחיו לאנשים הכי עשירים בגרמניה. החודש הוא הלך לעולמו
הנס-יואכים אולנבורג ופאול קרון, ששניהם היו שקועים בחובות, החליטו לחטוף את אלברכט - שעליו קראו בספר חדש על עשירי גרמניה. לרגע הם חשבו שמדובר בקופאי, שכן האיש שלפניהם לבש חליפה מהוהה.
רק כשהזדהה התברר שהוא המולטי-מיליונר שהרשת נמצאת בבעלותו. זו היתה החטיפה הראשונה, וזה היה סכום הכופר הגבוה ביותר ששולם עד היום בגרמניה: 7 מיליון מרק, שהם 3.5 מיליון יורו. לפי דרישת המשפחה, המשטרה לא התערבה.
בתום משא ומתן שנמשך 17 יום בניהולו של האח קרל, העביר הבישוף המקומי את סכום הכופר לחוטפים וקיבל לידיו את אלברכט. מיד אחרי האירוע התייצב אלברכט בפני התקשורת. "ובכן", אמר, "אני בריא ועייף מאוד, ואני מקווה שעכשיו כל הרעש סביבי יסתיים ולא יכתבו עוד על החטיפה". אלה היו מילותיו האחרונות לתקשורת - וזהו גם תצלומו האחרון ברוב הארכיונים. מאז הוא נהג לבדוק בכל בית מלון שבו התאחסן היכן נמצאות מדרגות החירום.
כעבור שנה עצרה המשטרה את שני החוטפים, אבל מחצית מסכום הכופר נעלם. אלברכט התאושש בינתיים וקיזז את כל סכום הכופר מהכנסותיו. כשפקידי המס סירבו להכיר בכופר כהוצאה מוכרת, הוא עתר לבית המשפט. עורך דינו טען שמרשו לא נחטף כאדם פרטי אלא כבעל חברה, והשופטים השתכנעו. לפני כשבועיים נפטר תיאו אלברכט בגיל 88.
עשרות מיליוני גרמנים קונים מדי יום אצל האחים אלברכט, אבל איש כמעט לא שמע על שני האנשים העשירים ביותר בגרמניה: לפי פורבס, הונו של תיאו מוערך ב-16.7 מיליארד דולר (מקום שני ברשימת עשירי גרמניה), וזה של קרל מוערך ב-23.5 מיליארד דולר (המקום הראשון). אבל את האחים לא היה ניתן למצוא במסיבות נוצצות או בטורי הרכילות; מאז החטיפה הם ירדו למחתרת ונעלמו מהשטח.
בשנת 2005 ניסה זוד-דויטשה צייטונג לברר היכן השניים מתגוררים, אך ללא הצלחה: אף שכן באזור מגוריהם בעיר אסן לא הסכים לדבר. מנקה הפנתה את הכתב לווילה שהוסתרה מאחורי עצים ושיחים, אך הוסיפה כי "קרל קובע אפילו מי רשאי להסתובב עם הכלב שלו". רכב קטן עצר לאחר מכן בחריקת בלמים, ונהגו אמר לכתב: "אין לך סיכוי לראות אותו אי פעם".
ב-1987 ניסה הצלם פרנץ רוך לצלם את האחים עבור פורבס. הוא שכר אוטובוס והמתין במשך שבועיים, בכל בוקר, לפני כלי הרכב שלהם. במשך היום נסע סביב משרדיהם - עד שלכד את תיאו יוצא לאכול ארוחת צהריים ואת קרל עוזב את בניין החברה בערב. האחים ניסו לאסור את הפרסום ובסוף נכנעו, אך כשצלם נוסף הנציח אותם בכנסייה (השניים קתולים אדוקים), הוא נאלץ למסור להם את החומר ולהתחייב לשמור על שתיקה.
תיאו וקרל נולדו למשפחת פועלים, ככל הנראה מהעיר אסן. אביהם היה כורה פחם ולאחר שחלה עבד כאופה.
בשנים הראשונות מכרה הרשת חמאה במחירי הפסד וחסכה את מדפי הקירור: העובדים נאלצו לגרור את חבילות החמאה בסוף היום למרתפים הקרירים, ולהעלותן מדי בוקר. ב-1960 כבר מנתה הרשת 300 חנויות וגלגלה מחזור שנתי של 90 מיליון מרק. האחים שינו את שם החברה ל"אלדי" - קיצור של "אלברכט דיסקאונט" (אלברכט חיסכון) - וחילקו אותה: תיאו קיבל את צפון גרמניה ואחרי האיחוד את המזרח, וקרל קיבל את הדרום. לפי השמועות, השניים פירקו את הרשת כי היו חלוקים בשאלה אם למכור סיגריות, אך נראה שהפיצול נבע משיקולי מס.
אף שב-1973 נפתחו סניפיהם של המתחרים הראשונים, לידל, ולמרות ששוק הסופרמרקטים הזולים בגרמניה הוא הצפוף באירופה - המשיכה רשת אלדי להתרחב וב-1990, עם איחוד גרמניה, הפעיל הקונצרן כ-7,700 סניפים. היום מספרם עומד על כ-16,300, כולל סניפים בארה"ב וב-8 מדינות נוספות באירופה, לפי מכון מחקר השווקים פלאנט ריטייל, והרשת מעסיקה כ-100 אלף עובדים. ב-2009 הסתכם המחזור של אלדי (צפון ודרום) ב-53 מיליארד יורו, והיא נחשבת לרשת המזון ה-11 בגודלה בעולם.
תיאו, שהותיר אישה ושני בנים, נודע בחסכנותו. הוא נהג לכתוב הודעות על שני צדי הפתק, לכבות את האור כשיצא מהחדר - ופעם אף הפסיק שיחה עם אחד ממנהליו כדי לנזוף בו על "השחתת רכוש החברה", לאחר שהאיש כופף מהדק.
ב-2006 פרש מהחברה ופינה זמן לתחביביו: גולף ואיסוף מכונות כתיבה ישנות. עם זאת, הוא המשיך לבקר בסניפי הרשת ולוודא שהיא ממשיכה לחסוך ולהרוויח. האח הגדול, קרל בן ה-90, פרש כבר ב-1994 מניהול אלדי דרום ועוסק מאז בעיקר בגידול אורכידאות.
המקור לסיפורים הללו ולמידע כלשהו על האחים הוא המנהל הבכיר לשעבר בחברה דיטר ברנדס, שהוציא ספר בשם "פשוט בעיקרון: סיפור ההצלחה של אלדי" על אודות רשת הדיסקאונט המצליחה. לדבריו, מדובר באנשים מנומסים, חברותיים וצנועים.
העיקרון המנחה של אלדי, מספר ברנדס, הוא פשטות: החל במבחר המוצרים המצומצם וכלה בהיררכיה הברורה בהנהלה. אמון הלקוחות חשוב לחברה, אך כדי לדעת מה הם רוצים, לא עורכים שם מחקרי שוק יקרים. במקום זאת, המנהלים הבכירים מסתובבים בסניפים עם עגלת קניות, כשאוזניהם כרויות.
המטרה היא להפחית את ההוצאות למינימום ולהעלות את האיכות ואת היעילות למקסימום. אלדי היתה הראשונה שציינה את קוד המחיר בכמה מקומות על גבי המוצר, כדי לקצר את התור בקופות. יחס הוגן לספקים הוא עיקרון נוסף. חוק ברור אמור למנוע מתן שוחד: המתנה היקרה ביותר שמותר לקבל מספק היא לוח שנה. כמו כן, מקפידים שם לא רק על חיסכון בדלק המשאיות - אלא גם על עיצוב ספרטני של משרדי המנהלים.
סניפי אלדי צפון של תיאו היו תמיד צנועים יותר מאלה של אחיו. "אלדי מעולם לא מכרה תדמית נוצצת", אומר סבסטיאן טורנר, אחד הפרסומאים הנודעים בגרמניה, "אבל היא עשתה היסטוריה בשיווק, כי היא מוכרת בדיוק את מה שהיא מפרסמת: מוצרים זולים באיכות טובה. הרשת ויתרה על כל מה שלקוחותיה לא צריכים: מדפים נוחים, תאורה רכה ועיצוב ביתי". את המוצרים יש לשלוף היישר מתוך ארגזי הקרטון ולאסוף אותם מהר בקופה, שכן בגלל הדלפק הקצר הם נופלים מהר על הרצפה.
למרות אי הנוחות, בסוף שנות ה-60 נהגו גרמנים רבים לנסוע 30-40 ק"מ עד אלדי, שהציעה את מוצרי המזון הזולים בשוק. "באותן שנים הלקוחות של אלדי היו אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות במקום אחר", קובע העיתונאי בורקהרט מילר-אולריך. "בשנים האחרונות זה השתנה, וכבר לא בושה להסתובב ברחוב עם שקית פלסטיק של אלדי".
אגב, את השקית המזוהה של אלדי צפון, עם הפסים הכחולים והאות A, עיצב ב-1970 הצייר גינתר פרוטרונק, שלא היה שבע רצון מכך שיצירתו הנודעת ביותר נמכרת בקופות הסופרמרקטים. "אנשים מגישים היום במסיבות שמפניה של אלדי", ממשיך מילר-אולריך. "נשים במעילי פרווה מסתערות על מציאות, ומנהלים עומדים בתור כדי לרכוש במבצע מחשב של אלדי". המהפך התדמיתי שלה התרחש בשנות ה-90, כשהרשת הפסיקה להתמקד במוצרי מזון, הוציאה לאור ספר מתכונים והחלה למכור מחשבים אישיים במבצע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם