סוף תוכנית ויסקונסין: אלפים נותרו ללא עתיד מקצועי
ביום שאחרי ביטול תוכנית ויסקונסין, להילה ואילנית ושירן ונירית ורחלי וסנא - רק כמה בודדות מתוך אלפים - יש בעיקר סימני שאלה. אלה שכבר מצאו עבודה ופוחדים לאבד אותה, אלה שהיו קרובים לכך וההזדמנות נמוגה ואלה שגם 15 שעות עבודה בשבוע זה ממש בסדר עבורם. שמות מאחורי המספרים
במשך עשור שלם היתה זכאית מור לאישור קצבה של 100% נכות. בחסות מחלת שרירים שפגעה בתפקוד היומיומי שלה היא ישבה בבית וגידלה את הילדים. לפני 4 חודשים היא הגיע למרכז של אג'נס - הזכיין של תוכנית "אורות לתעסוקה" (ויסקונסין, ר.ס) באזור חדרה. חודש מאוחר יותר היא מצאה עבודה, שהיא לא רוצה לאבד בשום מחיר.
"כשהתחלתי לעבוד בתקשוב בנתניה, במוקד של קופת חולים כללית, עבדתי יותר קשה מכולם. אם אדם רגיל נותן - 100% אני נתתי יותר. אבל בגלל שלא הייתי מקצועית, רצו לפטר אותי. באג'נס שמעו על זה והרימו טלפון, ביקשו לתת לי עוד צ'אנס והיום אני מצליחה לעמוד בסטנדרטים, וגם אם אני לא אצליח לפחות אני יודעת שיש לי גב", היא מספרת בגילוי לב.
"פה זה התקווה היחידה שלי", היא נאנחת. "יש כאלו שאומרים לי ללכת עכשיו ולהגיש
מור יושבת מעברו השני של השולחן ונושכת את שפתה התחתונה. שותקת ומחכה לתשובה, לפתרון. אבל אף אחד לא יודע כלום עכשיו. יום ראשון הוא היום הראשון של אחרי הפצצה - ביטול תוכנית אורות לתעסוקה באופן מיידי, שפשוט פקעה ביום חמישי בחצות. בקומה של אג'נס בקניון אורות בחדרה צועדים מטופלים ויועצי תעסוקה בפנים כבויות ושואלים למה, איך, מה, מתי - ושוב למה.
"הם לימדו אותי לכתוב קורות חיים ואיך לדבר בראיונות עבודה", מספרת מור, "גם היום הם עוזרים לי עם דברים, למשל, כשאני בלחץ אני מרימה את הקול. הם מלמדים אותי איך לדבר. איך לנהל תקשורת בצורה טובה שאני אוכל לבטא את עצמי בצורה הכי טובה".
מור מוסיפה כי בביטוח לאומי אין הוצאות מטפלת, "ואני רוצה להמשיך לעבוד. אני לא יודעת מה אני אעשה. אני אהיה מתחת ללשכת התעסוקה. מה אני אעשה בלשכת התעסוקה, אין שם עם מי לדבר".
היא לוקחת נשימה עמוקה, "כשאתה מחפש עבודה ומגיע לפה אתה יודע שאתה עושה משהו. שאתה לא זרוק בבית, ולמדינה לא אכפת ממך ולאף אחד לא אכפת ממך".
"הנה. תיגע פה, אתה מרגיש את הגולה?" - שואלת אילנית כהן, אישה רחבת מימדים, ולופתת את ידי כדי שארגיש. "יש לי דלקת פרקים, ואני גם שמנה. זה לא עוזר". שתי הבנות שלה קופצות עליה וממנה. כהן מבקשת מהן להיות בשקט, בתמורה הן מקבלות זוג עטים ומשרבטות.
"10 שנים אני לא עובדת, וקיבלתי קצבת הבטחת הכנסה בביטוח לאומי", היא מספרת. "כשהתינוקת הגיעה לגיל שנתיים שלחו אותי לאג'נס, ואחרי שנה הוועדה החליטה שבמקום שעה בשבוע אני צריכה להגיע ל15- שעות. הם רצו שאני אתנדב ואני לא רציתי. התנדבתי קצת, אבל אמרתי לעצמי - אם אני כבר נותנת את הזמן הזה, אני אלך לעבוד".
בת ,36 עם שתי בנות, ועבודה חלקית של 15 שעות בשבוע בטלמרקטינג. "אמרו לי 'אין בעיה, אנחנו נשלם לך על המטפלת', ואני מקבלת גם מענק התמדה".
אחת ההתקפות של מקטרגי התוכנית היא כי העובדים והעובדות המיושמים על ידי התוכנית זוכים פעמים רבות לעבודות חלקיות או כאלו בשכר מינימום. עם 15 שעות עבודה בשבוע, השלמת הכנסה ושתי בנות כהן מרגישה כמו נסיכה. היא לא חושבת שהשכר שלה לא צודק. למעשה, הדבר האחרון שהיא רוצה זה לאבד את העבודה שלה. "סוף סוף מצאתי משהו. אני לא מתכוונת ללכת אחורה".
כהן מוסיפה בהתרגשות: "זה קל לבוא ולהגיד 'יש לי שתי פריצות בדיסק'. יכולתי להגיד שאני חולה, אבל אני רציתי להתקדם, רציתי לעבוד, זה עושה לי טוב שאני יכולה להגיע ככה ל4,000- ש"ח, שאני יכולה לקנות, שיש לי כסף, שאני לא נתקעת עם ניתוק חשמל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם