מסוכנות ביטוח נידחת ללב העסקים: ראיון בלעדי עם מאיר שמיר
מאיר שמיר מאמין במזל, והוא מציע גם לכם לדבוק בו. לכו תסבירו אחרת את המסלול שעשה חברו של רון ארד לטייסת הפאנטומים מסוכנות ביטוח נידחת לליבה העסקית של ישראל ולבעלות על תנובה. רגע לפני שהבולדוזרים שלו מתחילים לשנות את קו הרקיע של תל אביב, המשווק המאושר של השוק הסיטונאי והבעלים המצולק של הפועל פתח תקווה פותח את הלב בראיון נדיר
שמיר טוען שהיתרון הוא בעשייה. לכן כשהוא קונה חברה, לומד אותה ומסייע לה להתייעל, הוא לא זקוק לעזרת העיתונים. מכאן שאילו לא היינו פונים אליו בבקשה להיכנס למשרדו, הסיכוי שאיש העסקים המסתורי הזה היה יוזם מהלך כזה, אפסי. כל זה נכון, אגב, רק במידה ששמיר מרוצה מהפרסומים על אודותיו; האיש לא מהסס להפגין מורת רוח מזליגה של אינפורמציה לא נכונה או מחמיאה. במקרה כזה, הקיבוצניק המוכשר יודע גם לחשוף שיניים.
את האימפריה שלו ביסס שמיר על סוכנות ביטוח שנשאה את שמו והפכה לימים לחברת השקעות, היי-טק ונדל"ן. אולם מעבר לעסקיו המניבים, שמיר היה עסוק כמעט מאמצע העשור הקודם בתמיכה מאסיבית במועדון הכדורגל האפרורי של הפועל פתח תקווה. ההרפתקה הזאת הסתיימה אחרי ששמיר מאס בעיסוק הצדדי הזה - גם מפרנס וגם מקבל יריקות ביציאה מאצטדיון האורווה הרעוע.
ההערכה היא שלאורך כל שנות התמיכה במועדון ממלאבס, הוציא שמיר מכיסו כ-80 מיליון שקל. אבל בניגוד לאיש העסקים יעקב שחר, אולי היחיד בכדורגל הישראלי שהצליח להישאר פופולרי בקהילה העסקית והספורטיבית כאחד - שמיר יצא מהפרק הספורטיבי בחייו חבול, למרות שבסתר לבו לא איבד עדיין את התשוקה לנהל יום אחד מועדון כדורגל ראוי.
את הכסף יש לו, גם את הגישה, כדורגל הוא אוהב, ולמרות שהוא עסוק - יש לו גם זמן פנוי. שמיר כבר אמר פעם שהוא לא מאלה שחושבים שצריך לחזור הביתה בחצות מהעבודה כדי להוכיח שהוא עובד קשה.
אחרי שמשימת השגת הראיון הושלמה, שמיר התמסר אליו. בערך. לאורך כל השיחה הוא כמעט ולא זז ממקומו, מקפיד ל יות ענייני, זהיר, חייכן במידה. פעם אחת קפץ מכיסאו, צעד אל קצה לשכתו המרווחת והוריד מהקיר תמונה. זה קרה אחרי ששאלנו את מי שהיה נווט פאנטום בשירותו הצבאי, על האפשרות שחייו שלו היו נעצרים יום אחד מעל שמי לבנון, ולא אלה של נווט הפאנטום רון ארד.
שמיר חזר אל השולחן והניח את התמונה לפנינו - תדריך בטייסת מתחילת מלחמת לבנון הראשונה. הוא מופיע שם בשורה הראשונה משמאל. בשורה השנייה מימין יושב נווט צעיר, רון אחד.
הוא בן ,59 נשוי לד"ר עדינה שמיר, ראש המגמה לחינוך מיוחד באוניברסיטת בר אילן, ואב לשלושה. עד גיוסו לחיל האוויר עיטרה כיפה את ראשו, אבל כדתי היחיד בקורס טיס, ובהעדר תמיכה חברתית, התקשה לשמור על כשרות ולהשכים תפילות. את קריירת הביטוח המבטיחה בה פתח אחרי השירות הצבאי הוא חייב דווקא לאיש צוות אוויר אחר.
"כשהשתחררתי מהצבא חיפשתי מקום עבודה, והיה לי ברור שאחרי הלימודים אני הולך לעסקים", הוא משחזר. "שלחתי קורות חיים וכתבתי שאני בוגר יחידה קרבית, בעל תואר אקדמי". אבל שמיר לא קיבל אף פנייה, חוץ מאחת, מהטייס אהרון אחיעז ז"ל, שהציע לו לעבוד אצלו בחברה הבת "מבטח" מקבוצת סהר.
"התחלתי שם כפקיד וכנראה שעשיתי עבודה בסדר, כי המשפחה שם הציעה לי להישאר ואמרה שאקבל 50 אחוז מהחברה. אמרתי שאין לי כסף, והם אמרו שאקנה אותה מהרווחים העתידיים". ב-’82 קנה שמיר את החברה ושינה את שמה ל"מבטח-שמיר".
הימים
מזל של מתחילים? שמיר, באופן מפתיע, דווקא מסכים. "בתחום ההשקעות, כשאתה שחקן חדש ושלוש ההשקעות הראשונות שלך מוצלחות, קל לך יותר וכל החיים שלך נראים אחרת", הוא מציין.
אבל ההצלחה המשיכה לדבוק בקיבוצניק מבארות יצחק. גם השנתיים האחרונות, של משבר גדול במשק הישראלי והבינלאומי, האירו לשמיר פנים במהלכיו העסקיים, אותם הוא מרכז באמצעות מבטח-שמיר, שמניותיה רשומות למסחר בבורסה.
כיום מתמחה החברה בישראל ובחו"ל בהשקעות נדל"ן, תשתיות, תעשייה ומעת לעת גם בתחום הפיננסים. כך חבר שמיר לפני כשנתיים לקרן ההשקעות אייפקס, כשרכש את השליטה בחברת תנובה.
כמה באמת שווה כיום ההשקעה באמא של הקוטג'? קשה מאוד לדעת. אבל מה שברור הוא שבשנה וחצי האחרונה שמיר עסוק בכלל במכרז המקרקעין הגדול בתולדות המדינה, שהוא גם עסקת הנדל"ן הגדולה האחרונה של מרכז תל אביב: השוק הסיטונאי בתל אביב, שמצוי בבעלות תנובה. כך הפך שמיר, עם כניסתו לשותפות עם קרן אייפקס בקניית תנובה, לנדל"ניסט מדופלם, והוא בכלל לא התכוון להיות כזה.
מתחם הירקנים לשעבר, שמתפרש על שטח של 55 דונם, כולל זכויות לבניית 1,800 דירות, מרכז מסחרי, מוזיאון, פארק ענק בן 14 דונם ולא פחות מ-5,000 מקומות חנייה. ערב החג אושרה העסקה על ידי עיריית תל אביב, לקראת השלמתה הסופית, וסוכם כי העירייה תמכור את חלקה ב"מנהטן התל אביבי" תמורת 950 מיליון שקל, בתוספת רווחים עתידיים. שמיר צופה שכבר תוך שלוש שנים וחצי מהיום, יתרווחו הדיירים הראשונים על הספות בדירותיהם.
מה יעשו עם כל החול הזה?
שמיר ממשיך לירות מספרים, בלי להציץ פעם אחת בניירת. "עומדים לבנות שם חמישה מרתפי חנייה ויקימו במקום מפעל בטון. בסך הכל נרים 570 אלף מ"ר שטח בנוי, כש-250 אלף מ"ר מתוכם יהיו מתחת לאדמה: מרתפים, חניונים, חלקים מהקניון ומשטחים לוגיסטיים. מעל האדמה ייבנו 320 אלף מ"ר של מבני ציבור, הקניון עצמו, וארבעה מגדלים של 45 קומות כל אחד, עם 1,200 דירות בסך הכל".
עצרת פעם לשנייה לעכל שאתה עומד להקים עוד עיר בתוך תל אביב?
"אין ספק שרובע חדש מוקם בעיר אחרי שנות דור. מתי שמעתם על יזם שבונה גם מבני ציבור, גם קאנטרי, גם קופת חולים? אבא שלי היה נהג משאית בקיבוץ בארות יצחק, ולעתים היה אוסף תוצרת חקלאית ומגיע איתה לשוק הסיטונאי. לא חלמתי שיום אחד מבטח-שמיר תחזיק ב-21 אחוז מהשוק הזה ותהיה שותפה לתהליך הפינוי המאוד מורכב שלו ולהעברתו למקום חדש של 78 דונם בצריפין".
שמיר אולי מזוהה בקרב הציבור הרחב עם פתח תקווה, אבל עסקת השוק הסיטונאי מחתימה אותו דווקא על שינוי פניה של תל אביב. עשרות המגדלים ואזורי התעסוקה החדשים יוקמו בשנים הקרובות על השטח שבין תחנת הרכבת בארלוזרוב לדרך בגין בתל אביב, ויעבירו את מרכז הכובד העירוני למרכז הפיזי של המטרופולין, שצפוי לביקושים עצומים. הרכבת הקלה שתעבור בפינת הרחובות קרליבך והחשמונאים צפויה לסייע במלאכת האיוש.
לשמיר חלק גדול במהפכה שעוברת על העיר העברית הראשונה, אבל הוא מסרב להסכים עם הטענה שתל אביב הופכת לעיר של עשירים - יקרה ויוקרתית, בלתי אפשרית עבור דורשי הדירות מהמעמד הבינוני, שלא לדבר על למטה ממנו.
"בעיריית תל אביב יש רצון אמיתי לעזור ליזמים למכור את הדירות במחירים סבירים, ולא כשכונה לעשירים", טוען שמיר. "חלק מהסיוע מתבטא בהסכמה להפוך את מינימום שטח הדירה לקטן יותר".
בשלב זה שמיר מכה במהירות על המקשים של המחשבון שעל שולחנו, כשאנחנו מבקשים ממנו לתמחר לנו, פחות או יותר, את מחירי הדירות שאמורות להיות “סבירות” יותר. שמיר מדבר על לופטים של 60-80 מ"ר שמיועדים לצעירים או בודדים. המחיר, להוציא את פנקסי הצ'קים, ינוע בין 1.2 ל-1.5 מיליון שקל. אשרי המאמין.
"השוק הסיטונאי הוא פרויקט מצוין לזוג נשוי עם שני ילדים שמקום עבודתו בתל אביב, ו-80 אחוז מהדירות יהיו מיועדות לכאלה. היתר יתאימו גם לזוגות בלי ילדים, ולבודדים".
נוכח המשבר הכלכלי הגדול של השנה שעברה, אתה לא חושש מהרפתקה כזאת? תראה את לב לבייב, שממשיך ללקק את הפצעים.
"אני חושב שצריך להתייחס קצת יותר בהבנה ופחות בהתלהמות לכל נושא הטייקונים. הייתה קריסה בחצי השני של ,2008 והיו כמה אנשי עסקים מאוד מוכשרים ואינטנסיביים בתחום ההשקעות, שהמשבר פגש אותם בשיא הריצה. הם היו חשופים להיקף גדול מאוד של הלוואות, וכשהעולם קורס, לא פשוט לטפל בסיטואציה כזאת".
יש כאלה שיצאו מזה מצוין, ואחרים פחות.
"כל אחד טיפל במשבר אחרת. אנשים עשו מאמצים אדירים לטפל בחובות, ואני אומר לכם מהיכרות אישית שלי עם האנשים, שלנגד עיניו של אף אחד מהם לא עמדה אז טובתו האישית אלא פתרון של הבעיה והסדר שיוכל לפתור את בעיות הבנקים, מחזיקי האג”ח ובעלי המניות. הם חשבו על מצבם האישי בסדר עדיפות אחרון".
אתה מרגיש שהציבור קצת שמח לאידם של הטייקונים שנפלו?
"מדינה חייבת להיות מובלת על ידי קבוצה של אנשי עסקים. המדינה היא רגולטור, ולא יזם. יש יזמים ויש אוכלוסייה שנהנית ממקומות התעסוקה שהם מייצרים. המדינה צריכה לחבק ולאהוב את היזמים שלה, כי בלעדיהם אי אפשר לקיים מדינה. יש פרגון גדול להצלחות, אבל יש פה גם פתיל קצר כשלא הולך. כשיזם בכיר נכנס למצוקה פיננסית או מול הרשויות, יש חוסר סבלנות כלפיו מצד הציבור והתקשורת. אם ייתנו לו קצת יותר זמן לברר ולטפל בבעיה שלו, בלי לחץ ציבורי או תקשורתי - הנזקים יפחתו".
ובכל זאת, העסקים שלך נראו טוב בזמן המשבר הכלכלי.
"ישראל כולה נראתה טוב בשנות המשבר הכלכלי, הרבה בזכות מדיניות הנגיד סטנלי פישר והקרדיט העצום שהוא, כראש מערכת, מקבל בעולם. להיות נגיד בנק במדינה כמו ישראל זה לא קל, כי אתה עומד תחת הלחצים לנווט כלכלה של מדינה שהייתה תחת משבר עולמי כללי, ומשבר מדיני וביטחוני. זה אומר משקיעים זרים שמתלבטים אם להישאר או לצאת, וגם הוצאות ביטחון כבודות. הוא ניוט את הספינה הזאת במקצוענות, וכל הכבוד לו".
מה המוטיבציה של אנשי עסקים מוצלחים מסוגך להכניס רגל למדמנה הזאת, ואולי להושיע אותה? לקחת על עצמך תפקיד ציבורי? הרי יש שחיקה אדירה במעמדה של המערכת הפוליטית בישראל, ובראשה הכנסת. פעם היו חברי כנסת שהיה כבוד להסתופף בצלם. היום הולך ופוחת הדור בצורה מדאיגה.
"אם חברות הביטוח היו מנפיקות פוליסה - שלא קיימת - שמבטיחה לאנשי עסקים חיסיון מהתקשורת לתקופת שירותם כאנשי ציבור, הרבה אנשי עסקים מוצלחים היו מסכימים להצטרף לתחום הפוליטי, בין אם בתפקיד של נבחר ציבור ובין אם בתפקיד של עובד מדינה, שר או מנכ"ל. איתי התקשורת מתנהלת בסדר, אבל אם אני מדבר בשם הקהילה העסקית, התחושה הרווחת בין אותם מובילים היא שבמידה שיחליטו להצטרף להנהגת המדינה - במשך חודשיים אולי יריעו להם, אבל תוך זמן קצר יתחילו לחפש אותם".
אלי הורוביץ, יו"ר טבע הפורש, הוא דוגמה למי שסירב בעיקשות להצעה שהוגשה לו לשמש שר אוצר.
"אלי הוא דוגמה נפלאה, אבל יכול להיות פתרון יותר קל אפילו: צריך לסמן שישה-שבעה מהמשרדים הכי חשובים בממשלה - ביטחון, אוצר, חינוך, בריאות, רווחה, תשתיות ותחבורה - ולמנות להם לתקופה של ארבע שנים מנכ"לים מהקהילה העסקית, אבל לתת להם להוביל ולהחליט בלי שיפריעו להם. אני בטוח שבתום אותה תקופה תהיה פה מדינה אחרת".
על הקיר שליד שולחנו של מאיר שמיר תלוי ציור גדול של האמן והחבר אורי ליפשיץ, ובו דיוקנו של בנו של שמיר, גיא, במדי הפועל פתח תקווה. על החולצה, כמה מקרי, סמל הספונסרית תנובה, עוד הרבה לפני שמישהו חשב שהאבא יהיה חלק ממנה.
שמיר עמד בשנת 1996 בראש עמותה שרכשה את זכויות הבעלות והניהול במועדון הכדורגל ממלאבס מידי העמותה הקודמת, שבראשה עמד גברי לוי. שנה מאוחר יותר החלה ההרפתקה של בנו גיא בקבוצה הבוגרת, ואיזו הרפתקה זו הייתה.
בעל הבית החדש התקבל בתחילה על ידי האוהדים בזרועות פתוחות, מתוך תקווה שמעבר המועדון לידיים פרטיות יצרף את הפועל פתח תקווה אל מועדון הקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי. אבל היכולת החלשה של הקבוצה בשנה ההיא, כמו גם יכולתו הבינונית של גיא, גרמו לאוהדים לאבד את
הסבלנות ולטעון שהבן עולה על המגרש רק בזכות אביו.
גיא, כיום בן ,32 עזב לבסוף את הפועל ובהמשך גם את ליגת העל. באחרונה סיים את לימודיו כמצטיין דיקן בפקולטה למינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ומונה לאחראי על ענף הנדל"ן בחו"ל במבטח-שמיר. "הוא אחר", מעיד עליו אביו. "יש פערי דורות שמתבטאים בכך שהוא הרבה יותר רציני ופדאנט. גיא הוא פוטנציאל למנהל יותר ממני, אבל הוא פחות יזם ממני".
ימיו ככדורגלן בהפועל פתח תקווה, בעת שאתה משמש כנותן החסות של הקבוצה, היו מפוקפקים משהו.
"אם גיא לא היה משחק בפתח תקווה, אלא במקום אחר - לכולם היה טוב יותר. לו, לי וגם לאוהדים".
האוהדים טוענים כלפיך שאף פעם לא הלכת עם העניין הזה עד הסוף. מינית בקבוצה את האנשים שלך, הזרמת כסף, אבל לא ממש עמדת בפרונט כמו בעלי קבוצות אחרים, דוגמת לוני הרציקוביץ' אויעקב שחר.
"אני מכיר את הטענה הזאת, אבל אני חושב שהפועל לא הייתה יכולה לחלום על בעלים יותר מתאים ממני. אחד שיש לו את הכסף, שהוא אוהד הפועל פתח תקווה וגם אוהב את הקבוצה. עוד בתקופת גברי לוי כיו"ר ההתאחדות לכדורגל, הייתי תורם לקבוצה בסתר".
ממרחק הזמן, אתה יכול להגדיר היום מה זה אומר להיות בעלים של קבוצה בכדורגל הישראלי?
"זה יותר מסובך מלנהל את העסק שלי. יש אוהדים, שחקנים, תקשורת, וכל שבוע אתה עומד במבחן מחדש. המשחק השבוע של פתח תקווה בליגה, בהשוואה לעסקים הענקיים שלי שמקבלים נפח תקשורתי מאוד קטן יחסית בחלקים האחרים של העיתון, קיבל לא פעם עמוד ראשון במדור הספורט ומאות מילים של סיקור. בעסקים שלי אני מוכן לפעמים לסבול כי אני מרוויח, אבל בכדורגל אתה גם סובל וזה גם עולה לך".
הייתה לך מערכת יחסים לא פשוטה עם האוהדים.
"אוהדים צריכים להניח שטיח אדום מתחת לרגליים של כל בעלים בעולם, כי בעלים של קבוצות הוא מוצר במחסור. מהיום שנכנסתי לכדורגל הייתי מוכן לעזור ולשים כסף, אבל אין לי זמן לנהל כדורגל בעצמי. שמתי שם אנשים שמבחינתי היו הכי מתאימים - המנכ"ל אבי לחיאני, שהיה סגן מפקד ,8200 וליאור שחר. ניסיתי לבנות מודל ניהולי ראוי ושלחתי את המנכ"ל לבורוסיה דורטמונד ואייאקס אמסטרדם לעשות הסבה לניהול כדורגל. ברגע שהקהל עשה בלגן ושניהם עזבו, הכל כבר הפך למאולץ".
שחר מחזיק מעמד כבר שנים במכבי חיפה, למרות שגם הוא יבואן ומנהל עסוק מאוד.
לשחר יש כושר הישרדות גדול משלי. הוא הבעלים הכי מוצלח בתחום הכדורגל".
בגלל זה ניסית גם במכבי תל אביב?
"הייתי שותף שם עוד לפני שהגעתי לפתח תקווה, עוד בתקופת ‘מופת’ שהקים דייויד פדרמן. למכבי תל אביב יש את פוטנציאל הקהל הכי גדול בארץ, וגם היקף הקהילה העסקית שמחוברת למכבי לא דומה לאף קבוצה אחרת. עזרתי שם לא מעט, אבל הקבוצה שאני אוהד זו הפועל פתח תקווה".
גם היום?
"קבוצה לא מחליפים, גם אם אני כבר לא בטוח שפתח תקווה של היום זו הקבוצה שאהבתי לאהוד. היום אני לא בעלים וגם לא הולך למשחקים שלה".
כשאתה פותח עיתון בבוקר, מה תקרא קודם: את מדור העסקים או הספורט?
"לפני שאקרא על השוק הסיטונאי, אני קורא על כדורגל ועל הפועל פתח תקווה בפרט".
ומה דעתך על ההתנהלות של ההתאחדות לכדורגל?
"לא אמרנו שהראיון הסתיים?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם