היישר מפרדס חנה: הכירו את רכב השטח הטוב בעולם
גדרות תיל, שטחי הפרדה, דיונות, סלעים, ירי. אין מכשול שעומד בפני הזיבאר, כנראה רכב השטח הטוב והמהיר בתבל. צבאות העולם מתעניינים במפלצת השטח האולטימטיבית שנבנתה במוסך קטן בפרדס חנה ומוצגת לראשונה בתערוכת אוטומוטור 2010
זאת התחושה כשאתה טס על שביל מלא מהמורות ובורות ולא על אספלט מפנק של כביש סלול למשעי. המנוע העצום שאג דציבלים שנשמעו כמו הכלאה בין גרגור אגזוז של למבורגיני לנעירה של פרא מיוחם שמריח נקבה נכונה להתמסר בסביבה הקרובה.
אחרי שלב ההלם הראשוני, שבו נאחזנו מרוב פחד בכל דבר יציב, התחלנו להרגיש כמו בבית. יכולנו להתרווח, להסדיר נשימה ולגלות שלמרות המהירות הבלתי נתפסת והיכולת של כהן לנווט את סוס היאור על גלגלים, שבנה כמו רכב ראלי, דווקא כיף פה בפנים. אפילו נעים.
יש לזיבאר יכולת מופלאה לעשות לנוסע מסז' נעים בספונדילוזיס, מהסיבה הפשוטה שהוזכרה כמה שורות קודם: האדמה מרימה מולו דגל לבן. פתאום כל אבן מרגישה כפרק אצבעותיה של מעסה שוודית מיומנת, כל מהמורה - טיפול כירופרקטי. ואז כהן נעצר מול ביצה שבינה ובינינו מפריד מדרון תלול וחלק בן שני מטרים. הוא זורק בחצי פה משהו על תקלה קטנה בנעילה של הדיפרנציאל הקדמי, שנייה לפני שהוא מעביר לדרייב ומתכונן לצליחת הביצה השחורה. רגע וחצי אחר כך הצמיגים משפריצים צחנת מי גופרית לכל עבר והחלק האחורי של הזיבאר מתנתק מהמדרון ומעלה צונאמי זעיר של מי סולפור.
רואים על עידו כהן שהוא מרוצה מהביצועים. כדי לחתום את ריקוד המכונה בביצה הפרדס-חנאית, הוא מרביץ פירואט שמסתיים בעליית מדרון בוצי בן שלושה מטרים כמעט, שני הגלגלים הקדמיים נחים ליד אקליפטוס ענק. ראשינו מוטים לאחור, מביטים בתקרת מפלצת הפח. כהן יורד את המדרון ברוורס, נותן לצלם שוט יפה של נסיעה על הצד כשראשו כמעט נוגע במים והצד שלי מתחכך בקצה הגדה ומסיים בזינוק פראי על הגדה שממנה נכנסנו לביצה.
קלי קלות. אם לשפוט לפי ביצועי הזיבאר, יש לתעשיית הרכב הישראלית משהו להתגאות בו.
עידו כהן ,(51) הוא פסיכופת כדת וכדין. לא בחיים האמיתיים, אלא בכל מה שקשור לרכבים. מגיל 16 הוא בונה אופנועים, מוטוקרוסים, מתעסק ברכבים. את בית הספר נטש בכיתה ח' אחרי שהבין שאקדמאי דגול לא ייצא ממנו. כהן התחיל לעבוד במסגרייה, אחר כך בפינוי זבל, בכריתת עצים, כל עבודה שהכניסה כסף.
בשנת ,1983 אחרי סיבוב בארצות הברית, החליט לפתוח מוסך לשיפורי רכב. "אנשים לא ידעו מה זה הגה כוח בג'יפ", הוא מעיד, "אז בניתי לי את הג'יפ הראשון, וכולם רצו ג'יפ כזה. זה היה סי-ג'יי 7 מיוחד. מכרתי אותו במחיר אדיר לירושלמי בעל קפטריה. הוא העמיד אותו לפני הקפטריה והיא התמלאה אנשים. כשמכרתי אותו אשתי ואני בכינו".
"אנשים התחילו לרצות ג'יפים כאלה ואני בניתי ג'יפים עד ,'92 עד שהגיעו היפנים והשוק הפך להיות שוק של מיגונים. במכוניות יפניות אסור לעשות שינויי מבנה, זה לא טוב, והפכתי לסדנה לבניית כלי רכב. הדחף להמציא כלי רכב הוא אצלי כמו מישהו שמכור לסמים. לבוא בשבתות ובלילות, לעמוד ולהשחיז ולרתך זה לא הנאה גדולה. זה כמו כורה פחם. עבודת הבנייה סיזיפית ולכן אין הרבה שמוכנים לעשות אותה".
בתוך הסדנה שלו בפרדס חנה עומד הזיבאר המקורי שיוצר בשנת ,2002 אחרי שהאלוף אודי אדם נתן משימה לכמה סדנאות בארץ לבנות רכב שטח כל-יכול עבור
למזלו של כהן, כמה שנים קודם הוא התחיל לפתח רכב שהתאים כמו כפפה לדרישות של האלוף. "אודי אדם נתן לכמה סדנאות בארץ כמה חודשים", מספר כהן איך הכל התחיל. "הוא חשב שיש טכנולוגיה מספיק טובה בארץ כדי לייצר כלי רכב לבד והאמין בעוסקים בדבר. הייתה אז פאניקה של עבירות כי רכבים רגילים לא עברו בטראסות בשטח ההררי".
"התפיסה שלו הייתה שצריך רכב שיידע לנסוע בכל מקום ולא רק על שבילים. כולם ניסו ואני הצלחתי. בנינו את האוטו והוא עובד עד היום. הוא משמש למעבר בשטח ההררי על הגבול ליד אילת. הוא עובד כל יום אף על פי שאין עליו מכלולים חדשים ואז לא היה תקציב ובנינו אותו משאריות של נ"נונים ומנוע של סופה, אבל הוא מסיים משימה כל יום. הוא כמו בומרנג. יוצא לעבודה וחוזר. כל יום הוא עושה ציונות ואמבושים איפה שלא מצפים שכלי רכב יגיע. מאז בנינו סדרה של כלים עם חברות ביטחוניות בארץ ובחו"ל".
קשה להתעלם מהדמיון בין הרכב של כהן להאמר. "לא שאבתי מהאמר כלום", הוא מתנער. "אני מפתח את האוטו הזה 15 שנה. היום הוא פרי בשל. הנדסה הכנסתי לפה רק לפני שנה. זה היה קשה, המון בכי היה בדרך".
מאז הוא מתמקצע כל הזמן וצובר לעצמו שם טוב. הוא מכר שלושה זיבארים מקוריים לצבא. 15 דגמי זיבאר M שנולד כמה שנים מאוחר יותר עשו דרכם לבעלים חדשים, ומהדגם החדש, הסימן ,2 שעולה בסביבות 800 אלף שקל, נמכרו שלוש יחידות עד היום.
בסדנה עובדים בימים אלו על זיבאר מפואר עם מנוע 6.2 ליטר, 400 כוחות סוס ומשקל של כמעט 2.5 טונות, שנמכר לשליט אחת ממדינות אפריקה. "הוא ייראה כמו האמר של ערסים", צוחק כהן. "זה הזיבאר המפואר אבל עדיין יש לו אפשרות לפרק את החלונות הקדמיים, לירי או ראיית לילה. יש לו את כל הפיצ'רים שיש לרכב הצבאי".
תהליך ההתפתחות היה ארוך ומורכב ועד לפני שנה רוב העבודה נעשתה ביד, לפי התכנון של כהן. היום יש מהנדס שמעביר את הנתונים הבסיסיים למחשב ואת החיתוכים עושים בלייזר. את ההרכבה עושים שני בעלי מקצוע שכהן מעסיק. בין יתר עיסוקיו כהן פיתח רכב שטח לחברת מהינדרה ההודית, שאיתו היא תיגש למכרז שהוציא צבא הודו.
"זה היה פרויקט שנמשך שנתיים בסדנה המצ'וקמקת הזאת, לחברת מהינדרה הענקית ששווה מיליארדים ומעסיקה 5,500 עובדים", הוא אומר בגאווה גלויה. "אתה מבין, עידו מפרדס חנה פיתח להם אוטו והם לא היו מוכנים לשלם לי אגורה עד שהאוטו הזה לא עובר בדיקה. אני הייתי מושקע במיליון שקל והאוטו עדיין לא היה תקין מאה אחוז, אבל כבר לא הייתה לי דרך חזרה כי אין לי ביטחונות בבנק. לא היה לי משקיע והבנק חשב שאני מוכר להם את הזכויות.
"הייתי מוכרח לפתח את האוטו הזה. זה הצליח, לא הייתה לי ברירה. מכרתי להם את זכויות הייצור ואני אקבל תמלוגים מכל רכב שיימכר. אנחנו היועצים שלהם. אני על הקו מדי פעם לדלהי. על חשבונם. מסודר. מחכה לי נהג, ביזנס קלאס. יש הרגשה של סיפוק וגאווה בזה שפיתחת למהינדרה כלי רכב והיום הם מתחרים על מכרז של כמעט עשרת אלפים כלי רכב לצבא ההודי".
אגב, בפרסומים בחו"ל על האקס של מהינדרה נכתב כי החברה שכרה מעצב זר, בלי לציין מהיכן מגיע אותו מעצב עלום שם. בתערוכת אוטומוטור 2010 (חול המועד פסח, 30.3 עד 3.4 בגני התערוכה), כהן יציג את הזיבאר סימן 2 שלו ולאחר מכן הוא מתכוון לצאת לתערוכה צבאית בצרפת, בה יוצג הרכב.
הוא אופטימי באשר לסיכויי הזיבאר להימכר לצבאות בעולם בגלל ההכרה שיחידות מסוימות זקוקות לרכב קל שמצליח לעבור כל מכשול, שיחליף שיירות כבדות ומשוריינות שחשופות למפגעים. "זה הרכב הקל היחידי בעולם שמסוגל לבצע משימות לא דרך שבילים", הוא ממשיך. "היום אתה נוסע על שביל ממוגן עם ברזלים, ורק צריך להכין לך מטען או טיל יותר גדול והופ - אתה עובר וחוטף. אם אתה יודע שיש משימה אתה יכול להגיע עם האוטו הזה לא דרך שביל. גדרות, תיל, שטחי הפרדה. אנחנו עוברים חומת הפרדה בכביש מהיר. אנחנו עוברים מצד לצד. האוטו הזה מסוגל לבצע משימות בלי מיגון".
אבל לא רק צבאות העולם לוטשים עיניים ליצירה מפרדס חנה. ישנם אנשי עסקים עם הרבה כסף שמשתעמם לו בעו"ש, שמבקשים זיבאר להשתעשע בו. לאור תקנות הרישוי בארץ, כנראה שיחלפו עוד כמה שנים טובות בטרם נראה את גדולי הקבלנים מסתובבים במרכז תל אביב על זיבאר שחורה עם ניקלים ומכסה דלק מנירוסטה וטוב שכך. "אני מאמין שהעולם צריך רכב שלא עשוי פלסטיק וחלקים עדינים כמו סופה, האמר ודיפנדר", מחמיא כהן ליתר הג'יפים בשוק.
"צריך רכב שיוכל לנסוע על סלעים. שלא יקרה לך כלום אם אתה מתנגש בעץ ויכול גם לנסוע 170 ו180- קמ"ש בשטח. אני עומד ברמזור ליד ערסים עם ב-מ-וו 745 ונותן להם בראש עד מאה עם הזיבאר. אני יכול לרדוף אחרי שועל עד שהוא מתעייף. אני נוסע אחריו במרחק של עשרה מטרים עד שהוא מתחיל להסתובב בעיגולים סביב עצמו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם