"המושיע": הכירו את האיש שהציל את מפעל מוליתן
כשצבי מאיר היה ילד, אביו הביא הביתה נול והתחיל לייצר סמרטוטי רצפה. מאז הוא לא נפרד מענף הטקסטיל. אל האימפריה שהקים מאותם סמרטוטים הצטרף השבוע מפעל חדש: מוליתן
כשסיפר לבני משפחתו על החלטתו לרכוש את המפעל לייצור חוטים, הם הביעו את הסתייגותם מהמהלך הלא מתוכנן. למה אתה צריך זה, הם שאלו אותו בניסיון להניא אותו מכך, אתה גם ככה עובד קשה משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות. אתה לא רוצה לנוח קצת?
אלא שמנוחה הייתה הדבר האחרון שעניין את מאיר. האיש שנולד למשפחה של תעשייני טקסטיל וראה כיצד המפעלים בישראל נסגרים בשנים האחרונות בזה אחר זה, הרגיש שזה בוער בעצמותיו. הוא רצה להציל את "מוליתן" מסגירה ולמנוע את פיטוריהם של כ90- עובדיו.
לאחר מאבק משפטי עיקש וסבוך מול כונסי הנכסים שמונו על ידי הבנקים וביקשו לסגור את מפעל מוליתן, אישר ביום ראשון בית המשפט המחוזי בחיפה את מכירת המפעל למאיר, תושב אלקנה שבשומרון, כדי שימשיך להפעיל אותו כעסק חי.
כשהשופט עדי זרנקין הקריא את פסק הדין שמאשר את מכירת מוליתן למפעל "עופרטקס" שבבעלות מאיר, פרצו כל עובדי המפעל שנכחו באולם בשאגות שמחה ואושר. "זו הייתה דרמה אמיתית, ממש טלנובלה", נזכר מאיר ברגעי הקראת ההחלטה בבית המשפט.
"היה מתח גדול מאוד. העובדים באו לכל הישיבות של בית המשפט, אבל ביום ראשון הם מילאו את האולם. כל משפחת מולר (בעלי מוליתן עד לאחרונה, מ"ש:( יונתן מולר בן ה86- ואשתו, עם הילדים שלהם והנכדים שלהם, הופיעו לדיון והיו גם כונסי הנכסים. אני באתי עם עורכי הדין וניהלנו את העניין. כונסי הכנסים רצו לסגור את המפעל ולמכור אותו בחלקים, כי הם חשבו שהם יקבלו תמורה יותר גדולה, אבל אני הצעתי לרכוש אותו ולהפעיל אותו כעסק חי. כשהשופט אמר שהוא לוקח בחשבון את העניין של העובדים והחליט על המכירה לי, העובדים שמחו מאוד".
מאיר מצטנע כשהוא נשאל על הרגשתו לגבי הכינוי "המושיע של מוליתן" שהדביקו לו עובדי המפעל. "אני לא קורא לעצמי ככה", הוא עונה במבוכה. "אני בסך הכל מרגיש שאני תורם את חלקי לשמירה על מקום עבודה ופרנסה של 90 משפחות. אין ספק שאילו המפעל היה נסגר, העובדים היו הופכים למובטלים, כי בצפון אין אפשרויות תעסוקה. הם היו הופכים להיות נטל על המדינה והאנשים האלה בסך הכל רוצים להתפרנס בכבוד ולא להזדקק לחסדים של אחרים. הייתה שמחה גדולה באולם, ואני שמח שהצלחתי להציל את המפעל מסגירה".
כדי להבין את יחסו המיוחד של מאיר לענף הטקסטיל בישראל צריך להכיר את השושלת המשפחתית שלו. התעשיין האמיד נולד לתוך משפחה של תעשייני טקסטיל שלא תמיד נהנתה מרווחה כלכלית. סבו, שמואל אלעזר מאיר ז"ל, שעלה לישראל בשנת 1924 והיה ממייסדי העיר בני ברק, הקים במקום מפעל טקסטיל גדול שפשט את הרגל בתוך זמן קצר.
"בגלל שבאותן השנים לא היה שוק בארץ המפעל לא הצליח", סיפר מאיר. "סבא שלי פנה לבנק אפ"ק (אנגלו-פלסטינה בנק, לימים בנק לאומי) שבדיוק יצא להנפקה בוול סטריט. זה היה בשנת ,1929 בדיוק בזמן המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית. סבא שלי היה בניו יורק בזמן ההנפקה שלא הצליחה. הוא היה יהודי דתי ונשאר בניו יורק עוד חצי שנה בתקווה שהבורסה תתאושש. אחרי שהתייאש, הוא חזר לארץ באונייה, וכשהגיע לנמל יפו קיבל אירוע מוחי ונפטר בגיל 50".
אביו, מספר מאיר, היה הבן הבכור בבית עם עוד שבעה אחים ואחיות.
בישראל של אותם ימים לא הכירו עדיין את המטליות לניקוי רצפות. אביו של מאיר שמע שיש מוצר כזה בגרמניה, ואף שמעולם לא היה שם, הוא התחיל לפתח את המוצר. "זה היה בשנות הצנע ואנשים אמרו לו: 'מי ישלם על הדבר הזה'?, 'זה מיותר, זה לוקסוס'", מספר מאיר. "באותו הזמן השתמשו בבגדים משומשים ישנים כדי לשטוף את הרצפה. ייצרנו את זה בבית בנול יד, כאשר כל המשפחה השתתפה בייצור. אני הייתי אז ילד קטן והתחלתי מילדות לעזור בעסק. זו הייתה עבודה קשה ורבה. פיתחנו את המוצר הזה ולמעשה לא הפסקתי לייצר אותו, מילדות ועד היום".
כ50- שנה לאחר הקמת המפעל הביתי הקטן, הפך מאיר הבן את המפעל לייצור סמרטוטי רצפה לאימפריה. "עופרטקס" הוא כיום המפעל גדול ומודרני המשווק את מוצריו ליותר מ25- מדינות. גם סמרטוטי הרצפה המוכרים לכולנו מיוצרים על ידי מאיר במפעל הגדול שבאזור התעשייה ברקן.
"לפני יותר מ20- שנה הגעתי לברקן, התחלתי בהתחלה בעסק קטן מאוד, שהתרחב והגיע למה שהגיע עד היום", התגאה מאיר במהלך סיור במפעל. העסק כולל גם שטח תעשייתי עתיר ממדים, שנרכש בשנים האחרונות מיקבי ברקן שעברו לאזור התעשייה של חולדה. את מבני התעשייה הגדולים בונה ומשכיר מאיר למפעלים אחרים כמו דלתא.
איך הופכים מפעל טקסטיל לאימפריה, בשעה שעדיף לייצר בדים בסין ובהודו, היכן שכוח העבודה זול יותר? "הקולות שנשמעים נגד תעשיית הטקסטיל בישראל מדברים על הענף המסורתי של ייצור חוטים ובדים. זו תעשייה עתירת ידיים עובדות והיא יכולה להתקיים היום רק בארצות ששכר העבודה בהן זול. אנחנו פיתחנו פה טכנולוגיה מתוחכמת של ייצור בדים לא ארוגים, זאת אומרת, ישר מהסיבים אני עושה בד, בלי כל התהליכים שבאמצע. בנינו קווי יצור שמצד אחד נכנסים סיבים ומצד שני יוצאים בדים, וכל זה מופעל על ידי בן אדם אחד".
"בגלל היעילות המיוחדת שלנו אנחנו מצליחים לשרוד בעולם תחרותי של שכר עבודה זול, למרות שהעובדים שלנו מקבלים שכר עבודה מלא, ולא תמיד הוא זול".
אולי עופרטקס לא עונה על ההגדרה של תעשיית טקסטיל מסורתית, אבל מוליתן שייכת לענף הזה. "נכון שמוליתן עונה על ההגדרה של ענף הטקסטיל המסורתי, אבל למוליתן יש זכות קיום. לאחר הסכם השלום עם ירדן ישראל לחצה על האמריקאים והאירופים לתת לירדן אותם התנאים של הסכמי סחר חופשי שמהם היא נהנתה. זה אומר שמוצרים תוצרת ישראל פטורים ממכס בשוק האירופי המשותף ובארצות הברית, בעוד לכל הארצות המתחרות עם שכר עבודה זול יש חומות מכס".
"התנאי היה שירדן, ואחר כך גם מצרים, מחויבות לקנות שמונה אחוזים מהתשומות שלהם בישראל. בזכות ההסכם הזה הם קונים כאן חוטי תפירה - וזאת זכות הקיום של מוליתן. עכשיו עיקר התוצרת של מוליתן נמכרת לירדן ומצרים, ועוד קצת למה שנשאר מהתעשייה הישראלית".
אז אפשר להפוך את מוליתן לחברה רווחית? "קודם כל, נפעל ונשכלל את הפעילות שלנו בשווקים האלה, של מצרים וירדן, נפתח ונרחיב אותם. אם העסק יתנהל בצורה יעילה ונכונה, אז מוליתן גם תרוויח כסף. הדרך היחידה להפעיל את המפעל הזה בצורה רווחית היא פשוט לייעל ולפתח אותו ולהכניס בו יותר שיטות של אוטומציה ואיכות".
הפיתוח הטכנולוגי לא יבוא על חשבון העובדים? "אין לי כוונה לפטר עובדים, אבל בעזרת התייעלות אני יכול להגדיל את התפוקות ולהגדיל את הרווחיות. אסור לשכוח שהמפעל הזה עשה הפסדים של 50 מיליון שקל. בזמן הקרוב אנחנו ניכנס עם המומחים שלנו לבחון את שיטות הייצור ולראות איפה אפשר להתייעל כדי להביא את המפעל לרווחיות".
העבודה הקשה והחובות הכבדים של מוליתן לא מרתיעים בשלב זה את מאיר, שמקווה להפוך את המפעל לייצור חוטים לאחד המפעלים המובילים בעולם. מבחינתו, מעבר לסיבה הכלכלית יש ברכישת מוליתן מימוש ערכים, כמו גם ציונות. "קודם כל, כתעשיין טקסטיל שמכיר את התעשייה המפוארת שהייתה בארץ לפני שנסגרו המפעלים, רציתי למנוע סגירה של עוד מפעל, למנוע את פיטורי העובדים שם ולשמור על מקומות העבודה בצפון", הסביר מאיר.
"כמובן שזה מלווה גם בשיקולים כלכליים לאחר שבדקתי וראיתי שזה כדאי. ברוך השם, לא חסרה לי פרנסה גם בלי זה, אבל השיקול העיקרי היה אולי ציוני, גם אם היום זו מילה גסה".
אולי זו בכלל הבעיה של התעשייה? שהמדינה זנחה את עקרונות הציונות והשאירה את המפעלים הקורסים ליזמים פרטיים בלבד? "המדינה ויתרה על הרצון לשמור על מפעלים מהסוג הזה, אין שום תמיכה וסיוע. מוליתן במקרה קיבלה סיוע, ואני מוכרח לציין במיוחד את השר בן אליעזר, שהיה מעורב וניסה לעזור וגם הבטיח שיעזור למפעל בעתיד, אם יהיה צורך. אבל המפעלים האלה נסגרים בגלל חוסר יכולת להתחרות עם המזרח. אני ראיתי חברות טקסטיל מפוארות, שהיו אימפריות וקרסו".
"אומרים שלמדינת ישראל יש יתרון בתעשיות היי-טק, אבל יש כאלה שמתאימים לתעשיות פשוטות יותר, במיוחד בפריפריה. ואם לא נשמור על מקומות התעסוקה לא תישאר פריפריה. המדינה צריכה לחשוב על זה. לצערי, המערכת השלטונית במדינה מונעת משיקולים פוליטיים בלבד ולא מתוך דאגה לתעסוקה או לדברים כאלה. אם לא יהיו יזמים פרטיים שייקחו את העניינים לידיים אז המערכת השלטונית לא תפתור את הבעיות".
איך זה שלא שמענו עליך לפני פרשת מוליתן? "עד פרשת מוליתן לא רציתי להיחשף. תמיד זכרתי את הכלל ש'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין'. אני ומשפחתי חיים בצניעות, אנחנו אנשים עובדים, לא היה לנו צורך במשהו אחר. אנחנו מתכוונים גם עכשיו להמשיך באותו הכיוון. אנחנו רק בתחילת הדרך עם מוליתן. צפוי לנו תהליך ארוך ואני מקווה שנצליח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם