הפרק הרביעי של ברננקי
יו"ר הבנק המרכזי בארה"ב, שמינויו לכהונה שנייה אושר בסנאט בשבוע שעבר, כבר ראה את רכבת ההרים של הריבית, את הגירעונות בתקציב ובמאזן התשלומים ואת הבועות בשוקי הנכסים. כעת עליו להשתתף, לצד הממשלה, בהעלאת המשק האמריקאי על מסלול של צמיחה מתמשכת ובהפקת לקחים מבניים מהמשבר הכלכלי
בפרק ב' עובר ברננקי בשנת 2005 לכהן כיו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא. באותה תקופה הוא רואה את מחירי הבתים ממשיכים לעלות; את בועת האשראי למשכנתאות הולכת ותופחת; את הצרכן האמריקאי הולך ומבסס את הגידול ברמת החיים שלו על אשראי; את החיסכון הפרטי צונח; ואת הקונספציה שלפיה השוק הוא המפקח הטוב ביותר על עצמו פורחת.
פרק ג' מתחיל בשנת ,2006 כאשר ברננקי ממונה על ידי נשיא ארצות הברית לנגיד הבנק המרכזי, ויסודות הבניין הכלכלי מתחילים להיסדק. רכבת ההרים של הריבית שועטת כלפי מעלה; הגירעונות במאזן התשלומים, ועמם החובות של ממשלת ארצות הברית לעולם, ממריאים; השווקים הפיננסיים מתמלאים במכשירים אקזוטיים, שמחלחלים לכל העולם בחותמת הכשרות של חברות הדירוג הגדולות; והפד עדיין בדעה כי בועות בשוקי הנכסים אינן מעניינו.
בקיץ 2007 מופעלת צפירת האזעקה: מחירי הבתים שוב לא מתנהגים כתמול-שלשום; שתי קרנות גידור של הבנק להשקעות בר סטרנס פושטות את הרגל; והבנקים מתחילים לדווח על הפסדים בשל השקעות, במה שזכה לכינוי "נכסים רעילים".
ב-2008 כבר ברור לכל שהכלכלה שוקעת: מספר הבתים המעוקלים, בשל חדלות פירעון של בעלי המשכנתאות, מאמיר; בנקים לסוגיהם סוגרים את הדלתות או מולאמים; האשראי קופא; מספר המובטלים מזנק במהירות; ושוקי ההון כמרקחה. בתגובה מוסיפה הממשלה ומגדילה את הוצאותיה - הלא כך ציווה קיינס. הפד נחפז להוריד את הריבית לאפס ושופך כספים לכל עבר - שכן יש לו לקוחות חדשים שמעולם לא חשב עליהם.
ב-2009 מסתיים שלב הצניחה של המשק, ושני נושאים חדשים עולים על סדר היום: איך חוזרים לשגרה (מה שמכונה Exit policy) ומהם הלקחים
עם שני נושאים אלה מתחיל עתה ברננקי את פרק ד', לאחר שמינויו על ידי הנשיא ברק אובמה לתקופת כהונה שנייה אושר בסנאט בשבוע שעבר, ברגע האחרון לפני תום תקופת כהונתו הראשונה. לצורה שבה יתפתחו שני נושאים אלה תהיינה השלכות מרחיקות לכת על מעמדו ועל עצמאותו של הבנק המרכזי האמריקאי.
בין השאלות העומדות על הפרק בין הקונגרס לפד אפשר להזכיר:
-האם תתאפשר ביקורת חיצונית של הממשל על המדיניות המוניטארית?
- האם תהיה מעורבות חיצונית בבחירה ובאישור המינוי של הנגידים האזוריים בשלוחות הפד ברחבי ארצות הברית, אלה השותפים להליך קביעת הריבית?
- האם יצומצמו סמכויות הפיקוח על הבנקים של הפד ויועברו לגורם אחר?
- האם תילקח מהפד האחריות להגנת הצרכן הפיננסי?
-למי תהיה הסמכות לטפל, לסייע ואף לסגור מוסדות פיננסיים במצוקה?
נזכיר, כי ההצדקה למתן עצמאות לבנק המרכזי נבעה מהמשימה שהוטלה עליו לשמור על יציבות מחירים. ההנחה היתה שאין להפקיד משימה זו בידי פוליטיקאים שמוכנים להקריב אותה למטרות קצרות טווח, וכך לאבד שליטה על האינפלציה.
עם זאת, ברגע שמרחיבים את מטרות הבנק המרכזי לתחומים נוספים, כמו עידוד התעסוקה, העמדת אשראי קצר טווח למגזר העסקי, מיקוד פרטני בסיוע למגזר מסוים כמו חברות רכב, בעלי בתים או יצואנים, וכן תמיכה ופיקוח על כל השווקים הפיננסיים; ובעיקר אם הרחבה זו נעשית על ידי החלטה של הבנק המרכזי עצמו וללא פיקוח חיצוני, כפי שקרה במהלך המשבר האחרון - ההצדקה לעצמאות כבר אינה מובנת מאליה. מדובר בקביעת סדר עדיפויות לאומי - מלאכה שאמורה להיות נתונה בידי הממשלה הנבחרת במסגרת התקציב.
אצלנו, כידוע, ההתפתחות מאז ראשית העשור היתה שונה. כל אחד יודע היום לומר שנקלענו למשבר בצורה טובה לאין ערוך בהשוואה למשק האמריקאי. זה, כמובן, לא היה מקרי אלא פרי המדי
ניות שננקטה. מה שהרבה פחות מובן הוא שאנחנו יוצאים מהמשבר בצורה פחות טובה מזו שהגענו אליו, משום שבין הכניסה ליציאה השתנתה המדיניות, ולא ברור אם יימצא הגיבוי הפוליטי לחזרה למדיניות הדרושה.
המפנה החל ב-,2008 עת ההתמודדות עם המשבר, כאשר איבדנו את קור הרוח בניהול המדיניות בשל לחצים של בעלי עניין. אלה שסירבו להיסחף בגל הפניקה - והיו כאלה בין קובעי המדיניות - ספגו ביקורת קשה על "אטימותם לרחשי לב הציבור"; אלה שהרכינו ראש קיבלו שבחים על היותם "יצירתיים".
כתוצאה מכך נחלשה היכולת להתמודד בזמן ובצורה תכליתית עם אותם שני נושאים שלגביהם קיימת עתה תכונה רבה בממשל האמריקאי - איך יוצאים מהמשבר בצורה שתחזיר אותנו למסלול של צמיחה מתמשכת, ואיך יוצרים את היכולת להפיק וליישם לקחים מבניים מהמשבר - כדי שלא יישנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם