שכירי חרב: בבוקר אנשי עסקים - בלילה נינג'ות
הנינג'ות של בית הספר לאומנויות הלחימה "אקבן" מלמדים אנשי עסקים איך להטיח את היריבים שלהם למזרן. אנשי העסקים מצידם רואים בטכניקות הללו דרך חיים. בסופו של דבר, הם אומרים, גם העבודה במשרד היא סוג של לחימה
התלמידים, שבאופן מפתיע אולי רובם אנשי עסקים, חונים בצד אחת הדרכים ומנווטים אל מקום המפגש בהליכה, לעתים לאורך 40 ק"מ. שם, בנקודת המפגש בלב המדבר, התלמידים עוברים אימון אינטנסיבי ומקנחים בקרבות שנמשכים לתוך הלילה.
"לפנות בוקר אנחנו נפרדים. יש בזה משהו פואטי בעיניי, אנחנו מתפוגגים כאילו לא היינו שם", מספר בחיוך יוסי שריף, מייסד אקבן שחי ומחנך לדרך החיים של לוחם.
"יותר מבכל תקופה בהיסטוריה, אנשים היום לא מכירים את הגוף שלהם, וזה נובע בין השאר מחוסר שימוש. פעם אנשים הלכו מאות קילומטרים כדי לקבל שיעור, אנשים נעו ונלחמו - והיום הם כבר לא זזים".
שריף מנסה לאפשר לתלמידיו לחוות, גם אם באופן מוגבל, את אורח החיים הקדום. כך נולדו מפגשי המדבר - שהתכיפות, ויש שיגידו הטירוף שלהם, מהווים דוגמה לדרך חיים ייחודית. דרך הלוחם.
אקבן, שאותו ייסד שריף, החל כבית ספר לנינג'יטסו - תורת הלחימה שפיתחה כת סמוראים שאנשיה זכו לכינוי נינג'ות. כיום מלמדים בבית הספר קשת רחבה של אומנויות לחימה, טכניקות להגנה עצמית ולכושר ומקנים מיומנות בשורה ארוכה של אומנויות לחימה, בעזרת הידיים והחרב.
בשביל חלק גדול מהתלמידים המלווים את שריף עשרות שנים, אומנויות הלחימה והאימונים הם הרבה יותר מחוג - הם דרך חיים המשפיעה על חיי המשפחה, על הרגלי הקריאה ועל חייהם המקצועיים.
"רוב הספרים שיש לי בבית הם על אומנויות לחימה", מספר יואב כפיר, המתאמן באקבן כ-11 שנה, "לא מזמן קניתי לילדים שלי מגיני שיניים וכפפות חדשות. אני עצמי כבר הספקתי להתאמן במנזרים בסין וביפן ואני מתכנן לבקר גם במנזרים בתאילנד".
בעוד בערבים תוכלו למצוא את כפיר כשהוא עוסק בהטחת יריביו לאימון במזרן, ביום הוא רואה חשבון מוסמך ומנהל את חברת Var management, העוסקת בהבראה ובפירוק של חברות. "אנחנו עובדים עם חברות בקשיים מטעם גופים בנקאיים או גופי השקעה מקומיים", הוא מסביר.
כפיר סבור שלמרות הניגוד לכאורה בין העבודה המשרדית לחייו כנינג'ה, בכל שעות הערות שלו הוא עוסק למעשה באותו הדבר. "אני קלינר, בעבודה ועל המזרן. בסופו של דבר אני נלחם כל היום", הוא אומר.
אמנם אפשר לתפוס את כפיר עם עניבה ביום ועם חליפת קארטה בלילה, אבל בסופו של דבר ההבדלים החיצוניים הם כמעט סמנטיים: העולם העסקי והקרבות שהוא מנהל כלוחם נינג'יטסו כוללים את אותם אמוציות ואתגרים.
"כשאני מגיע לחברה בקשיים, אני מוצא את אותם דברים שאני מוצא על המזרן באימון", הוא אומר, "ההבדל היחיד הוא שבעסקים מעגלי הבעיות הללו מיוצגים על ידי בעלי מניות, הנהלה, נושים, לקוחות וספקים. למרות שקוראים להם אחרת, הם דורשים בסופו של דבר את אותן תעצומות נפש".
האימון של יום רביעי מתנהל באולם רחב ידיים בבית ספר יסודי על גדות רחוב
"אחד הדברים הכי חשובים שאתה לומד זה לא לפחד", מסביר כפיר, "אתה יכול להיות בקרב עם מישהו חזק ממך או אפילו נגד שניים או שלושה, אבל באיזשהו שלב אתה מפסיק לפחד. הניסיון מקנה לך ביטחון עצמי אמיתי ושקט שנובע ממך. אחרי כמה שנים כבר חטפת מספיק, נתת מספיק ואתה יודע להתמודד גם כשאתה נמצא במצב של קונפליקט בחיים, או בעסק כמו שלי, שבו אני נתון לפעמיים לאיומים והתקפות. במצב כזה אני כבר יודע לא להתרגש ולהוביל מהלך".
בחזרה לשיעור. אנשים מטיחים זה את זה ברצפה, זורקים, בועטים, חוסמים, חוטפים. המכות הן רק מה שנראה על פני השטח, מרגיע כפיר. ברובד העמוק יותר יש פה חיבורים נוספים, חברתיים ואישיים - שמשאירים כאן חלק מהאנשים לעשרות שנים. "מי שעוסק הרבה שנים באומנויות לחימה לא מגיע לפה במקרה; מי שנשאר לאורך זמן כנראה מצא את מה שחיפש", אומר כפיר אך מסתייג מעט: "זה כמו ביצה ותרנגולת. האם הרצון הזה נלמד או נרכש? אני לא יודע".
האימון הקיצוני ביותר באקבן נקרא "אימון 24" והתקיים בפעם האחרונה לפני כמה שנים. "הגיל שלנו התחיל להזדחל אלינו", אומר שריף, שלדבריו גילו מתקרב ל-50, "רצינו לעשות את הקרב שוב השנה, אבל לשניים מהתלמידים הוותיקים נולדו ילדות, ולי יש פציעה שמונעת ממני לקחת חלק בפעילות כזאת", הוא אומר.
הפעילות הזו, שבמהלכה שברו בבית הספר אקבן שיא גינס, כוללת לחימה רצופה במשך יממה שלמה, עם הפסקות קצובות של לא יותר מ-5 דקות בכל שעה. בפעם האחרונה שבה שברה הקבוצה את שיא העולם בלחימה רצופה, הפסיק אותם הרופא לאחר 15 שעות לחימה בלבד. "הוא חשב שכמה מהחבר'ה סבלו מהתייבשות. לדעתי, היה צריך לפנות אותם לבית חולים בזמן שהשאר ממשיכים, אבל לגינס יש חוקים", אומר שריף.
לדבריו, "ייתכן שאחת הסיבות לכך שהרופא הפסיק את הפעילות היא שהוא ידע מה קרה בפעם הקודמת שעשינו אימון 24, שנמשך אז עד סופו: אחד מהחבר'ה איבד את ההכרה. השכבנו אותו בצד עם עירוי ופרמדיק, וכשהאירוע נגמר לקחנו אותו לבית החולים, שם ביליתי עוד 12 שעות ליד המיטה שלו".
היום הוא מתאמן?
"חודשיים אחרי האירוע הוא חזר בתשובה" אנשים קיצוניים בוחרים, ככל הנראה, בפתרונות קיצוניים. אבל שריף, שמוביל קבוצת סמוראים-נינג'ות-לוחמים חסרת פחד ושעות שינה, נראה ונשמע כמו האדם הכי רגוע בעולם. הסיבות נעוצות כנראה בפילוסופיה המזרחית של תורות הלחימה שבהן הוא עוסק, בשעות המדיטציה הרבות, בטמפרמנט - ואולי גם בסיבות הפרוזאיות שבגינן הגיע לתחום.
שריף לא הגיע לתחום כדי לשחרר אגרסיות - פשוט נמאס לו לחטוף מכות. "הייתי בן 12 כשאמרו לי שהגיע מדריך ג'ודו ונינג'יטסו שמלמד בקריית שאול. הגעת לראות את האימון ונבהלתי מהאינטנסיביות ומהאלימות שלו.
עברו הימים, ולאחר שנה התרחש שוד בבית הספר. הבריונים ניגשו לתלמידים ובסופו של דבר הגיעו אליי ושאלו אם יש לי משהו להביא להם. לא היה לי שום דבר לתת להם, אבל התחצפתי וחטפתי אגרוף. אחרי התקרית הזאת התחלתי להתאמן".
"באופן כללי, בילדותי הייתי מגנט למכות וחטפתי הרבה מאוד", אומר שריף, שלמד בבית ספר בדרום תל אביב. "זה לא היה המוסד הלימודי", הוא מודה, "זה היה קודם כל אני: מצד אחד היה לי פה גדול, ומצד שני הייתי איטי בריצה". מאז, הוא מציין, גם הריצה השתפרה.
למזלו הרב של שריף הקטן והחבול, אותו מורה מקריית שאול התגלה כדורון נבון, שהיה באותם ימים אחד המומחים הבולטים בארץ בתחום אומנויות הלחימה ודרך החיים המזרחית. נבון, שלמד זן ומדיטציה במשך כ-9 שנים ביפן, היה חבר בנבחרת של אולימפיאדת מינכן, אבל נמנע מהשתתפות לאחר שספג שבר באגן שהציל ככל הנראה את חייו.
החניכה של נבון שינתה לחלוטין את החיים של שריף , שהפך ל"גרופי" של אומנויות לחימה. אחרי הצבא הוא טס לסיור לימודי בן כמה חודשים ביפן ובסין: "רפרפתי בין אומנויות לחימה שונות ואפילו ניסיתי להתקבל לבית ספר מוביל לחרב בשם 'קטורי', שלא קיבל אותי למרות שהיו לי רבות", הוא מספר. "במבט לאחור אני לא יודע אם הדחייה נבעה מכך שלא הייתי יפני או מכך שהם לא אהבו אותי".
דחייה כזאת לא אמורה כמובן להרתיע לוחם אמיתי, ומי שלא נתן לשריף להיכנס לתורת הסוד של החרב דרך הדלת, גילה שהוא נכנס דרך החלון - ואם צריך אז גם דרך הקיר.
היום אחד הקורסים הפופולריים ביותר של שריף הוא לחימה באמצעות חרב בשיטת קטורי, שלדבריו היא השיטה היעילה ביותר ללחימה: "איך אני יודע את זה? כי ניסינו הכל באינספור קרבות, ובסופו של דבר במאני־טיים זאת השיטה שעובדת הכי טוב".
ב-1985 הקים שריף את אקבן, המאמן כיום כ-600 תלמידים, מלבד הקורס המתגלגל באומנויות, גם קורסים קצרים בהגנה עצמית, בחרב, באומנות התנועה וביוגה. שריף, בעל הכשרה כפיזיותרפיסט לצד החגורה השחורה, לא מאוהב בתרבות הגוף - שמספקת, לדבריו, פתרון חלקי בלבד לחיבור ההכרחי בין האדם לגופו ולסביבתו.
"חדר כושר לא מתאים לי, קודם כל כי הוא לא מקום מפגש אמיתי בין אנשים", הוא אומר, "אצלנו יש חברות כמו של פעם, אנשים אצלנו מכירים זה את זה וסומכים זה על זה. אחרי הכל, כשהשותף שלך לאימון מפיל אותך לרצפה, אתה צריך לסמוך עליו ולהכיר אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
