70 שנה אחרי המשבר הגדול: מסע בעקבות גיבורי ענבי זעם
אותה הדרך, אותו סיפור קודר: אחרי 70 שנה יוצא כריס מקגריל למסע לאורך כביש 66 המיתולוגי, בעקבותיהם של בני משפחת ג'ואד - גיבורי "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק - שברחו מהשפל הכלכלי, מהבנקים ומהבצורת באוקלהומה לעבר קליפורניה המובטחת. האם הטרגדיה והייאוש של המשבר ההוא הם רק סיוט נשכח - או מציאות עכשווית שעדיין רודפת את אמריקה?
מסכמים שנה למשבר: מבניין יוקרה למעון ממשלתי להומלסים
מסכמים שנה למשבר: כלכלת הודו כבר לא "מבודדת"
מסכמים שנה למשבר: כך יצאנו בזול
מסכמים שנה למשבר: התיירים חוזרים לתאילנד
"הבנקים היו מכונות ואדונים באותה עת", מסביר אחד מבעלי האדמות שבא לפנות איכרים בספר "ענבי זעם". "המפלצת, הבנק, צריכה להרוויח כל הזמן - היא לא יכולה להישאר בגודל אחד. כשהמפלצת לגדול היא מתה".
הפינוי מביתם ומנכסיהם גרם למשפחת ג'ואד הבדיונית לצאת מערבה, לקליפורניה - הד לחוויה הממשית של מאות אלפי אמריקאים שנמלטו מהבצורת,
מענני האבק שהתפשטו במערב התיכון ומהאבטלה ההמונית שיצר המשבר הגדול בערי הצפון. העניים נשאו את עיניהם אל הנשיא פרנקלין רוזוולט בתקווה שישמש להם מגן מהקפיטליזם וקיוו שה"ניו-דיל" יקל את משאם הקשה.
מאוקלהומה ועד קליפורניה, היום יש תחושה של חשד ועוינות בקרב חלק מהאנשים שעשויים להרוויח יותר מכל ממדיניות ליברלית ומתוכניות חברתיות, והם מתייחסים לממשל כאל האויב. בני משפחת ג'ואד התחילו את המסע שלהם מחוץ לעיירה הקטנה סליסו שבאוקלהומה.
ריצ'רד מאיו היה בן 10 כשהנרי פונדה ושאר השחקנים הגיעו ב-1939 כדי לצלם את הסרט לפי הספר. הוא אמר שבני העיר התנגדו ל"ענבי זעם" משום שהוא הציג את תושבי אוקלהומה כחסרי השכלה ובורים.
"יש הרבה כעס על הספר ועל ג'ון סטיינבק", הוא מספר, "אנחנו לא כאלה - אבל היתה אמת בספר. זאת היתה תקופה קשה, וכמעט כולם בעיר היו באותה סירה. לאף אחד לא היה כסף". היום סליסו עדיין רעועה, אולם ללא העוני המרוד. רבים מבתיה מטים לנפול והחצרות מלאות שיירים של חיי משפחה: אופניים מחלידים, צעצועים שנזרקו, רהיטים הרוסים. אבל יש גם רמזים לשגשוג היחסי של אמריקה המודרנית, וגם מי שאינם נראים אמידים מחזיקים ברשותם מכוניות גדולות בחניה ומסכי טלוויזיה עצומים בסלון.
מדי פעם נתקלים ברכוש נטוש, בית שעליו מודבקת הודעת עיקול והצעה להשתתף במכרז לרכישתו. ניתן לקנות חלק מהנכסים בפחות מ-50 אלף דולר. הבעלים שלהם נעלמו מזמן, גורשו בשל אובדן משרותיהם או בשל העלייה החדה בשיעורי הריבית, כאשר המפלצת הונעה על ידי רעב לרווחים.
אין אפילו די משאבים כדי להפעיל את בית הסוהר המקומי. בית הסוהר התקיים מאחסון אסירים מבתי הסוהר של אוקלהומה תמורת סכום צנוע ליום - אבל המושל של המדינה כבר לא יכול להרשות לעצמו לשלוח אותם.
"ענבי זעם" כונה על ידי אחדים "מניפסט קומוניסטי" ונשרף בטקסיות על ידי בעלי מטעים בקליפורניה, שתוארו כאנשים אלימים המנצלים את העובדים המהגרים קשי היום. קשה למצוא
ההתפרצויות נגד תוכנית הבריאות של הנשיא ברק אובמה - שבהן מתנגדיו קוראים לו "נאצי" ומאשימים אותו בתכנון ועדות מוות לחיסול זקנים - מכוונות על ידי אנשים המשתמשים באותן טקטיקות כדי להתנגד להפלות. אבל מאוקלהומה ועד קליפורניה, התגובה השכיחה יותר היא עייפות ואי־אמון בממשלה, שהחלו הרבה לפני שעלה אובמה לשלטון.
טומי לאבלס לא יכול להצביע על התאריך המדויק שבו העולם המודרני הכה באזור והעיירה שלו קפאה, מתישהו בתחילת שנות ה-,70 הוא מתאמץ להיזכר. אבל לאבלס זוכר מצוין את היום שבו המלצריות והעובדים בבתי הקפה ובתחנות הדלק של אביו נעמדו על המדרכה והיו המומים ממראה הכביש הריק, שמאז שהוא זוכר תמיד היה עמוס במכוניות.
"ידענו שזה יגיע", הוא אומר בעודו עומד ליד הריסות תחנת טקסקו הישנה של אביו, "זה הרג את העיירה ועוד הרבה עיירות בסביבה. נשארו כאן רק קשישים, כמה מורות ונהגי אוטובוס".
לאבלס בן ה-60 עובד כמלצר בבית הקפה שהיה בבעלות אביו לפני 50 שנה, עוד לפני שכביש 40 המהיר נפתח כמה ק"מ משם ושאב את כל התנועה והחיים מעיירת הולדתו אדריאן. זוהי עיירה שפרחה פעם, כשסיפקה שירותים למכוניות שהצטופפו פגוש אל פגוש לאורך אחת הדרכים הכי מפורסמות בעולם - "רוט 66". כל מה שנותר כיום זו שרשרת של עיירות מתות או גוססות לאורך מאות ק"מ של הכביש הישן דרך אוקלהומה, בואכה טקסס ועד ניו-מקסיקו.
"לאבא שלי היו כאן שתי תחנות דלק", אומרת רוקסן טרביס, התושבת האחרונה בגלנריו שעל גבול טקסס וניו-מקסיקו, "פעם היו פה פקקים בכל הכיוונים. אבא הביא אותנו, 5 ילדים, לנקות שמשות ולהחליף שמן, כדי שלנהגים יישאר רק למלא דלק ולהמשיך הלאה מהר ככל האפשר. היו כל כך הרבה מכוניות, אבל כשהילדים שלי גדלו כאן, הם שיחקו בכדור על הכביש. היום אתה יכול לישון עליו".
עשור לפני שלאבלס נולד, מאות אלפי אמריקאים עניים ונואשים עשו את דרכם דרך אדריאן, נמלטים מהרעב שבאזור סופות האבק באוקלהומה ומהאבטלה שבערי הצפון של ימי השפל. פניהם היו לקליפורניה, לאורך מה שסטיינבק כינה "כביש האם", דרך .66 אולם עד שלאבלס נולד ב-,1949 גל המחסור והעוני הגדול פינה מקומו לשגשוג המהיר שאחרי מלחמת העולם השנייה - שתדלק את הרומן של אמריקה עם מכוניות.
בשנות ה-50 וה-60 זרמו התיירים לאורך דרך 66 לקליפורניה. המכוניות הגדולות והכבדות היו צמאות לדלק, שחקו את צמיגיהן ושבקו בחום. התיירים היו זקוקים למיטה ולמזון - ולאבלס האב עשה מזה עסקים לא רעים. בבעלותו היו 3 תחנות דלק ו-2 בתי קפה.
"היינו פתוחים 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. אפילו לא היה מנעול על הדלת, כי אף פעם לא סגרנו", מספר לאבלס, "בשנות ה-50 וה-60 העיירה שגשגה: היו כאן 4 בית קפה, 4 תחנות דלק ו-3 מוסכים למכוניות. לכל תחנה היתה חנות הצמיגים שלה. הצמיגים באותם ימים לא החזיקו מעמד זמן רב, וזה היה עסק טוב".
ביום שבו נפתח קטע הכביש המהיר שליד אדריאן - העיירה עמדה מלכת. אותו דבר קרה לשרשרת העיירות בצפון טקסס. הרחוב הראשי בעיירה מקלין מלא תחנות דלק נטושות, החל מאלה של שנות ה- 40, כאשר המוני עובדים הסתערו על כל מכונית, תדלקו אותה, מילאו אוויר בגלגלים, ניקו שמשות - ועד לאלה של שנות ה-,60 עם גגות דמויי כנפיים.
ממש ליד הכביש הראשי ניצב תיאטרון אבילון, שנבנה בשנות ה-,30 בשכונה שכל בנייניה נטושים. מכוני היופי וחנויות השמלות נסגרו מזמן. את התיאטרון עוד צובעים מדי פעם בצהוב מבחוץ - אבל בפנים הוא הרוס לגמרי.
לא הרחק מלבה הנרקב של מקלין, החיים נמשכים. יש בית ספר וראש עיר במשרה חלקית. בית החולים, שנפתח ב-,1964 הרוס. מספר התושבים הולך ומידלדל ונותרו רק הקשישים. בגיל 44 לליה גרונמן מכונה "הצעירה" בקרב תושבי אדריאן והסביבה. היא אוהבת את העיירה, אבל אין בה הרבה עבודה - אז היא עובדת 12 שעות ביממה, נוהגת באוטובוס ההסעות של בית הספר וממלצרת בבית הקפה "מידפוינט".
"ככה יש לנו כסף למכולת", היא אומרת, "אנו מנסים לשלם חשבונות במשכורת מבית הספר, ומה שאני מרוויחה כמלצרית הולך למכולת, לבגדים ולדברים שהילדים צריכים. גם הם עובדים, ואנו מנסים לחסוך".
"ניסיתי להזכיר לילדים לא להוציא מיד את מה שהם מרוויחים, שישאלו את עצמם קודם אם הם באמת זקוקים לזה. אבל לך תנסה להגיד לילדים לשים את הצרכים שלהם לפני הרצונות שלהם. אנו מנסים לשלם את החובות שצברנו בכרטיסי האשראי. הריביות עלו מאוד, ואנחנו מקבלים יותר ויותר שיחות טלפון בנושא זה. אנו מאחרים ב-4 ימים וכבר מגיעה שיחת טלפון - זה משהו שלא קרה כאן מעולם".
והמצוקה הביאה עימה גם טרגדיה. זול יותר לבשל בגז פרופן, אבל הוא גם מסוכן יותר. לפני 4 שנים התעוררה גרונמן ומצאה את בנה בן ה-15 ללא רוח חיים, לאחר שמת מהרעלת חד-תחמוצת הפחמן. "זה היה בזמן גל הקור של דצמבר, שדחף את האדים למטה. עד שהבנתי מה קורה, כבר היה מאוחר מדי", היא מספרת. "סגרו את בית הספר לצורך ההלוויה שלו - כזאת עיירה אנחנו. לכן אני נשארת כאן. כולם מכירים את כולם, כולם מוכנים לסייע. לא הייתי מחליפה את המקום הזה. יש לזה חסרונות, והיות שאני צעירה יותר אני מודעת לכך - אבל כמה מהקשישים כאן הם כמו בני משפחה שלי".
לאבלס אומר שמצבה של אדריאן סופני. "אין עתיד לעיירה הזו", הוא טוען, "כל העיירות הקטנות שלאורך כביש 66 גוססות. מה שקורה לנו קורה לכל האחרות: אנשים מתבגרים, אין מי שייקח את המושכות - ואז אין מספיק אנשים שיפעילו את מערכות המים והביוב. בסוף העיירות פשוט מתות, כי אף אחד לא מעוניין לעבור להתגורר בקהילות הקטנות שלאורך כביש 66".
נא להמתין לטעינת התגובות
