סגירת המפעל, שיעור בגלובליזציה
הסיפור של מפעל המזגנים של תדיראן משקף היטב את עידן הגלובליזציה הקפיטליסטית: הוא הוקם כדי לספק עבודה בסיוע נדיב של המדינה, הופרט לטובת בעלי הון מקומיים, אשר בסופו של דבר מוכרים אותו להון הזר, שעובר הלאה כשהוא רוצה להגדיל את הרווחים. האם ההסתדרות היתה צריכה לוותר כל כך מהר?
מפעל ''תדיראן קרייר'' בעפולה יגאל לוי
המפעל הוותיק הוקם ב-1962 על ידי קונצרן "כור" של חברת העובדים ההסתדרותית - כדי לספק עבודה בפריפריה ולייצר מוצרי חשמל לבית תוצרת "כחול לבן". במשך השנים המפעל קיבל הטבות והקלות רבות - הרי מדובר על מפעל בפריפריה. עם הפרטת המפעלים ההסתדרותיים בשנות ה-90' הוא נמכר לבעלי "נחושתן", וב-2002 חלק גדול מהבעלות הועברה לידי קונצרן הענק האמריקאי "קרייר" (שהיקף הכנסותיו כ-15 מיליארד דולר), שהשלים את הרכישה לפני כחמש שנים. זהו בקיצור גורלו של מפעל בעידן הגלובליזציה הקפיטליסטית: הוא הוקם כדי לספק עבודה בסיוע נדיב של המדינה, הופרט לטובת בעלי הון מקומיים, אשר בסופו של דבר מוכרים אותו להון הזר.
לאחר מכן, הקונצרן האמריקאי הצליח לבסס את מעמדו בשוק המזגנים המקומיים, חלקו הוא עתה הוא כרבע בשוק המזגנים, וכך אפשר לעבור לשלב הבא: לסגור את המפעל ולמקסם רווחים על ידי מכירת מזגנים מתוצרת סין. עד כאן, שיעור קצר בגלובליזציה.
במרחב העמקים של ההסתדרות אמרו אתמול כי המשימה למנוע את סגירתו של מפעל "תדיראן קרייר", "תהיה קשה, אם לא בלתי אפשרית". אנשי ההסתדרות במרחב ציינו כי "מעמדו של 'תדיראן קרייר' שונה ממעמדם של מפעלים כמו 'ויטה פרי גליל' בחצור הגלילית או 'עוף העמק' ברמת ישי".
"'ויטה פרי גליל' ו'עוף העמק' הם מפעלים ישראלים שקרסו וכל מה שהיה צריך לעשות הוא למצוא משקיעים אחרים שירכשו אותם ויזרימו להם הון", אמרו בהסתדרות. "'תדיראן קרייר' מצוי בבעלות של חברה אמריקאית המחזיקה במפעלים דומים בשורה של מדינות בעולם, ואשר החליטה להעביר את הייצור לסין, כדי להקטין את עלויות העבודה לרמה כמעט אפסית".
לדברי ההסתדרות, "תדיראן קרייר" עמד ממילא לסגור את שעריו בסוף 2010 ומה שקרה הוא שמועד הסגירה הוקדם לשבועות או החודשים הבאים. "נקודת האור היא שבמפעל קיים הסכם קיבוצי המבטיח ל-350 העובדים, בין היתר, פיצויי פיטורים משופרים לעומת השיעור הקבוע בחוק, אך בכל מקרה נפעל בכל דרך כדי לסייע לעובדים", אמרו נציגי מרחב העמקים של ההסתדרות.
תבוסתנות
הרוח התבוסתנית של ההסתדרות אינה צריכה להפתיע איש. כך היא חושבת. לדידה אבטלה וסגירת מפעלים הן לא יותר מ"תופעות טבע", והעובדים לעולם צריכים להיות קרבנות הקבע של הקפיטליזם הגלובלי. אבל עם הסגירה הצפויה נשאלות מספר שאלות:
1. האם ועד העובדים במפעל המזגנים נחוש להיאבק על מקום העבודה, כפי שעשו הוועדים ב"פרי הגליל" או ב"עוף העמק"? בשני מפעלים אלה המאבק דווקא השתלם. הם לא נסגרו.
2. ואם התשובה היא חיובית: מדוע שהעובדים לא יפעילו את המפעל בעצמם? במילים אחרות: אם החברה הרב-לאומית רוצה לסגור כדי למקסם רווחים, העובדים יכולים להשתלט על המפעל (כפי שקרה בארגנטינה, צרפת, ארה"ב וארצות נוספות בעת סגירת מפעלים) ולהפעילו. הרי מדובר על עובדים ותיקים המכירים היטב את תהליכי הייצור
והמסוגלים לייצר ללא מעסיקים. להבדיל מהמעסיקים שלא מסוגלים לייצר ללא עובדים ושעתה מחפשים אותם, ובזול, בסין הרחוקה.
3. מדוע ההסתדרות נגררת אחרי המעסיקים? מדוע, לשם שינוי, שההסתדרות אינה מסוגלת להציע חלופה לסגירת המפעל בדמות ליווי מקצועי ואף כלכלי למפעל מזגנים ללא מעסיקים ובבעלות השיתופית של העובדים?
4. מדוע הממשלה נותנת יד לסגירת מפעלים בפריפריה? מפעלים אלה הוקמו בסיוע כספי של משלמי המסים, במשך עשרות שנים. חברות רב-לאומיות באות, מוצצות את המיץ ולאחר מכן זורקות את הקליפה - יחד עם העובדים - לפח. מקרה עפולה דהיום, יכול להפוך למקרה קרית גת של מחר. גם בקרית גת חברה רב-לאומית, "אינטל", סוחטת את מדינת ישראל ודורשת עוד סיוע כספי תחת איומים לסגור את המפעל.
ד"ר אפרים דוידי פרסם את הספר "אנטי גלובליזציה, ביקורת הקפיטליזם העכשווי" (הוצאת רסלינג)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם