גיורא ירון: "כל תעשייה טכנולוגית שמגיעה לבגרות הופכת לתעשיית דיזיין"
הוא יזם היי-טק שזכה גם לכינוי "קרן הון סיכון של איש אחד", וחתום בין השאר על מכירת פנטקום לסיסקו ב-118 מיליון דולר, וגם על מכירת מרקיורי ל-HP ב-4.5 מיליארד דולר. היא סטייליסטית, שחזרה באחרונה מהסיבוב העונתי בפריז. גיורא ירון ובתו נעה, מדברים על עיצוב בימי מיתון
הפגישה נערכת במשרדים של אבא באיתמר מדיקל, באזור התעשייה בקיסריה. נועה מבקרת כאן, מתברר, בפעם הראשונה. בכניסה המזכירה אומרת לה בפליאה שהיא ממש לא דומה לאבא שלה. שעה קלה אחר כך כבר ברור שמדובר בהבחנה מדויקת. הוא יזם היי-טק שזכה גם לכינוי "קרן הון סיכון של איש אחד". היא סטייליסטית, שחזרה באחרונה מהסיבוב העונתי בפריז, שכלל סיור מקצועי ושופינג.
הגנים, כאמור, מאמא. ובכל זאת, גיורא מצליח איכשהו לקשור את הקצוות. “כשמתחילים בטכנולוגיה חדשה, it’s all about technology, אבל כל תעשייה טכנולוגית שמגיעה לבגרות בצורה כזו או אחרת הופכת בסופו של דבר לתעשיית דיזיין.
"למה אנשים רוצים אייפון? כי הוא סקסי, הוא יפה, הדיזיין שלו מושלם. אותו דבר בתעשיית הרכב. אתה נכנס לאוטו, לוחץ על הסטרטר ומצפה שזה יתחיל לעבוד. על מה אנשים משלמים? על דיזיין. סטיילינג זה תוצר של דיזיין, סטיילינג הוא ההמשך של הטכנולוגיה”.
אז בכל זאת מצאנו קשר משפחתי.
“רק שיהיה ברור שבסטיילינג אני ממש לא מבין, כן? כשאני קונה משהו לבד רוב הפעמים נועה ואמא שלה שוחטות אותי ואני מקבל את המבט הזה שאומר ‘עדיף שזה יישאר בארון’”.
גיורא ירון עשוי להיתקל בקושי מסוים כשהוא מארגן את המלתחה שלו, אבל בטכנולוגיה האיש מבין. השנה יהיה בן 61, ובימים אלה הוא משקיע את עיקר מרצו באיתמר מדיקל, שם הוא משמש יושב ראש.
“כשסיימתי את הדוקטורט בפיזיקה התלבטתי אם ללכת לעולם האקדמי, מה שהיה לי די טבעי כי גדלתי בסביבה הזו, או ללכת לעולם של ההיי-טק, שהיה אז בראשית דרכו”, מספר ירון.
ב-1978 בחר ירון בהיי-טק ועבר לארצות הברית. בדיעבד, הוא אומר, היתה זו אחת ההחלטות החשובות בחייו.
הוא חתום, בין השאר, על מכירת פנטקום לחברת הענק סיסקו בשנת 2000 תמורת 118 מיליון דולר. ארבע שנים אחר כך הוא מכר את הסטארט אפ פי-קיוב, שוב לסיסקו, תמורת 200 מיליון דולר. ב-2006, לאחר שהפך מדירקטור במרקורי ליו”ר החברה בעקבות פרשת האופציות והתפטרות המנכ”ל אמנון לנדן, הוביל ירון את מכירת החברה ל-HP תמורת 4.5 מיליארד דולר.
איך מרגישים רגע לפני שעסקה ענקית יוצאת לפועל?
“בואי נאמר שהביזנס הזה מלא מתחים. חלק ניכר מהזמן אתה הולך עם המון דברים בבטן”.
אתה משתף את המשפחה ברגעים האלה?
“אשתי יודעת, אבל הבנות לא. אתה לא יכול. אלה עסקות עם חברות ציבוריות, מאות מיליוני דולרים מחליפים ידיים. אם עסקה כזו דולפת החוצה, זה יכול להיות קטלני”.
נועה: “הרבה פעמים אני בכלל שומעת מבעלי על כל העסקות. הוא קורא עליהן בעיתון, ובבוקר אני מקבלת את הטלפון מאבא שמספר לי”.
נועה, 32, היא בתו האמצעית של גיורא ירון. הבכורה, גילי, 35, למדה מדעי המחשב ועוסקת בתחום; הצעירה, תמר, בת 28, מטיילת בתאילנד. גיורא קורא לה האפרוח. רעייתו, צילה, אספנית אמנות ומעצבת פנים.
ב-1982 קנתה המשפחה מגרש בקיסריה, ושנתיים אחר כך, עם השלמת הבנייה, עברה לביתה החדש. מאז הם שם, אבל מדי כמה שנים מחליפים בית. “אשתי אחראית לעיצוב וכל בית יותר יפה מהאחר”, הוא אומר ומוסיף בחיוך, “במקום לנקות את החלונות, אנחנו פשוט עוברים”. הבנות העבירו את רוב שנותיהן בקיסריה. 150 ק”מ דרומית לקיבוץ מנרה, שם נולד אביהן.
משהו מהקיבוצניק נשאר בך?
“במובנים מסוימים כן ואחרים לא. עברנו קצת מהעולם הסוציאליסטי לקפיטליסטי, כפי שאת יכולה להבין, אבל אני חושב שערכים סוציאליסטיים בהחלט נשארים. אגב, גם הסוציאליזם פשט צורה והולבש בצורה חדשה. הרי מי שנשאר בסוציאליזם של שנות ה-40 היום כבר לא קיים.
"גם אנחנו השתננו. קשה להגיד שהבית שלנו הוא בית קטן בערבה, אבל בסדר. אני יכול להגיד לך בהקשר הזה שאני אף פעם לא נכנסתי לביזנס הזה כדי לעשות כסף. זה מעולם לא היה מה שעניין אותי. זה אולי מדד להצלחה, אבל לא הכוח המניע”.
העובדה שירון מתעקש ללכת לעבודה כל יום עשויה ככל הנראה לשמש לו הוכחה. “הוא הוורקהוליק הכי גדול שאני מכירה”, אומרת נועה. “נונסטופ על המחשב, עם הראש בתוך המיילים. 24 שעות”.
“אם תיכנסי לאי-מייל שלי, תראי שהמייל הראשון יוצא בשש בבוקר”, גיורא מאשר.
אתה מצליח להתנתק לפעמים?
“להתנתק לגמרי? זה נורא קשה. לא. אתה יכול להתנתק אבל אחרי זה ההחלמה מההתנתקות כואבת נורא. מקסימום אני מעדיף לשבת בבוקר חצי שעה-שעה, לתפור את הכל ועוד קצת בסוף היום. הקטע הדתי הזה של ‘אני שבועיים בשנה מתנתק’ לא נראה לי חיוני”.
עד כמה אתה ביקורתי כלפי חברות שקמות ומחפשות אקזיט, בלי רצון לבנות חברה של ממש לאורך זמן.
“קודם כל אין נכון ולא נכון. אחת הבעיות בארץ היא שאין הרבה כסף שמאפשר לקחת חברה ממכירות של כמה עשרות מיליוני דולרים למכירות של כמה מיליארדים. קחי חברה כמו מרקורי – זו חברה שהלכה כל הדרך.
"מצד שני, היא היתה חברת תוכנה ובשביל תוכנה את לא צריכה הרבה כסף. חברות אחרות שהקמתי, כמו פי-קיוב, חברות ‘ברזלים’, שם צריך המון כסף רק כדי להגיע לנקודה מסוימת בייצור. היום מתחילות להתפתח קרנות שמתעסקות ב-late stage, בהשקעות בשלבים מאוחרים יותר, אבל זה דורש תשתית אחרת”.
מה דעתך על קולגות שלך שרוצים להביא את המכה ולפרוש?
“זה נורא קשה לאכוף על אנשים תרבות אחרת, בפרט על מי שבפעם ראשונה נוגעים בכסף. אז אני יכול להגיד ‘אני לא אמכור עכשיו את החברה, נגדל אותה’ ולא ישתנה שום דבר בחיים שלי. אבל החבר’ה הצעירים, כן, הם רוצים יותר קוויקי, לקחת את הכסף, לזוז הלאה.
"האמת היא שיש לי קצת ביקורת על זה. תסתכלי על חבר’ה ממרקורי או חבר’ה שעבדו איתי באינדיגו – חלק גדול מהם לא המשיכו לעבוד. לקחו את הכסף ועכשיו סופרים אותו על שפת הים. אני, משעמם אותי לספור כסף על שפת הים. כמה פעמים אפשר לספור אותו? מלמעלה למטה, מלמטה לצדדים, מה אתה עושה? זה יותר עניין של טעם וריח, ולדעתי זה משעמם לאללה. לעשות את מה שאנחנו עושים פה, למשל, באיתמר מדיקל, יש בזה הרבה יותר התרגשות עבורי”.
את דרכה בעולם העיצוב החלה נועה ירון דווקא בלימודי אדריכלות ועיצוב פנים בבית הספר אסכולה. לאט לאט, היא מספרת, הבינה שזה לא הכיוון. היא עבדה כשלוש שנים בסליו כאחראית לעיצוב החנויות, ושם נפל הפור על אופנה.
את ההשוואות לאבא היא משאירה בצד. “פשוט אין מצב לעלות על הישגים כמו שלו”, היא אומרת. את דרכה כסטייליסטית התחילה כמלבישה בערוץ הספורט, בדרך הלבישה גם את אסתי גינזבורג וכעת היא מתמקדת בעיקר באנשי עסקים.
“לאנשים יש קשר רגשי לבגדים שלהם, אז אני לא אוהבת לבוא אליהם הביתה, לארון, ולרוקן אותו. אנחנו מתחילים לאט. אני אוהבת לעבוד עם לקוחות שסומכים עלי ב-100%, כאלה שאני כבר מסתובבת לבד בחנויות, קונה להם ובאה בסוף השבוע ונותנת להם את הדברים החדשים והם מבסוטים ומתרגשים. יש לי כמה כאלה וזה תענוג”.
מי הלקוח הכי קשה שלך?
“נראה לי שבעלי. הוא תמיד קונה בגדים בחו”ל, אני לא נוסעת איתו כי אני לא רוצה לעזוב את הילדים, והוא חוזר עם כל מיני יציאות. די הרמתי ידיים למרות שפה ושם אני מנסה, אבל הוא בפירוש הלקוח הכי קשה שלי”.
נועה מתגוררת עם משפחתה בשכונת תל ברוך בתל אביב. נשואה לאורן פלוטניק, עורך דין העוסק ביזמות, אמא לאיתמר, כמעט בן 6, ולאלון בן שנה וחצי.
לשאלה עד כמה היא מוצאת עצמה נפגעת בימים של מיתון, נועה משיבה שעסקי הסטיילינג הם כבר לא בהכרח מותרות. וגיורא מעיר מהצד ש”אתה צריך להיות יותר עשיר כדי לאפשר לעצמך לא לעבוד עם סטיילינג”.
מניסיונך, איזה טיפ עסקי היית נותן לבתך?
“אני שוב מזכיר שאני לא מבין בתחום הזה, וזה משפט שצריך להיות מצוין, זה גילוי נאות. זה עולם של אסתטיקה, ובעולם שלי, הריאליסטיקה, אחד ועוד אחד שווה שניים וכל אחד מרגיש טוב באזור הנוח שלו.
"עם זאת אני חושב שהביזנס הזה הוא כמו ציור. אתה לא יכול מחר להקים מפעל של ציירים כי אתה יודע לצייר, למצוא חמישה חבר’ה ברחוב ולתת להם לצייר בשבילך. זה עסק של אחד על אחד, אז אם יש לי איזו עצה היא לא לפתח את זה לכיוונים האלה”.
נועה: “הנה, למדתי למה לא לשאוף. מסכימה”.
אז אתה אומר שעסקי הסטיילינג לא צריכים להיפגע במיתון. מה לגבי עסקיך?
“אני חושב שבאיזשהו מקום המשבר הזה הוא תהליך של היטהרות ונשארים רק הטובים ביותר. זה מין תהליך כלכלי”.
תיאור כמעט אבולוציוני.
“כן, זה מוציא את החלשים החוצה, מי ששורד אותו הוא חזק, יש לו דברים אמיתיים. הוויכוחים הגדולים היום בארצות הברית הם אם באמת ההתערבות הברוטלית של הממשל היא במקום או לא במקום.
"הטענה היא שההתערבות החזקה מונעת מהחלשים ליפול ועדיף שהם ייפלו, אבל איך אתה יוצר את הסלקציה מי ייפול כשאתה זורק על כולם כסף? בגדול, זה תהליך בריא. נורא כואב, נכון, אבל בריא. אני מתייחס למשבר כבסיס לשיפור. עם זאת, כשאתה עובר את זה, זה קשה”.
עד מתי לדעתך יימשך המשבר?
“לאף אחד אין מושג, גם לא לגדולים ביותר, אבל זה כל כך עמוק שאני לא חושב שמישהו יכול להגיד לך שמחר זה ישתנה. אני בטוח שלכולם יש תזה לאן זה יתפתח אבל לבוא ולחתום לך, זה לא אחראי. זה מין משבר של פעם בחיים, אתה בהגדרה לא יכול לדעת לאן הדברים ילכו. אתה צריך כל יום לבדוק אם הצעדים שאתה עושה נכונים”.
גם אם התהליכים שונים, התוצאה דומה – קושי בגיוס כספים. מתי יותר קשה, לאחר התנפצות הדוט.קום או היום?
“ההיי-טק עבר משהו מאוד דרמטי בשנות ה-90, אבל אז זה היה משבר מוגבל רק לתעשייה הזו, השאר המשיכו לרוץ והכל היה בסדר. הבעיה במשבר הנוכחי היא שאין סקטור שניצל ממנו, זה פועל יוצא לכך שהמקום שבו התחילה המחלה הזו הוא בלב, בתעשיית הפיננסים, ותעשיית הפיננסים הזו היא הדופק של כל התעשיות האחרות.
"מרגע שזה התחיל שם זה מתפשט לכל חלקה טובה ולכן הוא הרבה יותר עמוק ורחב. אני באמת לא יודע באיזו מידה אפשר לחזות מתי הוא ייגמר, אבל זה לא יהיה לנצח. המשבר ייגמר יום אחד ואתה רוצה לצלוח אותו ויצליחו מי שיש להם כיסים עמוקים, מי שיקטין את ההוצאות ועוד דבר – חברות שיש להן משהו בעל ערך רב”.
ירון נחשב ליזם סדרתי, אבל יש פרק אחד בסדרה הזו שהוא לא בהכרח מתגעגע אליו: פרשת הבקדייטינג (תארוך לאחור) שהתרחשה במרקורי במהלך כהונתו של ירון כדירקטור, ומתחת לאפו. בשיאה של הפרשה הודח מנכ”ל החברה, אמנון לנדן, וירון לקח את המושכות בתפקיד היו”ר.
בסופו של דבר נמכרה החברה ל-HP תמורת 4.5 מיליארד, אבל הדרך לאקזיט לא היתה קלה. ”במרקורי קרו דברים שלא היו צריכים לקרות”, אומר ירון בלקוניות.
איך יצאת, רגשית, מהפרשה?
“בקטע הרגשי אתה לומד לשים את הדברים האלה ליד הלב ולא בלב, כי אם אתה שם אותם בלב אתה לא יכול להיות בביזנס הזה”.
זה אפשרי?
“זה קשה, אבל אתה חייב”.
מבחינה מקצועית, אתה רואה אחרת את תפקידך כדירקטור?
“ודאי. אבל הבעיה שמתעוררת פה היא לדעתי לא של הדירקטורים, אלא של הרגולטורים. הרגולטור צריך לדאוג לסגור את הפרצות. אגב, אחרי שעלו על הפרצה הזו, שינו את התקנות – בלי להלאות בפרטים יבשים – כך שלא יהיה אפשר לעשות את זה שוב.
"את מבינה, יושבים מנהלים בסיליקון ואלי, רואים אוטוסטרדה שמי שעובר עליה יכול לעשות הרבה מאוד כסף, והתקנה שאוסרת את זה היא מין שלט קטן בצד הדרך, לא תמרור אדום. אז עכשיו שמו קונצרטינה באמצע הכביש”.
היה רגע שחזרת הביתה ואמרת “הסתבכתי”?
“זה היה הדרגתי. הרי לא חשבנו שאם חוקרים אז יעלו על משהו”.
איך אתה מרגיש היום כלפי האנשים שהיו מעורבים בפרשה?
“יש אכזבה, במפורש. יחסים אישיים נפגעו, אבל איך אומרים ביידיש, It comes with the territory. את יודעת, יש לי פה ספר שחתום עליו סנדי ווייל. היינו יחד באיזו ארוחת ערב והוא אמר, ‘הלילה הכי קשה שלי בשבוע הוא יום ראשון בערב’. שאלתי אותו למה והוא ענה, ‘ביום ראשון בערב אני יושב וחושב מי, באיזשהו מקום על פני הגלובוס, fucked up, ומחר אני צריך לבוא לעבודה להתמודד עם זה’”.
נא להמתין לטעינת התגובות
