השדים האדומים: קווים לדמותו של הסוציאליזם האמריקאי
233 שנים אחרי היווסדה ממשיכה ארצות הברית של אמריקה לקיים יחסי אהבה-שנאה עם הסוציאליזם. האמא הגדולה של הקפיטליזם נהנית להאשים את אובמה בהרס מורשתה הכלכלית, אבל מבט מפוכח לאחור מגלה כי האמריקאים לא היססו להתרפק על עקרונות הסוציאליזם בכל פעם שהתקשו לעמוד על רגליהם
מאז נכנס ברק אובמה לבית הלבן לפני 100 ימים בדיוק, הוטחה לעברו ביקורת רבה. באחרונה נראה כי הביקורת הזאת מתחילה לקבל צורה אחידה ולהתמקד בנושא מהותי אחד: נטיותיו הסוציאליסטיות לכאורה של הנשיא האמריקאי.
"אנו בונים רפובליקות סוציאליסטיות בתוך ארה"ב", אמר המושל לשעבר של מדינת ארקנסו, הכומר הרפובליקאי מייק האקבי, "לנין וסטאלין ודאי היו מתים על המדיניות של אובמה".
גם ניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר הקונגרס ואחד הקולות השמרניים הבולטים בארה"ב, הכריז כי אובמה "מעתיק את הסוציאליזם האירופי לאדמת ארה"ב", והרשימה נמשכת.
נדמה שאין אפילו אישיות אחת שמכבדת את עצמה בימין האמריקאי שלא מצאה לנכון להכתים את אובמה באדום בשבועות האחרונים: תחנות הרדיו השמרניות - קולם החזק של הרפובליקאים - מכנות את הדמוקרטים "בולשביקים", מתייחסות לאובמה כאל לנין ומגדירות את התוכנית הכלכלית שלו "לא פחות ממהפכה".
אם לעשות פרפראזה לדבריו של האנרכיסט הפרואני מנואל גונזלז פרדה, אפשר לומר שהרפובליקאים מצאו דרך חדשה לומר את הדברים הישנים.
בניגוד לסברה הרווחת היום בארה"ב, הסוציאליזם האירופי אינו זר לאדמה האמריקאית, להפך: הוא מילא חלק חשוב, אפילו חיוני, בהתפתחות הכלכלית של האומה: בכל פעם שהקפיטליזם סטה מדרכו, היו אלה רעיונות סוציאליסטיים שהחזירו אותו למוטב; בכל פעם שהקפיטליזם שבר, היה זה הסוציאליזם שבא לתקן. אין סיבה להאמין שהפעם יהיה אחרת.
הכלכלן האוסטרי יוז'ף שומפטר הגה את הרעיון של "הרס יצירתי", שלפיו יש להרוס משהו כדי לייצרו מחדש בצורה טובה יותר. ברק אובמה אינו סוציאליסט - והוא גם לא יהפוך לכזה בקרוב; אבל לפי המדיניות הכלכלית שהוא יישם ב-100 הימים האחרונים, ניכר שגם הוא, כמו שומפטר, הבין שכדי לבנות מחדש את הקפיטליזם האמריקאי - צריך קודם כל לפרקו.
הדרך שבה הוא בחר לעשות זאת ברורה: להזריק לקפיטליזם הדועך ערכים סוציאליסטיים - במינון הנכון, בתזמון הראוי ובמקומות המתאימים. זאת אמנם לא תרופה אידיאלית למכה הכלכלית שספגה ארה"ב, אך כפי שההיסטוריה האמריקאית כבר הוכיחה - זו עדיין התרופה הטובה ביותר שעומדת לרשותה.
כבר מראשית דרכה של ארה"ב לא באמת היה לסוציאליזם סיכוי להצליח, לפחות לא בכוחות עצמו. בוועידת החוקה שהתקיימה בפילדלפיה בשנת 1787 הציבו מייסדי האומה מכשול מרכזי להצלחתו, כשהבטיחו במסמך המכונן את קדושת החוזה והרכוש הפרטי מעל הכל.
"בעלי הרכוש הם אלה שצריכים להיות גם בעלי הכוח", אמר ג'ון ג'יי, ממנסחי החוקה. מרבית אבותיה המייסדים של ארה"ב הסכימו עימו - ולכן דאגו שהמערכת המשפטית החדשה שעיצבו תשרת בעיקר את האינטרסים של המעמדות העליונים.
ערכים של שוויון כלכלי, סולידריות חברתית וחלוקה מחודשת של המשאבים נתפסו על-ידיהם כזרים ואפילו כעוינים, ומהר מאוד נשכחו מאחור.
היו מי שניסו לשנות זאת ופעלו להעתקת הרעיונות הסוציאליסטיים מאירופה לאדמת האומה החדשה. ב-1848 החליט אטיאן קאבט, פוליטיקאי צרפתי שעדיין הוקסם ממורשת המהפכה, להקים אוטופיה סוציאליסטית בארה"ב.
הוא ומאות מתומכיו רכשו קרקעות בדרום ארה"ב וחצו את האוקיאנוס האטלנטי בתקווה לחיים חדשים ושיתופיים. אך כבר כשהגיעו לנמל ניו-אורלינס הם החלו להתפכח: בניגוד למה שחשבו קאבט ואנשיו, מרבית הקרקעות שקנו נמצאו באזורים
בסיום המסע המפרך לעבר ביתם החדש חלו כל חברי המשלחת במלריה - אך הרופא שהיה ממונה על טיפולם איבד את שפיותו. הסוציאליזם האמריקאי החל את דרכו ברגל שמאל.
אך המהפכה התעשייתית הביאה לשינוי מהותי במזלם של הסוציאליסטים וסייעה להם להחדיר בפעם הראשונה את רעיונותיהם לתודעה האמריקאית - גם אם דרך הדלת האחורית.
הקפיטליזם חסר הרסן, שהתפתח בעידן התיעוש שלאחר מלחמת האזרחים, הוליד את מעמד הפועלים הגדול בעולם. הניסיונות הראשונים לארגן את המעמד הזה לא בדיוק נחלו הצלחה: השלטונות ובעלי ההון הפעילו חזית מאוחדת נגד העובדים, הפגנות פוזרו באמצעות אלות, ושביתות הופסקו בהתערבות הצבא. כמעט תמיד הסתיימה מחאת הפרולטריון האמריקאי בדם - לפחות עד שלמד לשנות את השפה.
"הציבור האמריקאי כבר הוכיח, שהוא מוכן לקבל את הסוציאליזם אבל אינו מוכן להכיר בכך שמדובר בסוציאליזם", הבחין הסופר אפטון סינקלייר, "כשהתמודדתי כמועמד סוציאליסטי קיבלתי 60 אלף קולות; כשהתמודדתי שוב כמועמד התנועה 'לשים קץ לעוני', קיבלתי 879 אלף קולות".
הנשיא תיאודור רוזוולט הוכיח עד כמה חשובה הסמנטיקה להתפתחות הסוציאליזם. בתפקידו כמושל מדינת ניו-יורק הוא לא היסס להתמודד עם ההתנגדות הסוציאליסטית באופן נוקשה במיוחד.
"נוכל לדכא את הלך הרוח הבוקע מחלק הולך וגדל באוכלוסייה רק אם ניקח את מנהיגיהם, נעמידם בשורה לאורך הקיר - ונירה בהם", אמר רוזוולט בראיון עיתונאי מעורר מחלוקת. כשנכנס לבית הלבן ב-1901, השתנו דעותיו עד מהרה.
המשברים הכלכלים התכופים, שהחלו לחזור על עצמם באותה תקופה - והתסיסה החברתית הגוברת שהביאו עימם - העלו את החשש כי הקפיטליזם הגיע לסוף דרכו.
הנשיא רוזוולט ידע היטב מהיכן להביא את הישועה: כמושל הוא הבטיח להעמיד את הסוציאליסטים מול הקיר ולירות; כנשיא הוא בחר דווקא ללוות מרעיונותיהם.
הגבלת שעות התעסוקה ופיקוח על תנאי העבודה, הטלת מס הכנסה פרוגרסיבי והקמת מנגנון פיקוח ממשלתי שתפקידו לדאוג לבריאות האזרחים - אלה רק חלק מהרפורמות שקידם הנשיא. הוא אמנם קרא להן "פרוגרסיביות", אך אחרים כינו זאת "פופוליזם".
בפועל היה זה סוציאליזם - אבל תחת שם אחר. בשורה של צעדי חקיקה נועזים, שהגיעו לשיאם ב-3 תיקונים לחוקה הפדרלית, הצליח הממשל האמריקאי בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 לעשות את מה שאיש לא עשה טרם לכן: להגביל את מרחב הפעולה של הקפיטליזם האמריקאי, לטובת רווחת הכלל.
היתה זאת הפעם הראשונה שרעיונות בעלי אופי סוציאליסטי הצילו את הקפיטליזם מעצמו - אך ודאי שלא האחרונה. השפל הגדול שהכה בארה"ב ב-1929 אילץ שוב את הקפיטליזם האמריקאי להילחם על חייו.
גם הפעם לא היסס הנשיא, פרנקלין רוזוולט, ליישם שורה של רפורמות כלכליות מרחיקת לכת להצלת המצב. בין המהלכים שמדיניות הניו-דיל המפורסמת כללה היו העצמת כוחם של איגודי העובדים, הקמת מנגנונים ממשלתיים לפיקוח על הבורסה, מתן ערובה ממשלתית לפיקדונות הציבור בבנקים, וכמובן, הבטחת דמי אבטלה ופנסיה לציבור הרחב.
רוזוולט, שנחשב אריסטוקרט באופיו, היה פרגמטיסט בנשמתו. הוא אמנם קרא לפעולות האלה "ליברליזם", אך מעבר לים, ברחבי אירופה הסוציאל-דמוקרטית, היה לכך שם אחר - והוא ידע היטב מהו. "מדיניותו הגיעה לקצה גבול הסוציאליזם, בלי שהיה בכוונתו לחצות את הקו", היטיב לסכם ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד הופסטדר.
פעמיים שב הסוציאליזם כדי להציל את הקפיטליזם האמריקאי: בפעם הראשונה כפרוגרסיביות ובפעם השנייה כליברליזם. רעיונות אלה הצליחו כל-כך להתבסס בתודעה האמריקאית, שב-1947 העריך ההיסטוריון האמריקאי ארתור שלזינגר כי "אין כל מכשולים נראים לעין להתפתחות הסוציאליזם בארה"ב בשנים הבאות, באמצעות שורה של תוכניות ניו-דיל חדשות".
שלזינגר כמעט לא טעה בהערכותיו ההיסטוריות, אך הפעם הוא חרג מהרגלו; מלבד פרוץ המלחמה הקרה, שהכתימה כאויב הציבור את כל מי ששיקף אפילו גוון חיוור של אדום, היו עוד שני עקרונות חשובים שעד היום ממשיכים להוות את המכשולים העיקריים להתמסדות הסוציאליזם באמריקה.
אין זה מקרי שארה"ב נוסדה ב-1776, אותה השנה שבה הכלכלן הסקוטי אדם סמית' פרסם את ספרו המונומנטלי על טבעו של הקפיטליזם, "עושר העמים". בין הדמוקרטיה האמריקאית לבין הקפיטליזם המערבי נוצר קשר גורדי. האחרון היה ונותר הבלם הראשון והחשוב ביותר מפני התפשטות הסוציאליזם בארה"ב.
אלכסיס דה-טוקוויל, איש הרוח הצרפתי, הסביר כי "תושבי ארה"ב מפגינים תשוקה כה עזה לחירות ולפרנסה, שלעתים נדמה שעקרונות אלה בעצם חברו יחד ועיצבו את אופיים הלאומי. יש רושם שהאמריקאים מאמינים שרק באמצעות שימור חירותם האישית יצליחו להגן גם על פרנסתם הכלכלית".
כפי שהיטיב להבחין דה-טוקוויל, המפתח להבנת הסימביוזה הזו בין חופש פוליטי להצלחה כלכלית בארה"ב - טמון בתפיסה הפוליטית המהפכנית שהצליחו מייסדי האומה לפתח.
ככל שהאדם חופשי יותר, כך האמינו, הוא יהיה גם עשיר יותר. "ההיסטוריה מלמדת שהקפיטליזם הוא תנאי הכרחי לשימור החופש", הבחין מילטון פרידמן, הכלכלן האמריקאי זוכה פרס הנובל, "לכן מאחורי כל הטיעונים נגד הקפיטליזם ניתן למצוא גם טיעונים להגבלת החופש".
לא מדובר רק בעניין של אופי. הסיבה השנייה שגרמה לסוציאליזם האמריקאי להסתפק בתפקיד משני לצד הקפיטליזם - ולעולם לא להחליפו - היא שלא באמת היה בו צורך.
בניגוד מוחלט לאירופה, שהתאפיינה בהיררכיה חברתית נוקשה ודמויית פירמידה (שבראשה שכבה פיאודלית ותיקה), בארה"ב מעולם לא צמחה אריסטוקרטיה. מראשית דרכה של אמריקה יועד מעמד הביניים להיות המעמד השולט.
לבורגנות האמריקאית מעולם לא היה צורך להפיל את המעמד העליון, מהסיבה הפשוטה שלכולם היתה ההזדמנות להצטרף לשורותיו. בצרפת וברוסיה התחוללו מהפכות חברתיות עקובות מדם, בשעה שבארה"ב היתה מלחמת עצמאות; באמריקה ניתן היה להתקדם בסולם החברתי-כלכלי באמצעות זיעה - ולכן לא היתה סיבה לשפיכות דמים.
"אם תבקשו ממני לציין את התכונה האמריקאית הנעלה ביותר, הייתי אומרת שזו טביעת המושג 'לעשות כסף'", כתבה הסופרת איין ראנד בספרה הנודע "מרד הנפילים" ב-1957, "אף עם לא עשה שימוש במושג הזה לפניהם, כי אחרים תמיד חשבו על העושר במונחים סטאטיים - כדבר שאפשר לרשת אותו, לגנוב אותו, אפילו לקבץ בשבילו. האמריקאים היו הראשונים שהבינו שאפשר גם לייצר אותו".
באחד המשלים היותר צבעונים שלו בדבר נסיבות המהפכה, הסביר קרל מרקס כי כל עוד אתה גר בבונגלו פשוט וכל שכניך גרים בבונגלו פשוט - אין בעצם סיבה להתמרמר; אך כשמגיע לשכונה שכן חדש ובונה אחוזה - אז מתחילות הצרות. התאוריה של מרקס לא הצליחה לנטוע שורש באמריקה, אולי מהסיבה הפשוטה שתמיד היתה שם האפשרות לעבור דירה.
הנשיא אובמה מודע היטב לסגולות הקפיטליזם, והוא מנצל כל הזדמנות כדי להזכיר לנו זאת. כשנשאל בחודש שעבר על-ידי כתב הניו-יורק טיימס אם הוא סוציאליסט, השיב אובמה בגיחוך בשלילה והמשיך בראיון.
כעבור 90 דקות הרים הנשיא טלפון לכתב. "לא האמנתי שאתה רציני לגבי השאלה הזו על הסוציאליזם", אמר לו אובמה, שמיהר להתגונן, "אני אזכיר לך שלא הממשל שלי הוא שהתחיל להלאים את הבנקים. אנו אלה שמפגינים נאמנות לעקרונות השוק החופשי - בניגוד לרבים ממבקרינו היום".
אובמה ביקש להדגיש שהוא מאמין בכל לבו בקפיטליזם, והוא מחויב לעשות הכל כדי להצילו. לגבי האופן שבו הוא מתכוון לעשות זאת, העדיף הנשיא שלא לפרט; ולא במקרה: כל עוד לא יקראו לזה סוציאליזם, זה לא באמת משנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
