מסע בעקבות אצולת הממון: שנות ה-90. מדינה סטארט אפ
תשובה הביא את האמביציה, אייזנברג הביא את הכסף. יחד הם סימנו למשפחת רקנאטי את הדרך החוצה ממרכז מפת הטייקונים הישראלית. ועוד באותו העשור: ישראל מגלה את לב לבייב, לב לבייב מגלה את אפריקה, וההיי-טק הישראלי עושה היסטוריה
"אתה יכול לקחת את השליטה", אמר פישמן לתשובה, "אני מוכר לך את המניות שלי, אבל הן מהוות רק 7% מדלק. המפתח הוא בבנק הפועלים, המחזיק עם קופות הגמל וקרנות הנאמנות שלו עוד 43%. אם אתה סוגר איתם - חברת דלק שלך", סיכם פישמן.
"אני סגור איתם", ענה תשובה, שנפגש 3 ימים קודם לכן עם יו"ר הבנק שלמה נחמה במסעדה החביבה על תשובה, דלידג התל אביבית. "אם אין לך את הכל במזומן, אני מוכן להלוות לך", הוסיף פישמן. תשובה התרגש מהמחווה. "תודה רבה, אני אסתדר", השיב.
כך, באותו חורף נסגרה עיסקת הענק שבעקבותיה איבדה משפחת רקנאטי, משפחת העסקים הגדולה והחשובה ב-5 העשורים הראשונים של מדינת ישראל, את השליטה בחברת דלק.
העיסקה סימנה את תחילת ירידתה ממעמדה המוביל בקרב טייקוני העסקים הישראליים. כעבור 3 חודשים נפטר ראש המשפחה, רפאל רקנאטי, שכבר סבל ממחלה קשה בעת שהרקנאטים איבדו את דלק. בנו אודי ואחיינו ליאון, שקיבלו לידיהם את ניהול עסקי המשפחה, ימכרו בתוך כמה שנים את אי.די.בי לכוח העולה נוחי דנקנר.
יצחק תשובה לא היה אז לגמרי אלמוני בשוק ההון הישראלי. הקבלן השאפתן - שהחל את דרכו כקבלן קטן שעוד הספיק להשתתף בבניית קו המוצבים בתעלה והתקדם באמצעות יזמות בנייה והנפקות בבורסה - גילה בתחילת שנות ה-90 את ההזדמנויות שנפתחו בשוק הבנייה האמריקאי.
בעוד מרבית עסקיו בארץ התרכזו בחברות ציבוריות שדיווחיהן התפרסמו בעיתונות, פעילותו בארצות הברית הוגדרה כפרטית, ומעטים ידעו על אופייה.
רק מי שביקר באותן שנים במשרדו יכול היה להבחין במפות של אזורי מגורים בניו-יורק, שבהם רכשו תשובה ושותפיו אלפי דירות, שאותן שיפצו ומכרו. עיסקת דלק היא שהוציאה לאור את הצלחתו בחו"ל של הקבלן מנתניה.
אך תשובה לא היה מצליח להשתלט על דלק ללא עזרתו הפעילה של מיליארדר אחר, גדול ממנו, שהופיע בישראל בשנות ה-90. בעל השליטה בבנק הפועלים, תד אריסון המנוח, היה ישראלי שהיגר לארצות הברית בשנות ה-50 ועשה את הונו בעסקי ספינות הטיולים של פלורידה.
ההחלטה לחזור לישראל גמלה בלבו של אריסון בתחילה שנות ה-90: השמועה על המיליארדר האמריקאי, שהחליט לחזור בערוב ימיו לארץ ואף לרכוש דירה ברחוב פעמוני 8 בשכונת בבלי שבתל אביב, נשמעה כמעט בלתי סבירה - אך אריסון התמקם כאן היטב ובתוך שנים ספורות החל להתעניין בעסקים מקומיים.
רכישת בנק ישראלי היתה בהחלט השקעה מתקבלת על הדעת מבחינתו. כך, ב-1997, חודשים מספר לפני ההשתלטות של תשובה על דלק, התייצב אריסון במרכז קבוצת משקיעים זרים שרכשו את השליטה בבנק הפועלים.
אריסון זכר לתשובה רגע גדול של חסד: כמה שנים קודם לכן הקים המיליארדר האמריקאי מפעל לייצור חדרי אמבטיה מוכנים. באיחור מסוים הוא גילה כי הישראלים מעדיפים את חדר האמבטיה שלהם בתכנון אישי, והביקוש של הקבלנים לחדר אמבטיה סטנדרטי היה נמוך. על סף חנוכתו החגיגית של המפעל, לא התקבלה בו אפילו הזמנה אחת.
ברגע האחרון היה זה תשובה שחילץ אותו מהמבוכה - והזמין חדרי אמבטיה למלון שלם שהקים אז באילת. לימים נפוצה ההשערה, שייתכן שיש בה ממש, כי לא רק אהדה לתשובה גרמה לאריסון לסייע בהשתלטות על דלק. אריסון, בעליה של חברת הספנות קרניבל קרוז, היה מסוכסך עם משפחת רקנאטי, ששלטה גם בחברת הספנות האמריקאית או.אס.ג'י.
הזינוק של תשובה לא היה תחילתו של השינוי במפת הטייקונים, אלא שיאו: הרפורמות החשובות שערכה הממשלה בשנות ה-80 פתחו את שוקי ההון בפני יזמים חדשים ונועזים, שיכלו לגייס מהציבור עשרות מיליוני שקלים ולנהל עסקים חובקי עולם - למרות שהם עצמם לא היו באותה עת בעלי הון גדולים.
לתוכנית ההפרטות הממשלתית הצטרפה חקיקה, שחייבה את הבנקים להיפרד מאחזקות ריאליות ולמכור את השליטה בשורת חברות מתחומי התעשייה והפיננסים.
משקיעים זרים ומקומיים גילו את הפוטנציאל הרב של המשק המתעורר מתרדמה ממושכת, השתתפו במכרזי ההפרטה הגדולים והצטרפו למסחר המתעורר בבורסה - שמספר החברות הנסחרות בה שולש ליותר מ-600. היה זה העשור הטוב ביותר של הכלכלה הישראלית מאז שנות ה-60.
תשובה לא היה בן העניים היחיד שזינק לצמרת הטייקונים, נכנס לנעליהם של בעלי ההון הישנים ועורר חברות ענק שקפאו בשמרנות עתיקה. 4 שנים קודם לכן העמיד בנק לאומי למכירה את השליטה בחברה-הבת הוותיקה אפריקה ישראל השקעות.
לא מעט משקיעים מקומיים וזרים התעניינו בחברת הבנייה הסולידית, שנוסדה כמקלט פיננסי ליהודי דרום-אפריקה (שקיבלו היתר מיוחד להשקיע את כספם מחוץ למדינה). עם השנים רכשה אפריקה ישראל מוניטין של יזמית שכונות
ימים אחדים לפני סגירת המכרז פשטה שמועה כי יהלומן צעיר ובלתי ידוע, לב לבייב, הבטיח לאמו לרכוש את החברה מידי הבנק - בכל מחיר. לבייב מעולם לא אישר את הסיפור, אך כשנפתחו המעטפות התברר כי הוא הגיש הצעת מחיר דמיונית, שהכתה את הצעות המתחרים.
סיפור התעשרותו המופלא של לבייב מעולם לא סופר לפרטיו. כמו תשובה, המבוגר ממנו ב-8 שנים, גם לבייב הוא בן למשפחת עולים שהגיעה לישראל כמעט בחוסר כל. לאחר שחרורו מהצבא החל לעבוד כמלטש יהלומים, אך עד מהרה הפך לבעל מלטשה ולסוחר.
את הונו הראשוני עשה ככל הנראה במסחר ביהלומים, שאותם ייבא ממדינות ברית המועצות לשעבר, ליטש בישראל ומכר בעולם כולו. כיהלומנים גדולים אחרים, ובהם משפחת שטיינמץ ומשפחת גרינפלד, חיפש לבייב אפיקי השקעה נוספים, בטוחים יותר מהענף המסוכן והתנודתי. אפריקה ישראל היתה הפתרון שלו.
הפריחה המדהימה בשוק ההון במהלך העשור עוררה אצל רבים תאוות בצע חסרת מעצורים, ופקידי הציבור והרגולטורים - שלא נתקלו בתופעה כזו בעבר - איבדו לא פעם את עשתונותיהם.
בתחילת שנות ה-90 החליטה גם הנהלת הבורסה לרכוב על גל ההנפקות הגואה. לאחר שנדמה היה שכל חנות מכולת במשק הונפקה או הגישה תשקיף לקראת הנפקה, החליטה הבורסה לאפשר גם רישום של חברות שהנכס היחידי שלהן היה רישום אצל רשם החברות.
היו אלה חברות נקיות מכל פעילות עסקית, ומנהליהן היו לעתים אלמונים. ההון לפעילות החברות הללו הושג באמצעות ההנפקה עצמה, ומזרימי ההון היו משקיעים תמימים עד כדי חוסר אחריות, שידעו שהשקעה במניה - כל מניה שהיא - מבטיחה התעשרות קלה. היו אלה "חברות הבועה".
אחד מאלה שהבחינו בהזדמנות היה איש עסקים צעיר בשם יובל רן. רן, שהחל את דרכו בעולם הפיננסי כפקיד במחלקת איגרות החוב של בנק ישראל, פיתח מומחיות מיוחדת: הוא גייס שותפים בעלי הון, ובעזרתם השתלט על חברות בורסאיות כושלות אך עתירות מזומנים.
הוא מכר או פירק את פעילותן העסקית והפך אותן לחברות המלוות כסף בשוק החוץ-בנקאי, הידוע בכינויו "השוק האפור". רן, צעיר רב-קסם שהתהדר במכונית מרצדס ספורט ובשעון ברייטלינג, נהג להרגיע את המשקיעים החרדים לכספם במשפט: "יא אחי, אצל יובל לא מפסידים".
עסקי הבנקאות של רן, במסגרת קבוצת פריים, כשלו באופן מדאיג: שיעור ניכר מההלוואות (שחלקן ניתנו למכרים קרובים ואף לשותפים עסקיים) לא הוחזר, אך הוא ידע לנצל את טירוף השווקים כדי לגייס עוד ועוד כספים, שחיפו על ההפסדים הקודמים.
הסדר "חברות הבועה" איפשר לו להקים שורת חברות נוספות, שעסקו בשאיבת כספים מהציבור באמצעות הנפקות. מרבית הכספים שגויסו הופנו לפעילות המימון המסתורית של רן, שזכה בתואר המפוקפק "מלך חברות הבועה".
בשנת 1996 החלו עסקיו של רן לקרטע. הוא הסתכסך עם שותפיו, ואפילו איש יחסי הציבור שלו, רן רהב, נטש את משמרתו בנימוק שרן לא אמר לו את האמת.
ב-1997 הוא נעלם באופן מסתורי, ולאחר כמה שבועות נטשו גם אשתו צילי ושני ילדיהם את דירת הפנטהאוז המפוארת בנווה אביבים. מעט מאוחר יותר התגלה רן בטקסס, ואנשים שפגשו אותו טוענים שהוא מעורב שם במימון עסקי נפט. בישראל הוא לא נראה מאז.
במחצית השנייה של שנות ה-90 שינה ענף ההיי-טק את פני הכלכלה והחברה בישראל. קרנות זרות ומקומיות החלו להשקיע במאות חברות סטארט-אפ שהקימו צעירים.
העניין הרב של משקיעים זרים בטכנולוגיות הישראליות והגאות בשוקי ההון והטכנולוגיה איפשרו ליזמים ישראלים להגיע בתוך פחות מ-3 שנים להון שבעבר נדרשו הטייקונים לשנות דור כדי לצבור אותו.
אחד מסמלי הדור הייתה חברת מיראביליס, מפתחת תוכנת המסרים המיידיים ICQ, שנרכשה בתוך שנתיים מיום הקמתה על-ידי AOL האמריקאית תמורת כ-400 מיליון דולר. סכום זה התחלק בין 4 היזמים, שהיו אז בשנות ה-20 לחייהם, לבין כמה משקיעים בעלי חזון ששמו על השולחן סכומים אפסייים יחסית לתמורה הדמיונית שקיבלו.
למיראביליס קדמה הנפקת חברת צ'ק פוינט, שהוקמה על-ידי קבוצת צעירים בראשות גיל שווייד, מריוס נכט ושלמה קרמר (נעזרו בהשקעה של חברת BRM שהקימו האחים ניר ואלי ברקת).
צ'ק פוינט הונפקה בוול סטריט ב-1995 על-פי שווי עצום של 400 מיליון דולר, והיא אחד הסטארט-אפים המעטים שלא נמכרו למשקיעים זרים - וצמחו לחברת ענק במשק הישראלי. שווייד, שנמנה עם צוות המייסדים, עומד בראשה עד היום.
למרות הרווחים האדירים שהפיקו עשרות יזמים ואנשי פיננסים מגל ההשקעות בהיי-טק, מרבית המשקיעים והיזמים נעלמו מנוף העסקים בישראל זמן קצר לאחר שמימשו את הרווח העצום.
בין אנשי העסקים המעטים שעסקו אז בייזום ובהשקעה בהיי-טק על בסיס קבוע ניתן למצוא את האחים ברקת, האחים יהודה וזהר זיסאפל, בעלי קבוצת רד-בינת; שאול אלוביץ, בעלי יורוקום; יהודה ויהודית ברוניצקי, בעלי השליטה באורמת ובאורבוטק; ומוריס קאהן והאחים צבי ושמואל מיתר, שייסדו יחד את קבוצת אמדוקס.
שנות ה-90 היו גם השנים הטובות של השכירים המתעשרים. פרשת הפנסיה המנופחת של הבנקאי ארנסט יפת הביאה לדרישה לפרסם את שכר הבכירים בחברות הציבוריות, בין היתר כדי ליצור אקלים ציבורי שימנע תשלום מופרז לבכירים. בפועל גרם הפרסום לתחרות חריפה בין המנהלים, שביקשו תמיד להשוות את שכרם לזה של שיאן השכר בענף.
לצד משכורות העתק הגיעו חבילות פרישה נדיבות, ושוק ההון הפתוח איפשר למנהלים הפורשים לגייס בקלות יחסית את ההון הנדרש להקמת חברות ציבוריות משל עצמם.
בין החלוצים בתחום היו מנכ"ל כלל אהרן דוברת והמשנה לו יצחק שרם, שפרשו מניהול החברה ב-1991 והקימו עם פורשים נוספים את חברת דוברת-שרם. החברה מעולם לא נמנתה עם ענקיות המשק, אך בשיאה כללה עשרות חברות מתחומי התעשייה, הנדל"ן, הפיננסים והמסחר.
הצלחה דומה לזו של דוברת ושרם קצר מנכ"ל כור לשעבר, בני גאון. גאון, שגויס להציל את כור מפשיטת רגל בשנת 1988, הצליח מאוד במשימתו ופרש מתפקידו ב-1998 כאיש עשיר.
בכספי הפרישה ובעזרת שותפים הוא הקים את גאון אחזקות, שהשקיעה בתחומי הסחר, הנדל"ן, התעשייה ושוק ההון והנפיקה את מניותיה בבורסה. גאון עצמו נפטר לפני שנה ממחלה קשה.
דוברת, שרם וגאון התוו את הדרך למנכ"לים רבים - שניסו בהמשך למנף את המוניטין שלהם כדי להפוך ממנהלים שכירים לבעלי שליטה בחברות הגדולות במשק. לא תמיד זה עבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
