מסע בעקבות אצולת הממון הישראלית: שנות ה-50
שני בנקים גדולים ניווטו את כלכלת המדינה הקטנה ומוקפת האויבים בעשור הראשון לקיומה, יזם כריזמטי רתם את הממשלה להשקעה חסרת תקדים במיזם רכב שאפתני, והמצוקה הכלכלית של השכבות החלשות לא באמת דיגדגה את בעלי ההון. קווים לדמותם של הטייקונים הראשונים בישראל - עשור אחרי עשור. פרויקט מיוחד
מיומה הראשון הלאימה המדינה את מרבית מקורות ההון - החיסכון הפרטי וכספי הביטוח והפנסיה - והמגזר הפרטי לא יכול היה לגייס כספים מהציבור. מקורות ההון היחידים כמעט היו קופת המדינה המדולדלת, ההסתדרות, שעשתה כבתוך שלה בכספי הפנסיה (שעל ניהולם היתה מופקדת) ויהדות התפוצות, שהזרימה כסף באמצעות מפעלי הסוכנות היהודית.
מרבית עשירי היישוב היו משפחות ותיקות, שהגיעו לארץ בעשורים שקדמו לקום המדינה והתבססו בעסקי הנדל"ן, המסחר, הבנקאות והתעשייה. שמותיהם של העשירים לא התנוססו בכותרות העיתונים. האתוס הסוציאליסטי ששלט במדינה החדשה לא רומם את בעלי הממון, ואף קיפח לא אחת את היזמים הפרטיים - שנאלצו להתחרות ביוזמות ממשלתיות והסתדרותיות, או בקיבוצים שנתמכו על ידי הממשלה.
לעשירי התקופה לא היה נוח להפגין את עושרם, גם אם רצו בכך. שמותיהם היו ידועים רק למעטים שהכירו אותם בנסיבות מקצועיות או אישיות.
כחלק מכך, המפעלים הראשונים לא נשאו בדרך כלל את שמות בעליהם: עסיס קראו למפעל המיצים שבבעלות משפחת בז'ראנו; עלית למפעל השוקולד של המשפחות פרומצ'נקו ומושביץ; לחברת התרופות של משפחת בן טובים קראו אביק; והמתחרה הירושלמי הקטן של המשפחות אלשטיין, לוין וסלומון נקרא טבע.
מיד עם תום מלחמת העצמאות הונהג משטר קיצוב - ששמו הרשמי היה, ולא במקרה, "צנע". המונח מרמז גם על ציווי חברתי להצניע לכת, אפילו אם מצבך מאפשר לך חיים נוחים יותר.
במשך שנים רבות, גם לאחר ביטול מדיניות הצנע, נקראו המסים המוטלים על מוצרי צריכה (כמו מקרר, מכונת כביסה, רדיו או מאוורר חשמלי) "מסי מותרות" - כדי להזכיר לרוכש כי הוא מצטייד במוצר שאפשר בקלות להסתדר בלעדיו, ולכן עליו "ללקות" במס מיוחד.
אבל בשכונות הגנים השקטות ובדירות הפאר חיו עשירים רבים. הקמת המדינה וכינונה של ממשלה יהודית פתחו בפניהם עולם חדש של יוזמות עסקיות: מישהו היה חייב לספק לגלי העלייה הגדולים מזון, מלבושים ומקום מגורים; הצבא היה צריך להתארגן ולהתחמש; קשרים שנטוו בין בעלי ההון לראשי הארגונים שלחמו בבריטים ובערבים תורגמו לקשרים עסקיים חמים בין המדינה, תעשיינים, קבלנים וסוחרים זריזים.
למרבית העם היו שנות ה-50 תקופה קשה של סבל במחנות הפליטים, שצצו בשולי הערים וסמוך להריסות הכפרים הערביים וכונו "מעברות".
היו אלה ימים של קיצוב מזון ועבודת פרך בהקמת קיבוצים ומושבים באזורי הספר. לעומת זאת, לאחרים היה זה גן עדן של עיסקאות ענק ללא חובת מכרזים, קשרים הדוקים בין אנשי ממון לאנשי שלטון עד כדי שותפות אישית ומשפחתית - וללא כל הגבלים עסקיים.
עובד בן עמי יכול היה להיחשב טייקון גם במושגים של היום. בן עמי, הזכור עד היום לרבים בעיקר כראש העיר המיתולוגי של נתניה וכאבי העיר, היה בעצם בן למשפחת הפרדסנים הידועה והעשירה דנקנר, שעם צאצאיה נמנים בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי נוחי דנקנר ובן דודו, יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר.
בן עמי נולד למאיר ולשושנה דנקנר. מקור כספי המשפחה היה בצד של שושנה - צלליכין, משפחת פרדסנים שבניה עלו ארצה עם עליית הבילויים בסוף המאה ה-19, והיו בעלי פרדסים ואדמות ברחבי הארץ. אחיו של עובד, משה, היה סבם של נוחי ודני דנקנר.
בשנות ה-20 לחייו שינה עובד דנקנר את שם משפחתו לבן עמי בהשפעת איתמר בן אב"י, שהיה שותפו להנהגת תנועת "בני בנימין של בני המושבות". מפעלו הגדול של בן עמי היה הקמת העיר נתניה: הוא רכש חלק מהאדמות שעליהן הוקמה העיר, גייס קבוצת יהלומנים לרכישת בתיה הראשונים, ולאחר שהוקמה עמד בראשה שנים רבות.
בן עמי ואחיו בועז דנקנר לא הסתפקו בעסקי נדל"ן ושלחו ידם גם בעסקי מסחר ביהלומים, סחר ותעשייה. ב-1948 הפך
בן עמי הוא שמימן את הקמת העיתון החדש, מעריב, שהפך במהלך שנות ה-60 וה-70 לעיתון הנפוץ במדינה.
ב-1957 קיבל בן עמי - שהיה ידוע בקשריו הטובים עם השלטון ועם שר התעשייה פנחס ספיר - נתח גדול מהקרקעות שעליהן הוקמה העיר אשדוד במחיר מצחיק במיוחד; והחברה שבשליטתו, ק.ב.ע, קיבלה ללא מכרז את חוזי הבנייה והפיתוח לשלב הראשון של הקמת העיר.
עסקת המקרקעין הגדולה ביותר בישראל עד אז עוררה סערה גדולה, וספיר נאלץ לדלל את חלקו של בן עמי, שעדיין נותר גבוה: ב-1974 כבר הגיע שווי האדמות שברשותו ל-60 מיליון דולר.
בשוק ההון של שנות ה-50 שלטו שני הבנקים הגדולים: לאומי, שנשלט על ידי הסוכנות והיה הבנק הגדול במדינה; ודיסקונט, שהיה בשליטתה של משפחת רקנאטי בשותפות עם משפחת קרסו.
עם משפחות הבנקאים של התקופה נמנו גם המשפחות פוידטוונגר, אלרן ויפת. בנו של הרמן יפת, מייסד בנק יפת, היה ארנסט יפת, שמונה בשנות ה-70 למנכ"ל בנק לאומי והפך בשנות ה-80 לסמל של חמדנות וניהול כושל.
ענף הביטוח נשלט על ידי המשפחות חכמי, בעלת חברת הפניקס; טוקטלי, בעלת חברת הביטוח אריה; וסחרוב, בעלת חברת הביטוח סהר.
משפחת סחרוב, שעסקיה נוהלו על ידי האחים אהרון, התפרסמה בעסקיה המגוונים ובקשריה הענפים עם מפלגות פוליטיות ועם אנשי שלטון משני עברי המתרס. יחזקאל, אחד מ-4 האחים סחרוב, נחשב מקורב למפא"י ומונה למפכ"ל הראשון של משטרת ישראל.
בשנות ה-50 זכתה משפחת סחרוב ברישיון לייבא חומרי בניין - ונהנתה מהבנייה המהירה של ערי הפיתוח והיישובים החדשים. המשפחה גם הקימה את מפעל הלבידים והיתה חלק מקרטל הלבידים ששלט בענף במשך עשרות שנים. באמצעות סהר פיתוח היא פעלה בעסקי הנדל"ן, התעשייה והבנקאות.
מאמצי המדינה לפתח את הכלכלה באמצעות מתן תמריצים ליזמים פרטיים הזניקו את היזמים, שהפכו בתוך זמן קצר מאנשי עסקים זעירים או בינוניים למיליונרים של ממש. כזה היה אפרים אילין.
אילין היה יזם בנשמתו: אביו היה פרדסן עשיר, ששלח את אפרים הצעיר ללימודים בבלגיה. כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת גילה את ההזדמנויות שנוצרו בעקבות סיום מלחמת העולם, והפך לסוחר כותנה שסיפק חומרי גלם ממצרים לתעשיית הטקסטיל המשתקמת באיטליה. כשקמה המדינה היה אילין לסוחר נשק ומזון וסיפק לצה"ל רובים ממחסני הנשק באירופה.
בתחילת שנות ה-50 הוא הצליח לשכנע את שרי הממשלה החדשה, כי המשק זקוק לתעשיית רכב עצמאית. ואכן, בשנת 1952 הקים אילין בנצרת מפעלים שהרכיבו מכוניות אמריקאיות מתוצרת חברת קייזר, לצד ג'יפים ומכוניות צרפתיות מסוג דופן וקאטר שבו. תעשיות אילין התקיימו בזכות סבסוד מסיבי והגנת מכס איתנה שניתנה למפעלים, אך הם קרסו בשנות ה-60 - כאשר הופחתה התמיכה.
מיליונר נוסף מתוצרת מקומית היה אברהם שפירא, איש עסקים חרדי צעיר שהצליח לקשור קשרים טובים עם השר פנחס ספיר. למשפחת שפירא היה מפעל טקסטיל קטן בדרום תל אביב.
בשנת 1957 החליט שר התעשייה ספיר להקים מפעל שטיחים בעיירת הפיתוח אור עקיבא כדי לספק תעסוקה לעולים. הממשלה מימנה את מפעל שטיחי כרמל באמצעות מענקים והגנה עליו באמצעות חומות מכס גבוהות, שמנעו יבוא מתחרה.
הסבסוד העמוק וההגנה איפשרו לשפירא להתעשר ללא מאמץ מיוחד, ולפתח במקביל קריירה פוליטית הראויה לגביר בקהילה החרדית. לימים, כאשר צומצמה ההגנה הממשלתית והופחת הסבסוד, קרס המפעל ברעש גדול - כשהוא מותיר מאות מובטלים מבני העיירה.
גם חיים שיף, סוחר מזון גדול בשנות ה-50, ויזם נדל"ן ומלונאי, שהגיע לשיאו בשנות ה-60, השכיל לנצל את מענקי ההשקעה הנדיבים שהציעה הממשלה לפיתוח התיירות - עד קריסת אימפריית המלונות שלו בסוף שנות ה-90.
הפרויקט המלא במעריב עסקים עצמאות
נא להמתין לטעינת התגובות
