שוק הרכב לא מצליח לשחזר את ההצלחה של מוסטאנג
לפני 45 שנה בדיוק, כשפורד השיקה מכונית מעוצבת, זולה וייעודית לצעירים בשם "מוסטאנג", מיליוני לקוחות צבאו על חנויות הרכב באמריקה. מאז ועד היום לא תועדה שם היסטריה מוטורית בסדר גודל כזה
ב-17 באפריל 1964 ובימים שלאחר מכן צבאו ארבעה מיליון צעירים אמריקאים על סוכנויות פורד, בניסיון לרכוש לעצמם את הפלא המוטורי האופנתי דאז - מכונית הצעירים האמריקאית האולטימטיבית. עם מכסה מנוע ארוך, אחוריים קצרים, שני מושבים "אמיתיים" ועוד שניים "למקרה הצורך", ובתצורת קופה או "קונברטיבל" מהממת לתקופתה, היא נראתה ספורטיבית ומלהיבה.
בחזיתה התנוסס סמל של סוס דוהר, קראו לה פורד מוסטאנג, והיא עלתה רק 2,368 דולר לעומת כ-3,500 דולר – מחירן של רוב המשפחתיות הממוצעות. שילוב נדיר בין פרסום ויחסי ציבור גאוניים, למחיר שווה לכל נפש הפכו את מוסטאנג ללהיט שממנו נמכר מספר המכוניות הגדול ביותר בפרק הזמן הקצר ביותר בהיסטוריה של תעשיית הרכב האמריקאית: 22 אלף מכוניות ביום המכירה הראשון, ומיליון מכוניות בתוך מעט יותר משנה.
בריאתה של מוסטאנג מיוחסת יותר מכל לסגן נשיא פורד דאז, לי אייקוקה, מי שלימים הובהל להציל את קרייזלר מפני אחת מפשיטות הרגל שלה. אייקוקה, שזרח בהנהלת פורד וקיבל את תפקיד סגן הנשיא בגיל ,35 הבין שפורד, כמו שאר היצרנים באמריקה, מתעלמת מפלח שוק עצום של צעירים אמריקאים ולא מציעה להם מוצרים נכונים במחיר מתאים.
בשנות החמישים והשישים, שנות השפע שלאחר מלחמת העולם השנייה, היא נהנתה מביקוש אינסופי והתנהגה בהתאם לכך.
המכוניות האמריקאיות היו אדירות ממדים ביחס למקבילותיהן באירופה, גרועות מבחינת היכולות הדינאמיות שלהן והונעו באמצעות מנועי ענק בזבזניים. מכונית אמריקאית ממוצעת דמתה לאוניית מלחמה עצומה ומסוגננת, שהתנדנדה לאטה על אוקיאנוסים של בטון ואספלט.
בתחילת שנות השישים התחולל בארצות הברית מהפך דמוגראפי שנעלם מעיניי קברניטי תעשיית הרכב: החיילים האמריקאים שחזרו בשנת '45 ממלחמת העולם השנייה עשו את מה שעושים כל החיילים שחוזרים ממלחמות, והולידו את מה שכונה לימים "דור הבייבי בומרס".
וכך, בתחילת שנות השישים חל גידול של 50 אחוז במספרם של האזרחים האמריקאים בני ,29-15 שהיו צעירים שיכלו לנהוג, וגם - בזכות הפריחה הכלכלית - לרכוש לעצמם מכונית.
אייקוקה רצה מכונית זולה עם סקס אפיל של מכונית מירוץ אירופית בעלת שני מושבים אמיתיים ועוד שניים למקרה הצורך. עיצוב המכונית צריך היה להיות אגרסיבי, ורשימת האופציות - פריטים שאפשר להוסיף למכונית בתשלום – הייתה חייבת להיות ארוכה מאורך המכונית.
הפרויקט של אייקוקה יצא לדרך בתחילת ,'62 כשסדנת העיצוב של פורד הציגה בזה אחר זה שני אבות טיפוס של מכונית ספורט אמיתית. מוסטאנג נבנתה לפי מיטב המסורת של מכוניות הספורט האירופית, עם מנועV4 גרמני שהוצב מאחורי המושבים האחוריים ולפני הסרן האחורי. היא הייתה אחת ממכוניות הספורט הטובות ביותר שנבנו באמריקה, לפחות ככל שהדברים נוגעים להתנהגות כביש ולביצועים.
אב הטיפוס הראשון של מוסטאנג הוצג במירוץ הגראנד פרי של ניו יורק באפריל ,'62 וההמונים הגיבו בהתלהבות. אלא שאייקוקה פסל את המכונית באופן מיידי ומוחלט, מפני שהייתה מסובכת
אייקוקה רצה משהו לא יקר, ומכיוון שלא נאלץ להתמודד מול איכויות גבוהות מדי של כלל התעשייה האמריקאית, היה מוכן להסתפק במשהו שרק נראה ספורטיבי ולא באמת צריך להיות כזה. הוא שלח את עובדיו לעצב מכונית אחרת, שאמורה הייתה להתבסס במידה מסוימת על קווי המתאר של אב הטיפוס של מוסטאנג המקורית.
בתוך שבועיים הוצגו בפניו שבעה דגמי חימר שונים של מכוניות, ומביניהם נבחר פה אחד הדגם שהציע דיוויד אש, עוזרו של מנהל הסטודיו הראשי של פורד.
כמיטב מסורת קיצוץ העלויות של התעשייה האמריקאית, בפורד לא פיתחו כמעט אף רכיב חדש, אלא התבססו כמעט אך ורק על המכלולים של דגמי "פלאקון" ו"פיירליין" הסדרתיים. גדולתו של אייקוקה ושל צוותו התבטאה גם ביצירת אחד הקמפיינים המוקדמים והמוצלחים של יחסי ציבור ופרסום.
במהלך הפיתוח של המכונית שתלו אנשי פורד "צילומי ריגול סנסציוניים" בידי עורכי העיתונים השונים, וכאשר הוצגה לראשונה המכונית הסדרתית כבר לא היה אדם אחד באמריקה שלא ידע על קיומה.
ב-16 באפריל רכשו אנשי פורד את משבצות הפרסום של חדשות השעה תשע בערב בשלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות ופרסמו מודעות ב-2,600 עיתוני בוקר ביום שלאחר מכן - יום החשיפה. התוצאות היו טובות מכל חלום: לא פחות מארבעה מיליון אמריקאים הסתערו על סוכנויות המכירה ב-17 באפריל. היסטריה כזאת לא התרחשה בארצות הברית עד אז, וגם לא מאז.
מתחילת מרץ ועד לאמצע אפריל נבנו בסך הכל 8,160 מכוניות, אבל כבר בדקות הראשונות שלאחר תחילת המכירה נמכרו כל המכוניות שנמצאו באולמות התצוגה. במהלך יום המכירה הראשון, 17 באפריל ,'64 מכרו סוכני החברה 22 אלף מכוניות וסיפורים מסמרי שיער על אודות ההיסטריה הגיעו מכל רחבי אמריקה.
אחד המשעשעים שבהם הוא סיפורו של תושב דאלאס, טקסס, שזכה במוסטאנג שלו במכירה פומבית שערך הדילר בין אלפי הצובאים על סוכנותו. הזוכה המאושר לא הסכים לעזוב בלי מכוניתו ונשאר לישון בתוכה עד הבוקר למחרת, כשהבנק אישר את הצ'ק שלו.
אנשי פורד הסבו שני מפעלים נוספים להרכבת המכונית, ובתוך ארבעה חודשים מכרו באמריקה 100 אלף מוסטאנגים - מספר המכוניות שאייקוקה חזה שיימכרו במהלך השנה הראשונה כולה. כעבור קצת יותר משנה נמכרו מיליון מכוניות, וליריבים מדטרויט - ג'נרל מוטורס וקרייזלר, לא היה מענה.
מוסטאנג המקורית התאפיינה בתא מנוע אינסופי, ארוך מזה של כל מכונית אחרת, ובתא נוסעים צפוף ואינטימי. המראה הכללי שלה היה אירופי יותר מאשר אמריקאי, וההקפדה על פרטי העיצוב כללה שפע של סמלי מוסטאנג מקפצים בכל פינה.
מוסטאנג הייתה מכונית שווה לכל נפש. גרסה בסיסית שלה נמכרה תמורת 2,368 דולר בלבד. לעומת זאת רשימת התוספות והשיפורים הייתה אינסופית, ואלה היו זולים יחסית. תמורת 58 דולר אפשר היה לקבל בלמי דיסק לגלגלים הקדמיים דיפרנציאל מוגבל החלקה ניתן היה להשיג תמורת 44.50 דולר, ובמחיר סביר אפשר היה גם לקבל היגוי מוגבר כוח, בלמים מוגברי כוח, סט של מד-סל"ד ושעון זמן, גג ויניל, כיסויי גלגלים מסוגננים, קונסולה מרכזית, חבילת רדיו ,AM עיצוב פנים, מיזוג אוויר וסט שיפורים למתלים.
רוכשי מוסטאנג יכלו לבזבז המון כסף על תוספות ושיפורים ועדיין לקבל מכונית זולה. כתוצאה מכך, אף אחת מהמכוניות הראשונות לא דמתה לאחותה, וכל לקוח בחר בתוספות אחרות כלבבו. התעלול השיווקי של אייקוקה הצליח מאוד מבחינה מסחרית, גם מכיוון שבסופו של דבר הוזמנו רוב המכוניות עם תוספות שהעלו את מחירה של כל מכונית ל-3,000 דולר בממוצע.
לבד ממנוע השישה צילינדרים בנפח 2,786 סמ"ק, שהוצע עם תיבה ידנית בלבד, הוצעו גם שני מנועי V8 חזקים יותר. הראשון, בנפח 4,261 סמ"ק, סיפק 164 כ"ס, שודך לתיבת הילוכים אוטומטית בעלת שלושה יחסי העברה, והשני, בנפח 4,736 סמ"ק, סיפק 195 כ"ס והוצע עם תיבה אוטומטית או ידנית.
מוסטאנג אפילו לא התקרבה לרמת הביצועים והיכולות של מכוניות ספורט אירופיות בנות תקופתה: המתלים שלה היו מפגרים, וכך גם הבלמים. עם זאת, היא עלתה פחות ממחצית ממחיר האירופיות, והיה לה קסם אמריקאי ברוטאלי, שהלהיב את קהל הלקוחות הצעיר.
בשנת '66 ביקש הירחון "פלייבוי" לקדם את מכירותיו באמצעות מוסטאנג, ופורד ייצרה עבורו כמה מכוניות פתוחות בצבע ורוד, ששימשו להסעת השפנפנות מאירוע לאירוע. בפורד לא צפו את זה, אבל בסופו של דבר קידם מסע היחצנות של פלייבוי דווקא את מכירותיהם שלהם, ומהר מאוד הם זכו לביקוש אדיר למכוניות "ורוד פלייבוי", שהפכה לגרסה רשמית ונמכרת מאוד של פורד בשנת .'67
שלוש שנים שלטה מוסטאנג לבדה בזירה, ולא נתקלה בתחרות של ממש, עד שבמהלך '67 נפתחה "מלחמת הפונים": המלחמה בין שלושת היצרנים האמריקאים על שוק מכוניות צעירים, שזכה לכינויו על שם ה"פוני", הרי הוא המוסטאנג.
ג'נרל מוטורס השיקה את שברולט קמארו ותאומתה פונטיאק פיירבירד, וקרייזלר הגיבה עם המכונית המהממת ביותר באותה תקופה - פלימות ברקודה.
"מלחמת הפוני" הסתיימה כמעט בבת אחת עם משבר הדלק הראשון של ,'73 ולאחר מכן עם הצגת תקנות זיהום אוויר מחמירות ולנוכח פלישת היפנים לשוק האמריקאי. פורד נותרה היחידה שהמשיכה לייצר דורות חדשים של מוסטאנג, אף שאלה כבר לא נמכרו במספרים משמעותיים.
לפני כארבע שנים, כתגובה לתחילת ההתמוטטות של שוק הג'יפים הענקיים, החיו לפתע ג'נרל מוטורס וקרייזלר שתיים ממכוניות הפוני שלהן - קמארו וצ'אלנג'ר, ופורד הגיבה עם מהדורה חדשה ומחוזקת של מוסטאנג.
ממש כמו מכוניות הפוני של סוף שנות ה-,'60 גם המכוניות החדשות מיועדות בדיוק לאותו דור של "בייבי בומרס" - מי שאז היו בני 20 וכיום הם בני 60 פלוס. בניגוד מוחלט למכוניות הצעירות, המלהיבות והזולות, הפעם אלה מכוניות מלהיבות, חזקות, ויקרות מאוד, וזאת רק אחת הסיבות שהן לא נמכרות במספרים משמעותיים.
ביום הולדתה ה-45 של מוסטאנג היא נותרה במלוא תהילתה, עם תחושת החלוציות ומרד הנעורים, ועם התזמון המושלם והאופנה הייחודית שנוצרה בזכותה בשוק המכוניות באמריקה.
אלא שלמרבה הצער, מאז ימי הזוהר של אייקוקה לא קם בתעשיית הרכב מנהל שהתמקד בשוק המכוניות לצעירים, ולכן עד היום אף יצרן רכב לא שחזר את הדהירה המטורפת של מוסטאנג ממפעלי ההרכבה אל כבישי אמריקה והעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
