סין: אבודים בעיר ובכפר
עולם במשבר: 20 מיליון סינים חיסלו את המעט שהיה להם בכפרים ויצאו לעיר לחפש את ההזדמנות שהצמיחה הפראית סיפקה. בא המשבר, העיר חדלה לספק הזדמנויות, והכפר? מה יש להם לחפש בכפר
ארה"ב: מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס. עד המיתון
אירלנד: הנמר הקלטי חוזר פצוע לכלוב
הונגריה: מתפכחים מאשליות העבר
אפריקה: משלמים את המחיר האמיתי
יוון: מדינה על סף פשיטת רגל
לי עומד בסבלנות, סופר לעצמו כמה אנשים לפניו, בעיקר מקווה. הוא מקווה שהגיע מוקדם מספיק כדי לקבל מעט מדייסת האורז המהבילה שמחולקת חינם מתוך סירי הענק. "זאת חברה לא הוגנת", קובע לי במרירות. "הממשלה בקושי עוזרת, ויש יותר מדי בוסים שרק רוצים לרמות אותנו".
זאת הפעם הראשונה בחייו, מודה הצעיר בן ה-,27 שבה חש באמת מהו מחסור. במשך 11 השנים האחרונות התפרנס לי באופן רצוף מזרם יציב של עבודות בניין ומפעל, שאיפשרו לו לא רק לשמור על בטן מלאה, אלא גם לטעום מעט מאותו העושר המודרני שעליו שמע כל כך הרבה: הוא זכה לרכוש טלפון נייד ועוד שורה של חפצי נוחות מערביים, שעד לפני כמה שנים לא היו מוכרים כלל בפרובינציה הסינית שממנה בא.
אך לפני חודשיים פוטר לי מעבודתו, ומאז גילה שעתה בלתי אפשרי למצוא פרנסה חדשה. החסכונות אזלו במהרה, והוא נתקע בייוו בלי די כסף למימון הנסיעה באוטובוס חזרה לבית משפחתו שבמחוז גוויג'ואו, המרוחק יותר מ-1,500 ק"מ משם.
על סף רעב הוא נאלץ כעת לפנות לבית התמחוי הצנוע בעיר כדי לקבל משהו לאכול. לין רוקסין, מנהל בית התמחוי, מבין ללבו. לין הוא בן ,50 בעל בית דפוס קטן בעיר. הוא למד על בשרו מה זה רעב אמיתי, בעת שנותיה הראשונות של סין הקומוניסטית. כעת הוא נחוש בדעתו למנוע מאחרים לחוות שוב את הזוועות שעברו על בני דורו.
"אני מרחם עליהם" אומר לין, "כשהייתי ילד, עברתי את המהפכה התרבותית בעצמי. וכשהתחלתי את דרכי ורציתי לפתוח את העסק שלי, גם לי היה קשה תחילה. בכל מקום שאליו הגעתי ספגתי מכות. זהו המצב שבו נמצאים היום העובדים המהגרים בתוך סין".
לין החליט לפתוח את תחנת חלוקת המזון בתחילת ינואר כששם לב שיותר ויותר אנשים מתגודדים במשך שעות ארוכות לפני לשכת האבטלה בעיר, מבלי לאכול דבר. הוא לא חשב פעמיים, ארגן כמה מתנדבים והוציא מכיסו את הכסף כדי לממן ארוחת בוקר צנועה לאותם הממתינים.
ההתנהלות היא פשוטה: לין ושותפיו מתחילים לבשל ב-10 בערב ועובדים כל הלילה. ב-6 בבוקר כבר מתחילים לחלק את האוכל. מלבד דייסה, כל מנה מכילה גם קצת ירקות חמוצים ושתי לחמניות. כשלין החל בחלוקת המזון לפני כ-4 חודשים, 1,200 המנות שהוא מחלק מדי יום היו נגמרות אחרי שעתיים. בזמן האחרון הסירים מתרוקנים כבר בתוך 45 דקות.
רבים מאלה שעומדים בתור למזון מחוץ לבית התמחוי המאולתר של לין הגיעו עד ל-10 היואן האחרונים שלהם (סכום המקביל לדולרים ספורים בלבד.( את ארוחת העניים שלהם הם אוכלים בכריעה ובבדידות, מכונסים בפינת רחוב בעוד המכוניות חולפות על פניהם. "לדייסת האורז אין טעם וללחמניות אין ערך תזונתי, אבל כשאין לך כסף הכל טעים, כל עוד זה ממלא", אומר לי.
הוא לא היחיד שמרגיש כך. לא רחוק ממנו בתור עומדים וו קאילינג ואשתו, וון צ'אנגז'ו, שניהם בני ,40 עם בתם בת ה-,14 וו יינג. הם לא הצליחו למצוא עבודה במחוז סצ'ואן שממנו באו. לאחר שראו דיווח בטלוויזיה על שוק הסחורות המשגשג של ייוו, הם ארזו את חפציהם ועשו דרכם באוטובוס לשם. כאשר הגיעו, התאכזבו לגלות שלא נותרו במקום מקומות עבודה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי: הם השתמשו בכל החסכונות שלהם.
למשפחה, כאמור, נותרה עדיין חלקת אדמה מזערית בעיירה שממנה באו. אבל היא אינה מספיקה כדי לספק מזון עבור כולם. "אם נחזור הביתה, עדיין נהיה רעבים", מסביר וו. "באנו לפה בשביל בתנו. לא אכפת לי מה היא תעשה בעתיד, העיקר שלא תגמור כמונו. אני מרגיש שלא מתייחסים אלינו באופן הוגן".
עד לא מזמן ייוו היתה נראית אחרת. במקום שבו מצטופפים היום מאות המהגרים כדי לקבל את ארוחתם היומית הודות לנדיבותו של לין, נהגו סוחרים ויזמים נמרצים לנהל עסקים, במה שהיתה נחשבת אחת ערי התעשייה המשגשגות של סין.
רק לפני שנה מלאו רחובות העיר מכוניות חדשות נוצצות שהסיעו אנשי עסקים לפגישות בדרך לחתימה על חוזים בשווי מיליוני דולרים - עבור ייצור סחורות כמו שמיכות, מחשבונים וצעצועים, שכמעט כולן היו מיועדות ליצוא למדינות המערב.
על העיסקאות נהגו לחתום במסעדות החדשות בעיר ומעל קערה של מרק העשוי מסנפיר כריש, מעדן נפוץ ויוקרתי בסין. גם המלונות היו מלאים באנשי עסקים זרים ובתיירי פנים שרצו לטעם מהפריחה המקומית.
מאז עשה דרכו המשבר הכלכלי העולמי מארה"ב לסין, המצב השתנה כאן כמעט בן-לילה. חנויות מכריזות על פשיטות רגל בזו אחרי זו, וחלונותיהם של חברות יצוא רבות נחסמו בקרשים. מפעלים רבים נסגרו, העסקים דעכו, ומאות, אם לא אלפי מהגרים, שהגיעו לייוו
ונידחים ברחבי המדינה מוצאים את עצמם ללא פרנסה ישנים על מדרכות העיר.
לא רק רחובותיה של ייוו החלו להתמלא במהגרים מחוסרי בית או עבודה. יותר מחצי שנה חלפה מאז פרץ המשבר - שכלכלנים סינים מגדירים כמשבר החמור ביותר בשוק העבודה של סין מאז החלה המדינה הקומוניסטית ברפורמות השוק החופשי לפני 30 שנה - וההערכות הן כי ישנם לפחות 20 מיליון מהגרים פנימיים מחוסרי עבודה מתוך כוח עבודה של 200 מיליון מהגרים בסך הכל.
אוכלוסייה ייחודית זו, שנודדת ברחבי המדינה בהתאם לביקוש העונתי של התעשיות השונות, כבר זכתה לכינוי "האוכלוסייה הצפה".
בעיר גאושיביי שבמחוז חוביי במרכז המדינה, לפחות 15 אלף מתוך 40 אלף התושבים עזבו את מגוריהם בשנה שעברה כדי לעבוד במפעלים במחוז גואנגדונג הדרומי, הנמצא במרחק נסיעה של 20 שעות באוטובוס.
מרביתם שבו הביתה בסוף השנה לאחר פרוץ המשבר. "רבים מהם חזרו כי בעל המפעל ברח, או מפני שפשוט לא קיבלו את המשכורת במשך חודשים", מסביר דונג לי, פקיד ממשל מקומי הממונה על הכשרת עובדים בעיר. לדבריו, חלק גדול מהם אינם רוצים לחזור לערי התעשייה שבגואנגדונג ומקווים למצוא עבודה קרובה לבית.
ז'אנג קואנצ'או, מנהל חברת כוח אדם בעיר התעשייה שנג'ן הסמוכה להונג קונג, מספר שאחד הלקוחות הוותיקים שלו, מפעל לייצור מכשירי די.וי.די, נהג מדי שנה לבקש 2,000 עובדים לתקופה שמיד לאחר החגים. השנה, מספר ז'אנג, המפעל ייאלץ להסתפק ב-500 עובדים בלבד.
בעיר החוף המזרחית דונגגוואן, הידועה כבירת הצעצועים העולמית, הכריזו 1,800 מתוך 3,800 מפעלי הצעצועים על פשיטת רגל ונאלצו לסגור את שעריהם בחודשים האחרונים. התרחיש הזה נדמה שחוזר על עצמו באלפי מפעלים בכל רחבי סין, והסיבה לכך ברורה.
המשבר הכלכלי בארה"ב פגע ישירות בכוחו של הצרכן האמריקאי להוציא כספים. סין, זו תקופה ארוכה, היא היצואנית המובילה של מוצרים לארה"ב.
בחלוף השנים נרקם קשר גורדי בין המדינות: כל עוד ארה"ב שגשגה, סין היתה שם לצדה, אך כעת, לאחר קריסת הכלכלה האמריקאית, גם הסינים מתקשים להתאושש.
הצניחה במכירות של מוצרים סיניים בשווקים האמריקאים גרמה לתגובת שרשרת גלובלית, שגרמה ירידה חדה בביקוש עבורם. רק בינואר האחרון נפל היצוא הסיני ב-- 17.5% הנפילה החדה ביותר בעשור. המשמעות היא שאלפי המפעלים בכל רחבי סין, שנהגו לספק לאמריקאים את כל מבוקשם, נותרו ללא קונים. העובדים במפעלים הם הראשונים שנאלצים לשלם על כך באובדן עבודתם.
ספק רב אם חברי האוכלוסייה הצפה של סין מבינים את הדינמיקה של השוק החופשי או את מערכות הגלובליזציה. אולם הם אלו שבכל זאת משלמים עבורה את המחיר. ב-3 העשורים האחרונים מאז זנחה סין את הכלכלה הריכוזית, ערכה רפורמות קפיטליסטיות מרחיקות לכת והשתלבה בזירה הגלובלית, עשרות מיליוני מהגרים עשו את דרכם מהכפר אל העיר בחיפוש אחר פרנסה.
גלי האורבניזציה האדירים הללו איפשרו למאות מיליוני סינים מהפרובינציות הזדמנות ראשונה לצאת מהעוני המחפיר שבהם חיו ולשפר באופן ניכר את רמת החיים.
אך הקדמה, כהרגלה, לא הגיעה בחינם: רבים מהמהגרים שיצאו העירה לחפש עבודה התנתקו מהבסיס הכלכלי, החברתי והמשפחתי שממנו באו. במקרים רבים נמכרו האדמות החקלאיות של המשפחה כדי לפנות מקום לעוד קניונים ובניני משרדים רבי-קומות, או לחלופין למימון עצם הנסיעה העירה, כך שאותם המהגרים נותרו ללא רשת ביטחון.
המשבר הנוכחי - כך מעריך יאו יוקון, חוקר בכיר מאוניברסיטת רנמין בבייג'ינג - מותיר מיליונים מאותם המהגרים "מתמודדים עם סוגיות של לחם וחמאה". לדבריו, הם מתקשים לשים אוכל על השולחן כי "כבר אין להם אדמות חקלאיות והם איבדו את מקומות העבודה בערים".
חברי האוכלוסייה הצפה של סין הפכו לאנשים אבודים: מחד גיסא, נאלצו לעזוב את ערי התעשייה ברגע שאיבדו את מקום עבודתם ונותרו חסרי כל; מאידך גיסא, כבר לא נותר להם יותר לאן או למה לחזור. הם תקועים בין עולמות מנוגדים - החדש והישן - ומוצאים שבסין העממית, שהוקמה באופייה הקומוניסטי למען אנשים כמוהם, כבר אין עבורם מקום.
"בעתות המשבר הקודמות כמעט שלא היו לנו בעיות עם המהגרים בערים", מסביר צ'ן בוליי, מומחה ליחסי עבודה סיניים באוניברסיטת רנמין בבייג'ינג. "אך היום סוגיית האבטלה שלהם כבר אינה רק בעיה כלכלית - אלא חברתית".
ריבוי ההפגנות הסוערות שנרשמו בערי התעשייה בחודשים האחרונים בהחלט משקף זאת היטב. אלפי עובדי מפעל מפוטרים התנגשו לאחרונה עם כוחות משטרה ברחבי ערי התעשייה של סין, בדרך כלל בשל משכורות שלא שולמו או מפני שהונו בידי בעלי המפעל.
במקביל נערכו הפגנות אלימות של חקלאים בפרובינציה הסינית, מרביתם כתוצאה מהבצורת הקשה שפגעה השנה באזורי החקלאות של סין והותירה מיליונים ללא די מזון.
המשבר הכלכלי העולמי בעצם יצר מצב מסוכן: עשרות מיליוני גברים, מרביתם רווקים, מסתובבים ללא מעש בערים הגדולות ומחפשים תעסוקה או פורקן - מה שבא קודם. מי שמכיר את ההיסטוריה הסינית יודע שזאת נוסחה מוכחת להתקוממות חברתית.
"זה כאילו שהעובדים המהגרים חוצים נהר כדי להגיע לגדה השנייה. אך עכשיו הם נתקעו באמצע הדרך. התנועה עדיין לא נסתיימה. ומה שיגדיר אם יחצו את נהר הוא אם הם יזכו לקבל יחס שווה, כמו תושבי הערים. אם הסוגיה הזו לא תיפתר בצורה יעילה, המהגרים עשויים להפוך למגזר מאוד בלתי יציב", הזהיר צ'ן.
גם בבייג'ינג מודעים היטב לסכנה. "לא מדאיגה אותנו יותר מדי הצמיחה הכלכלית", סיפר לרשת ה-BBC לאחרונה שר המסחר הסיני, צ'ן דמינג, "האתגר הגדול ביותר העומד מולנו הוא האבטלה". לדבריו, ככל שיחמיר המצב בשוק העבודה, "הסיכויים לאי-יציבות חברתית רק יגברו".
הטיפול באותה תסיסה חברתית, הגוברת בעיקר בקרב אוכלוסיית המהגרים, תופס מקום נכבד בראש סדר העדיפויות של המשטר בימים אלו.
רק לפני כמה חודשים הזהיר המגזין ,The Outlook שמוצא לאור בידי סוכנות הידיעות הסינית הממשלתית, מפני הפורענויות הצפויות בצל המשבר הכלכלי: "אנו נכנסים לעידן של מחאה המונית. בשנת 2009 החברה הסינית עלולה לחוות אפילו יותר עימותים והתנגשויות אלימות שיעמידו במבחן את יכולותיהן של שכבות ההנהגה במפלגה ובממשלה גם יחד".
תאריך יעד אחד שלעברו נושאים עיניים בדאגה המנהיגים בבייג'ינג הוא חודש יוני, אז במקביל להצטרפותם של עוד 7 מיליון בוגרי אוניברסיטה טריים לשוק העבודה המצטמצם יציינו ברחבי המדינה 20 שנה להתקוממות הסטודנטים בכיכר טיאננמן.
בערב אולימפיאדת הקיץ האחרונה דאגו השלטונות לפנות מבייג'ינג את עשרות אלפי המהגרים שסייעו לבנות את הפארק האולימפי ולשפץ את העיר לקראת המשחקים. הפעם הפתרון לבעיה לא יהיה פשוט כל כך.
הממשל המרכזי כבר הגיב למשבר הכלכלי באמצעות תוכנית תמריץ מקיפה בשווי 586 מיליון דולר, המתמקדת ביצירת מקומות תעסוקה ובהכשרת עובדים - ולא בחלוקת נדבות. חלק מראשי הערים וממושלי המחוזות נקטו גישה שונה וחילקו לתושבים תלושי מזון בפעם הראשונה. במקרים מסוימים הם גם חילקו שמן ומוצרי בסיס אחרים, אבל התוכניות האלה היו מוגבלות.
בינתיים מערכת הרווחה הלאומית עובדת במרץ. עולה הרושם שזה מתחיל לעבוד: הבנק העולמי העריך בשבוע שעבר כי תוכנית הסיוע הממשלתית עשויה לסייע לסין להמשיך לצמוח ב-6.5% השנה - על אף המשבר. בשנה שעברה, לצורך השוואה, רשמה הכלכלה הסינית 9% צמיחה.
דונג בו טרם זכה ליהנות מתוכנית הסיוע של הממשל. כמי שעד לא מזמן היה חבר באותה אוכלוסייה צפה של סין, הוא עדיין ממתין להזדמנות לשוב ולהשתלב בשוק העבודה.
למסתכל מן החוץ נראה כי הוא חי את החיים הטובים מאז חזר לבית משפחתו בעיר גאושיביי בתחילת השנה: הוא מתעורר מאוחר, משחק משחקי קוביות עם חבריו ומטייל עם בת זוגתו המנומשת, לאורך שדותיו של הכפר החקלאי השלו הזה במרכז סין. אבל המציאות העגומה שיצר המשבר הכלכלי העולמי רובצת עליו.
בפעם הראשונה מאז עזב את הבית לפני 7 שנים, דונג בן ה-25 מוצא את עצמו חסר עבודה. בסוף השנה הוא פוטר ממפעל אלקטרוניקה שבו עבד במחוז גואנגדונג. אין ספק, מודה דונג, החיים אכן השתפרו פלאים בכפר: הבתים נצבעו מחדש ושופצו, יותר דגים ובשרים מיובשים תלויים במרפסות, ובאביב הבא אפילו יהיו במקום מים זורמים.
הקדמה הורגשה היטב בפרובינציה של גאושיביי, והגלובליזציה והשוק החופשי לא אכזבו. אבל עכשיו, חושש דונג, השנים הטובות הגיעו לסיומן. מאז איבד את עבודתו הוא נאלץ להקפיא את כל תוכניותיו - כולל החתונה. "זה הכל תלוי במצב הכלכלי שלי", הוא מסביר.
כמה בתים ליד גר ג'יאנג דג'ון. הוא יודע טוב מכולם מהם קשייה של האוכלוסייה הצפה של סין. הוא בן 44 ולבוש במעיל "קוויק-סילבר" מקורי שאותו רכש במפעל טקסטיל שבו עבד. את 4 השנים האחרונות בילה, עם אשתו ובתו הגדולה, בעבודה במפעליה של עיר התעשייה הדרומית גואנגג'ואו, הנמצאת במרחק 750 ק"מ מבית מגוריו בגאושיביי.
בזמנים הטובים הרוויח כמעט 300 דולר בחודש, בזמנים רעים הסתפק רק ב-150 דולר. עם המשכורות של אשתו ושל בתו שהצטרפה אליהם הצליחה בשנה שעברה המשפחה לחסוך 14 אלף דולר - כמות הון לא מבוטלת בסטנדרטים של סין. בעזרת החסכונות הללו שבה המשפחה לגאושיביי ובנתה בית דו-קומתי בכפר.
מבט אחד מספיק להבין שזהו הבית היפה בכפר: עם ריצוף לבן חדש וקירות בטון מוצקים, המבנה בעל 4 החדרים מכוסה בפאנלים סולאריים - מראה יוצא דופן ביישובי הספר הסיניים. אבל המשפחה לא תזכה ליהנות מהפאר היחסי שאותו הרוויחה: בלית ברירה מתכננת אשתו של ג'יאנג לשוב עם בתם, כיום בת ,20 לערי התעשייה הדרומיות בחיפוש אחר עבודת מפעל חדשה.
ג'יאנג מעדיף להישאר מאחור עם בנו בן ה-.10 הוא מבחינתו ינסה את מזלו כשיפוצניק בכפר. תמו ימי ההגירה שלו. "עובדים שעות ארוכות ולא זוכים למשכורת הוגנת", מסכם ג'יאנג. "אני לא רוצה לחזור לשם יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
