תיאוריית קונספירציה חדשה: האשמה במשבר הכלכלי - המתמטיקה
תיאוריית קונספירציה חדשה סוחפת יותר ויותר מאמינים בארה"ב: המשבר הכלכלי הענק, זה שמאיים להטביע את אמריקה ואת העולם כולו אחריה, הוא תולדה של בעיה קטנה אחת: אנשים לא מבינים מתמטיקה. תשאלו את באפט
הוא אמנם התייחס בדבריו אל המחוקקים בקליפורניה, אך הם אינם היחידים שכנראה סובלים מאותה הבעיה. מאז פרץ המשבר הכלכלי בספטמבר, הפיקו כלי התקשורת המובילים בארה"ב שלל כתבות תחקיר בניסיון להגיע לחקר נסיבותיו.
גם אם טרם נמצאו האחראים הבלעדיים, בראש רשימת החשודים נותרו אותם מודלים מתמטיים מורכבים, שכשלו בתפקידם העיקרי: למנוע מלכתחילה את התרחשותו של משבר. "המודלים הסטטיסטיים פשוט לא צפו זאת. תגובת שרשרת הולידה תגובת שרשרת של אירועים שלא נצפו מראש", קבע הוושינגטון פוסט בכתבת תחקיר על ענקית הביטוח AIG, שביום שני השבוע דיווחה על הפסדי שיא של כמעט 62 מיליארד דולר ברבעון. "הבכירים בחברה נתנו יותר מדי אמון במתמטיקה - שאמרה להם שהרע מכל לעולם לא יתרחש".
אבל AIG, שאמנם תרמה במידה ניכרת להתפתחות המשבר, רחוקה מלהיות היחידה שנקלעה לקסמי השווא של המתמטיקה. כפי שהבחין גם הניו יורק טיימס, כל משבר המשכנתאות הינו, במובן מסוים, נגזרת של אותה אמונה עיוורת בכוחם של המספרים לנבא את המציאות הכלכלית.
"המתמטיקה, הסטטיסטיקה והמודלים הממוחשבים לא הצליחו להעריך כראוי את הסיכון הטמון במשכנתאות האישיות. נוצר מצב שבו המלווים הסתמכו יותר ויותר על מערכות אוטומטיות וממוחשבות למתן אשראי, במקום להפעיל שיקול דעת אנושי".
במילים אחרות, כאשר הגיעו אותם אמריקאים לבנקים כדי ללוות משכנתה לפני כעשור, הם דיברו עם מחשב ולא עם בן אדם. הם עברו בדיקות אשראי ממוחשבות, ולא שיחות רקע אישיות. לו היו טורחים הפקידים באותם בנקים - שבימים אלה ממש מתחננים על כל דולר מהממשל כאילו היה אוויר לנשימה - לנהל מעקב אישי אחר האנשים שביקשו הלוואות, סביר להניח שהיו מסיקים כי רבים מהם לא כשירים להחזיר את המשכנתאות הללו.
פרדריק טיילור, אבי תיאוריית הניהול המדעי, היה מהנדס אמריקאי חרוץ בתחילת המאה ה-20, שהוקסם מהמהפכה התעשייתית, ויש מי שיגידו סונוור. את כל חייו הוא הקדיש לניסיון למקסם את תפוקת העבודה בתעשיות השונות.
עם השנים נדמה היה כי פתרונותיו הפכו מיצירתיים לקיצוניים - עד שבשלב מסוים ניכר היה כי טיילור הרחיק לכת: הוא ניסה להפוך את האדם למכונה. במובנים רבים המהנדסים הפיננסיים שיצרו את אותם מודלים מתמטיים עשו כמעט אותו דבר: הם ביקשו להפוך את האדם למשתנה במשוואה.
לקראת סוף שנות ה-70 החל להתרחש מהפך בתודעה הפיננסית בארה"ב, וכוחם של אשפי המספרים החל להיות מורגש בכל מקום: פיזיקאים ומתמטיקאים הפכו לכוח האדם המבוקש ביותר בוול סטריט; הם כתבו נוסחאות אוטומטיות-ממוחשבות לניהול סיכונים ובנו תוכנות משוכללות אשר יישמו אותן. המטרה היתה פשוטה: להעריך את הסיכון הטמון בהשקעה בניירות הערך השונים, ובהתאם לקבוע את התנודה הצפויה בערכם.
בשנות ה-80 של רונלד רייגן, כאשר הפיקוח הממשלתי על המגזר הפיננסי היה בשפל היסטורי, הגיעה התופעה לשיאה: כל בנק השקעות שכיבד את עצמו פתח מחלקה ל"שירותים פיננסיים" או ל"כלים פיננסיים". מוצריהם החמים ביותר היו נגזרות למיניהן ובעיקר פרמיות ביטוח נגד פשיטות רגל (CDS), ומאוחר יותר אג"ח
מוצרים אלה, שנסחרו בשנים האחרונות בעשרות טריליוני דולרים בשנה, הם אלה שסייעו בעצם להתמוטטותה של וול סטריט כולה בסתיו האחרון. מנגנוני ניהול הסיכונים, שאמורים היו לפקח על מוצרים אלה, מבוססים היו על מודלים מתמטיים. כמעט בכל המקרים נחלו מודלים אלה כישלון חרוץ.
"יש חוסר הבנה בסיסי לגבי השימוש במודלים", מסביר לעסקים שישי ריצ'רד בוקסטייבר, כלכלן לשעבר מאוניברסיטת MIT, יועץ השקעות בכיר ומחבר הספר "השד שיצרנו במו ידינו", שבו הזהיר מפורשות כבר לפני שנתיים מפני מורכבותם הגוברת של המודלים. "מטרת המודלים אינה לנבא משבר פתאומי. הם קיימים בשביל דבר אחד: לשאול אם מחר ייראה כמו אתמול וכמו שלשום".
בוקסטייבר, כמו רבים אחרים, חושש כי הישענות המודלים השונים על ההסתברות הסטטיסטית יוצרת מצב מסולף, שבו הם מסוגלים בעצם לעבוד כל עוד אין שינויים מרחיקי לכת בסביבה הפיננסית. במילים אחרות: המודלים הללו טובים עד שהם צריכים להתמודד עם הלא נודע. מאותו רגע, שדינו תמיד להגיע, הם מאבדים את יעילותם.
דוח פנימי של בית ההשקעות גולדמן זאקס, שהודלף בארה"ב באוקטובר, נתן ביטוי הולם לחיסרון הזה: "ניהול סיכונים מבוסס על תקדים היסטורי. אבל הבעיה במשבר הזה היא שאין לו בעצם כל תקדים".
גם וורן באפט הבחין מזמן בסכנה הטמונה בתלות יתר במודלים מתמטיים - וכאשר האורקל מאומהה מדבר, אנשים נוהגים להקשיב לו. "הגיעו כל האנשים האלה לוול סטריט, והם הביאו עימם תוארי הצטיינות כאלה ואחרים. הם נראו משכילים מאוד, אבל כל מה שנותר לי לומר עליהם כעת הוא: היזהרו מפני חנונים עם נוסחאות".
באפט אמר את הדברים זמן קצר לאחר פרוץ המשבר בראיון לרשת פי.בי.אס האמריקאית, והוא אינו היחיד שמרגיש כך. יותר ויותר אנשים מחוץ, ובעיקר מתוך, המגזר הפיננסי בוחנים מחדש את השימוש במודלים מתמטיים ושוקלים אם וכיצד ניתן להמשיך להסתמך עליהם.
עמנואל דורמן, פרופ' להנדסה פיננסית באוניברסיטת קולומביה, פיזיקאי במקצועו ולשעבר ראש אגף ניהול הסיכונים בגולדמן זאקס, לא מרים ידיים. מצד אחד הוא מודה שנסחפנו בצורה מופרזת באמונתנו במספרים; אך מנגד, הוא עדיין רואה בהם מרכיב חיוני לשגשוגה של המערכת הפיננסית.
"לבלבל בין המודל לבין העולם האמיתי פירושו לקדם אסון עתידי, מתוך אמונה שבני אדם עשויים להיענות לחוקים מתמטיים כלשהם. למודלים יש יכולת מוגבלת מאוד, ועלינו לחזק אותם בהיגיון בריא ובשיקול דעת אישי. אנו עוסקים בסופו של דבר באנשים ולא בעצמים", הוא מסביר לעסקים שישי.
הבעיה מתחילה, לטענת דורמן, ברגע שאנשים מתחילים להחשיב את המודלים הסטטיסטיים לחוקים פיזיקליים. "שווקים עשויים מאנשים, שמושפעים מהאירועים שסביבם ומהרגשתם כלפי אותם אירועים", הוא אומר, "אין חוקים אבסולוטיים בעסק הזה. כשאנו בונים מודל מתמטי מכל מה שקשור לבני אדם, אנו בעצם מנסים לדחוף בכוח את סנדל הזכוכית על רגלה של האחות החורגת המכוערת של סינדרלה".
במילים אחרות, ניתן לומר שכל ניסיון סכמטי לנבא את ההתנהגות האנושית נוגד את הבחירה החופשית של האדם ואת הטבע כולו - ולכן הוא נועד לכישלון. הפתרון, מבחינת דורמן, אינו להיפטר מהמודלים - אלא לשנותם. "המודלים חייבים להיות פשוטים ונקיים", הוא אומר. חובה עלינו, לדבריו, להבין שהמודלים הם כלי עזר להערכת התנהגות השווקים בעת שגרה - לא פחות, אבל גם לא יותר.
אף שהדיון סביב מקומם של המודלים המתמטיים בתעשייה הפיננסית צבר תאוצה בחודשים האחרונים, מדובר בוויכוח עתיק בהרבה מכפי שנהוג לחשוב. משחר עידן הנאורות פילוסופים מערביים, שרנה דקארט הוא המפורסם שבהם, חיפשו במובן כזה או אחר דרך להגדיר את בני האדם באמצעות חוקי הטבע האוניברסליים והמדעים המדויקים.
הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתם, אבי תורת התועלתנות, האמין שניתן לחשב מוסר באופן מתמטי, במטרה להניב לכל אדם את מרב האושר בחיים. דווקא הפילוסוף האיטלקי האלמוני יחסית ג'אמבטיסטה ויקו חשב אחרת: מדעי הטבע ומדעי החברה הם תחומים נפרדים, ולכן חוקי הטבע של ניוטון וגליליאו נועדו להתייחס לתפוחים ולכוכבי לכת - ולא לבני אדם.
כיום נדמה שיותר ויותר אנשים מסכימים עימו. בכמה מהפקולטות הבולטות למינהל עסקים בארה"ב, כמו בקרנגי-מלון שבפיטסבורג ובקולומביה שבניו יורק, כבר החלו להפיק לקחים. סוכנות רויטרס דיווחה לא מזמן, כי בתוכניות ההנדסה הפיננסית למיניהן החלו לשנות את מערך הלימודים: הוחלט לשים דגש על התחומים הסביבתיים שאי אפשר למדוד אותם באופן כמותי, ולשלב בהתאם לימודי פסיכולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה לצד המדעים המדויקים.
נדמה שגם בוול סטריט החלו להבין שיש צורך בשינוי יסודי באופן הפעלת המודלים המתמטיים. בעקבות המשבר גוברים הקולות למתן לא רק את השימוש במודלים - אלא את המודלים עצמם.
מבחינת ריצ'רד בוקסטייבר לפחות, הדוגמה המתבקשת למודל הנכון נמצאת במקום האחרון שבו היינו מחפשים. "תחשבו על הג'וקים; הם שרדו במשך מאות מיליוני שנים באמצעות המכניזם הפשוט ביותר: כשהם מרגישים משב רוח, הם רצים לכיוון ההפוך. זהו מערך פשטני, קשיח ומבוסס", הוא מסביר, "תשוו אותם לדגי הפורו, שחיו בעבר באגמי אפריקה. הם היו דגים מוצלחים, שידעו לשרוד ולהתרבות בכמויות אדירות - אך רק בסביבה הייחודית שלהם. ברגע שהגיעו לאגמים הללו דגים גדולים יותר מנהר הנילוס, נגמר עידן הזהב של הפורו מסיבה פשוטה: כולם נאכלו".
בוקסטייבר חובב הטבע מבקש מאיתנו ליישם אנלוגיה יוצאת דופן זו גם על וול סטריט. זה לא שהמודלים המתמטיים שגויים: הם פשוט מתאימים למציאות ספציפית, שלשמה ורק לשמה נבנו. כל חריגה מגבולות אלה הופכת אותם לחסרי אונים לנוכח כוחות סביבתיים, שעימם אין להם הכלים להתמודד.
"הפתרון הוא לפשט את הפעילות הפיננסית, להתנתק מהמודלים המורכבים ולשוב להשתמש בכלים הפיננסיים הבסיסים ביותר", מסכם בוקסטייבר, "במילים אחרות, עלינו לחשוב יותר כמו הג'וקים".
נא להמתין לטעינת התגובות
