גנגסטרי כל העולם התאחדו
כך נראית הגלובליזציה מצדה התחתון: מאפיונרים צ'צ'נים מחלקים זיכיונות לעבריינים בינלאומיים, בתנאי שהם אכזריים מספיק, זונות רוסיות הולכות מכות עם זונות סיניות במועדוני לילה בדובאי, ומאפיונרים עם לב ציוני חם מלבינים כסף דרך הליכוד, לכאורה. גלני, עיתונאי בריטי, כתב ספר על המאפיה העולמית וחי כדי להתראיין

גלני פגש את הרוצח השכיר במסגרת התחקיר לספרו החדש "מקמאפיה", על הגלובליזציה של הפשע העולמי. "הרוצח הזה היה כל כך חכם", מתפעל גלני "האנגלית שלו היתה טובה הרבה יותר מהאנגלית של רוב ההודים, היה לו תואר בהנדסת אלקטרוניקה והוא התחיל את דרכו כאידאליסט בתעשייה חדשה.
העבודה היחידה שהוא מצא במומבאי היתה בחברת זירוקס, תמורת 50 דולר לשבוע או משהו כזה. הוא חי בתנאים איומים במומבאי, שזה לא כיף. הוא היה פתוח לגמרי איתי. הוא הסביר לי:'מדוע שאני לא אלך למאפיה? הגיעו החבר'ה האלה שהציעו נשים, כסף וכיף'. והוא תיאר בפרטנות את תהליך החיזור אחריו, שנמשך לא פחות משנתיים.
"המאפיונרים של די-קומפני ידעו מה הם עושים רק אחרי שנתיים ביקשו ממנו לעשות משהו. היתה לנו שיחה מעניינת על הביזנס שלו, באיזה אקדחים השתמש וכדומה. הוא שילם הרבה כסף כדי לפרוש, כי מעסק כזה אתה לא יוצא בקלות.
"הוא דיבר לגמרי ברוגע על התנקשויות, עם פרטים מהממים, ולא היו לו שום נקיפות מצפון. כלום. זה היה הג'וב שלו, והעובדה שהריגת בני אדם היתה חלק מזה פשוט לא הזיזה לו שום מצפון. גם לא היה לו מושג את מי הוא הורג והוא תמיד זה שתקע להם את הכדור בראש".
אני מניח שיש משהו מאוד מפחיד בשמיעת תיאורים כאלה, שנמסרים בקור רוח.
"זה היה פשוט מעורר אימה! מה שהיה באמת מפחיד הוא לא שיש אנשים בלי מצפון. ראינו מספיק כאלה מה שהפחיד אותי היתה העובדה שהוא היה טיפוס חושב וכל כך מעניין. פשוט לא ידעתי מה לחשוב ואז הוא פשוט קם הלך".
מישה גלני מקבל את פניי בכניסה לביתו הנעים בשפרדס בוש, כמה מאות מטרים ממקום העבודה הישן שלו, בניין הבי.בי.סי. הוא שופע הומור בריטי יבש "יכול להיות שיסתובבו פה כמה בני נוער. הם שלי" הוא נאנח, "הם מתעוררים עכשיו, בדרך לבית ספר תתעלם מהם. בכלל, תשתדל להימנע מבני נוער" הוא מגיש לי תה בחלב ואנחנו עוברים מהמטבח הרחב שלו לסלון, שעטור מדפי ספרים מעץ.

גלני זכה לתהילה מקצועית כעיתונאי כאשר סיקר את המלחמות בבלקן עבור הבי.בי.סי, מהמצור על דוברובניק ועד למלחמת קוסובו. העניין שלו במדינות הגוש המזרחי התחיל עוד כשהיה נער והצטרף לתנועות שסייעו למתנגדי המשטר במדינות קומוניסטיות; בין היתר, הוא הבריח חלקים של מכונות צילום מעבר למסך הברזל.
הוא אדם משכיל, או באנדרסטייטמנט אופייני: "היתרון המרכזי שלי כעיתונאי הוא שאני דובר את רוב השפות באירופה: גרמנית, צרפתית הולנדית, פורטוגזית וספרדית, השפות הסלאביות טוב, האמת היא שכאשר אתה לומד שפה סלאבית אחת, האחרות באות די בקלות".
הכישרון שלו לשפות כנראה עובר במשפחה: אביו, האקדמאי מייקל גלני, אחראי לתרגום המרשים ביותר של "האמן ומרגריטה" מרוסית לאנגלית.
הספר החדש של גלני, "מקמאפיה", שעוסק בפשע הגלובלי, מהווה תפנית בקריירה שלו. "רציתי לכתוב את הספר הזה כי באופן אישי ומקצועי פשוט נשבר לי לגמרי מהבלקן. זה יכול להיות מקום מאוד מדכא".
כדי להתגבר על הדיכאון הוא החליף את האווירה הכאוטית של המלחמות האתניות בעיסוק אינטנסיבי בקרטלי סמים קולומביאניים, סוחרי נשים רוסים, רוצד חים שכירים הודים ואמני הונאה ניגרים. זה היה פנטסטי, הוא מספר על תהליך הכתיבה, והמבקרים נוטים להסכים.
"מקמאפיה" קיבל תגובות נלהבות והיה לרב מכר. ה"ליטררי ריוויו" אמר ש"חייבים לקרוא אותו" ו"המייל און סאנדיי" כינה את גלני "אינדיאנה ג'ונס עיתונאי שה ד פגין עמידות מרשימה, חוצפה אינטלקטואלית ואומץ לב פיזי".
הספר, שמתפרסם עכשיו בעברית (ספרי עליית הגג), מתאר את הפשע הגלובלי באמצעות סיפורים מרתקים על מפגשים בלתי אמצעיים עם פושעים מחמש יבשות. על פני כ-500 עמודים מפורטים, גלני מתאר את עבודתם של מבריחי נשק באוקראינה ומלביני הון בדובאי, פושעי-סייבר בברזיל, מתנקשים מקצועיים וראשי ארגוני פשיעה בדרום אפריקה.
סינדיקטים של פשיעה בקנדה מאפשרים לו כניסה למכולת ענק ביער בקולומביה הבריטית, שם מגדלים סוג חזק במיוחד של מריחואנה באמצעות טכנולוגיה חקלאית מתוחכמת.
פושע מחשב בסאו פאולו מראה לו איך לוקחים קופסת שבבי מחשב ומשתמשים בה כאנטנה למציאת רשתות מקומיות של בנקים. סוחר סמים דרום אפריקני משוחח איתו בהרחבה על מתח הרווחים וההיגיון הכלכלי של העסק.
לגלני גם לא היתה בעיה לבדוק את הלוגיקה העסקית בעצמו: הוא ניסה (והצליח) להבריח קילו של קוויאר טרי ומשובח מקזחסטן, באדיבותה של המאפיה המקומית.
הוא חזר מהמפגשים האלה עם התובנה המרכזית של הספר: שהפשע הבינלאומי השתרג לתוך הגלובליזציה הכלכלית, והפך להיות ביזנס מתוחכם כמעט כמו מקדונלד'ס, שכמוהו עובד על זיכיונות.
הוא מביא ציטוטים של מומחים שאומרים כי המאפיה הצ'צ'נית "נהפכה למותג, לרשת של זיכיונות... הם מוכנים למכור את התואר צ'צ'ני לארגוני פשע בערים אחרות, בתנאי ששילמו להם, כמובן... אם קבוצה התהדרה בתואר צ'צ'נית אבל לא עמדה במילתה ולא מימשה את איומיה, היא פגעה בערכו של המותג. הצ'צ'נים המקוריים היו באים לחסל חשבונות עם אותה קבוצה".
בעיקר, גלני מראה כיצד הנסיבות הפוליטיות של קריסת הגוש המזרחי והליברליזציה הכלכלית עיצבו מחדש את עולם הפשיעה הבינלאומי בעשורים האחרונים ויצרו כלכלת צללים שהיא חלק אינטגרלי מהגלובליזציה. חלק מפחיד מאוד, ראוי לציין.
בטח המשפחה שלך היתה מאוד נלהבת מכל הרעיון.
גלני צוחק. "תראה, אני סיקרתי את המלחמות בקוסובו, קרואטיה, מקדוניה. נאסרתי וזרקו אותי לכלא בבלקן. חוויתי את המצור הקשה על דוברובניק, ירו על המכונית שלי פעמיים, אז במובן של סכנה ברורה ומיידית, הרגשתי סכנה גדולה יותר בבלקן או ברומניה בזמן המהפכה.
"מצד שני, כשאתה מסקר את המלחמה בבלקן, יש הרבה עיתונאים אחרים לידך, אז יש תחושה של חברות והגנה מסוימת. כאן, נכנסתי למקומות כמו קאלי (מרכז קרטל הסמים בקולומביה) והיה בנאדם אחד שהגן עליי. ולמרות שהתכתבנו כמה חודשים, רק כרגע פגשתי אותו. הייתי צריך לתת המון אמון באנשים מסוימים".
היה לך קשה? הרי חלקם היו רוצחים.
"מה שניסיתי לעשות כשדיברתי עם אנשים שמעורבים בעסק הזה, זה להבין את המוטיבציה שלהם. כיצד תפשו את התפקיד שלהם, לא רק במובן כלכלי, אלא גם במובן חברתי רחב יותר. שמתי בצד, עד כמה שניתן, כל תחושה של גועל ביחס לאנשים שמצאתי מרושעים במיוחד. הדבר המפתיע הוא שדווקא רבים היו הרבה יותר קלים לשיחה ממה שציפיתי. אבל חלק מהם היו פשוט נבלים.
"הבחור שפגשתי באודסה היה ראש מאפיה, בלי שום בושה. היה נורא קשה להגיע אליו, ונאלצתי לשלוח פקסים, להגיע אליו באמצעות שליחים בדרך מורכבת מאוד, וכאשר פגשתי אותו, הוא היה מאוד חשדן - לא כי הייתי עיתונאי, לא היה אכפת לו מזה - אלא משום שחשש שאני עובד עם האופוזיציה.
"היתה שיחה קשה, והמאבטחים שלו היו איתו. שמחתי לעוף משם. היה לי ממש קשה בסיטואציה הזו, כי הוא היה טיפוס דוחה כל כך".
אבל היו גם כאלה שמצאו חן בעיניך?
"כן, למדתי המון מסוחר הסמים בדרום אפריקה. הוא היה במצב מיוחד: הוא היה לבן, אבל זכה לאמון גם בקהילה השחורה. זה מאוד יוצא דופן. הוא הסביר את הכלכלה של העניין באופן מבריק, והיה לו איזשהו מצפון חברתי, אדם שגדל כווייט טראש (זבל לבן) ומצא את עצמו במצב נואש במשפחה שלא תפקדה.
"היתה לו תשוקה להבין את חייו כסוחר סמים, את הטירוף של מדיניות ממשלתית שלמעשה מעודדת הקמת קרטלי סמים, ואת הצביעות של העולם הלגיטימי. פגשתי אדם שבנסיבות אחרות, היה יכול להיות חבר מוערך מאוד בחברה. באופן אישי אני חושב שהוא חבר מוערך בחברה, כי בתוך הנסיבות המדכאות שבהן גדל, הנטייה האינסטינקטיבית שלו היתה לעשות טוב.
"הוא לא היה שם רק כדי לעשות כסף ולעשות כיף. הוא ניסה להבין מה התפקיד החברתי שלו בכלכלת הצללים. היו אנשים בבולגריה, לדוגמה, שאמרו לי - הכלכלה קרסה, המשטר קרס, ואנחנו היינו האנשים היחידים שהניעו את הכלכלה. והם ממש נפגעו מזה שהוגדרו כפושעים".
גלני כותב בנינוחות ובלי גינונים של פוליטיקלי קורקט על ההיגיון הכלכלי של הפשיעה. הוא מסביר איך בעקבות הצעד "המטומטם" של הטלת הסנקציות בבלקן, האזור הפך לגן עדן לפושעים ומבריחים, עד כדי כך שמדינות קטנות כמו מונטנגרו חיו באופן כמעט רשמי על כספים שהגיעו מהברחת סיגריות לאירופה.
הוא מבהיר את התפקיד של סחר בנשים למטרות זנות, שמשמש כאמצעי להקמת ארגון פשע. כך לדוגמה השתלטה המאפיה הבולגרית על בתי מלון בצ'כיה, העבירה לשם את הקורבנות שאולצו לעבוד בזנות (אלה שסירבו נרצחו. הגופות נמצאו לעתים קבורות בחצר).
"אישה היא דרך טובה להתחיל ארגון פשע. המשיכה של נשים מבחינת הפושעים היא העובדה שהן סחורה שקל להתחיל איתה את העסק. הן יכולות לחצות גבולות באופן חוקי, והן לא מושכות את תשומת לבם של כלבי גישוש. ההוצאות הכלליות הן מזעריות; והאישה הנסחרת מספקת שירות ומייצרת הכנסה שוב ושוב.בין 5,000 ל-10,000 יורו בחודש".
הוא עוסק בהרחבה במאפיה הרוסית, ה"גנבים לפי החוק", אבל גם באוליגרכים החדשים ובדרכים העקלקלות שבהן עשו את הונם וביצעו "אונס קבוצתי ברוסיה". בדרך, הוא מתאר סיטואציות צבעוניות מאוד, כמו מאבקי הכוח בין פרוצות רוסיות ופרוצות סיניות במועדוני לילה בדובאי, או סוחר הסמים הקולומביאני שמעביר. ממחטה דרך המחיצה באפו כדי להראות לו מהן התוצאות של שימוש מופרז בקוקאין, בזמן ששתי פרוצות מתרפקות עליו.
גלני גם מספר על מסיבה שערורייתית שערך אחד האוליגרכים ב-2004 באחוזה מחוץ לפריז, והוקדשה לברית המועצות המנוחה. איכרים צרפתים הולבשו בבגדי עובדים בקולחוז, הובאו תפאורות מיוחדות (כולל הפטיש והמגל המפורסמים), והאורחים הולבשו במדים של תנועת הנוער הסובייטית כשהרמקולים השמיעו נאומים של סטאלין ושירי הלל לברית המועצות. האורחים, רובם עשו את הונם מבזיזתה של רוסיה, לגמו שמפניה ועברו על שורות הקוקאין שסודרו בקפדנות על השולחנות הקטנים.
הספר מתמקד במדינות מתפתחות. אני מניח שאנשים שם יאמרו לך שהפושעים הגדולים באמת יושבים בוול סטריט ובלונדון. רק שהם פועלים תחת החוק.
"נכון, והמסר החשוב שאני חוזר עליו במהלך הספר הוא שמדובר בסיפור של הביקוש המערבי לטובין ושירותים פליליים. האנשים האלה משרתים את התאוות שלנו לקחת סמים ולשכב עם זונות. גלגול הכספים נעשה כאן, באירופה, ארצות הברית, יפן והמזרח התיכון. הסחורות מגיעות מדרום לצפון. התאווה שלנו לקוקאין והרואין גזרה את דינם של אזורים שלמים במזרח אסיה ודרום אמריקה, לגיהנום.
"מקסיקו היא בית מטבחיים, וזה בגלל המדיניות של ארצות הברית בעניין הסמים. אין לי ספק שקולומביה היתה יכולה להיות מדינה משגשגת אלמלא הסחר בקוקאין, שמונע על ידי הביקוש האמריקאי - 40% מהקוקאין בעולם נצרך בארצות הברית, ועוד שליש באירופה. וזו איננה גלובליזציה הוגנת.
"אני לא חושב שאפשר לדבר על גלובליזציה כעל התפתחות ללא גבולות. הדבר המדהים הוא הפערים בהכנסה, ונדמה לי שגלובליזציה היא הדרך להבטיח את הפערים האלה יותר מאשר למחוק אותם".
הספר מקדיש פרק שלם לישראל. מהכותרת הסרקסטית שלו, "עלייה", אפשר לנחש במה הוא עוסק. גלני אומר שהתכוון לעסוק בעיקר במשפחות הפשע הישראליות הוותיקות - במיוחד עניינו אותו זאב רוזנשטיין והחיסולים בעולם הפלילי - אבל הוא נסחף לטפל בתוצאות החברתיות של העלייה מהגוש המזרחי.
הוא מספר על פגישה חשאית במלון דן פנורמה בתל אביב, בשנת 95' שבה השתתפו ראשי האוליגרכים הרוסים, ביניהם גם ראש ארגון. פשיעה מזרח אירופי גדול, ובה הוסכם שישראל היא שטח נייטרלי, שבו לא תתבצע סגירת חשבונות ולא יתבצעו חיסולים.
גלני אומר כי להערכת המשטרה, בבנקים הישראליים הולבנו בערך 10 מיליארד דולר מאז קריסת הקומוניזם, סכום שמתגמד לעומת קפריסין, שכבר ב-94' הלבינה מיליארד דולר של הון רוסי בחודש.
"הסיבה העיקרית לפופולריות של ישראל פשוטה: רבים מאותם אנשי עסקים מפוקפקים הם יהודים, וישראל לא דחתה אותם אלא ראתה בהם תוספת נכבדת ויקרת ערך למשפחה".
גלני חושף בספר ש"צאר" המלחמה בפשע הבינלאומי של ממשל קלינטון הזהיר את הנשיא מחדירה של הפשע המאורגן לליכוד והציג בפניו "ראיות כבדות משקל". בראיון הוא מדבר בזהירות רבה ואף מחמיא למשטרה שלנו.
"האנשים שאיתם דיברתי אצלכם על פשע בינלאומי היו בקיאים מאוד. הם ידעו מי החבר'ה הרוסים הגדולים האלה. המשטרה שלכם עשתה שיעורי בית. היה לכם מידע על פשע רוסי מאורגן מאז 1995-1996 ומבחינת מודיעין, הוא טוב כמו כל מקום אחר בעולם, אם לא יותר טוב. זה נשמר די בשקט. יש כל מיני קשרים מפוקפקים בין הפשע הרוסי המאורגן והמפלגות הפוליטיות. וזו אחת מהסיבות שהנושא נשמר מאוד בשקט".
למשל?
"אני צריך להיות קצת זהיר בעניינים האלה. האמריקאים עשו הרבה עבודה על מערכת היחסים הפיננסית בין הפשע הרוסי המאורגן לליכוד. אני מתכוון לאף-בי-איי ולסי-איי-אי".
אתה מדבר על תרומות כספיות לליכוד?
"כן, הם תרמו כסף מתחת לשולחן. הליכוד הוא המפלגה שהאמריקאים התמקדו בה בחקירותיהם. שוחחתי עם גורמים שנטועים עמוק מאוד בקהילה הרוסית בישראל. הם היו מאוד ישירים בעניין הזה. הם אמרו - בוודאי שהם תרמו לרוב המפלגות המרכזיות, אבל רוב הכסף הלך לליכוד".
גלני גם אומר שחלק מהתרומות נעשו באמצעות שליחים ואנשי קש, לדמויות מרכזיות מאוד בזירה הפוליטית הישראלית. יתרה מזו: לדבריו, הם יודעים בדיוק מהיכן הכסף הגיע.
גלני, באופן מפתיע, דווקא התרשם מתפקוד המשטרה. אבל הוא מרגיש שהחברה הישראלית לא מקדישה תשומת לב ראויה.לפשע הבינלאומי, כי היא כל כך ממוקדת בעימות עם הפלסטינים.
"בכל פעם שראיינתי אנשים, במיוחד עיתונאים ופוליטיקאים, הם היו די מופתעים שרציתי לדבר על פשע מאורגן בישראל. הם לא היו מוטרדים, פשוט לא הבינו. כשהתחלתי לדבר עם משטרת ישראל זה נהיה מעניין. הם ממש-ממש שמחו לדבר על זה, כי הם לא מקבלים מספיק פרסום למלחמה הזו. הם עושים עבודה ממש קשה מול הפשע המאורגן, ואין להם מקורות מימון, כי הרוב הולך לביטחון".
גלני קובע בספר שישראל הפכה להיות מרכז הזנות האזורי, אחרי דובאי. הוא מביא עדות של אישה שהועברה בכפייה לישראל, וכאשר אחת מחברותיה ניסתה להימלט, היא נורתה בברכיה על ידי הבדואים המבריחים והושארה למות במדבר.
אחד התיאורים הדרמטיים ביותר בספר הוא הביקור בבית זונות ישראלי, באזור התחנה המרכזית, בזמן שחבורת צעירים יהודים-אמריקאים מגיעה אליו.
גלני, שראה בתי זונות בכל רחבי העולם, היה המום ומוטרד במיוחד מהחוויה הישראלית, וזה ניכר בתיאור שמופיע בספר: "המקום הזה הוא שפל המדרגה. הבניינים והרחובות מוזנחים ומתפוררים, מעוטרים פה ושם בשלטי ניאון מהבהבים בצורת לב או בדמות בחורה עירומה המצביעה על הכניסה לדירה עלובה מאחור.
"בתי הזונות עצמם הם תחתית. ערימת הזבל הזאת. אני מתקשה לתאר את הנשים המזדקנות, האדישות, המעשנות בשרשרת בחדרים שגודלם שני מטר על מטר, ומוכנות לשרת כל עובר ושב תמורת עשרה דולר".
זה תיאור מאוד דרמטי.
"חשתי מאוד אמביוולנטי לגבי זה. תל אביב מצטיירת כעיר מאוד נורמלית ונעימה. יש בה את החוזק של הדמוקרטיה הישראלית, או לפחות ככה חשתי. ואז אתה רואה את העומקים של הנבזיות בתעשיית הזנות וזה לא רק הבורדלים עצמם, שהם פשוט מתועבים בהשוואה לכל מקום - ורבים כל כך! - אלא המגזינים שאתה יכול לקנות בחנויות, עם מודעות לזונות. זה ממש נורא!".
איך זה בהשוואה לשאר העולם?
"קח כדוגמה את התמונות שצילמתי בגבול עם מצרים של ההברחות, שדרכן מגיעות רבות מהנשים לישראל, לעתים קרובות בכפייה. זה היה אחד הדברים המדהימים ביותר שראיתי כשהגעתי לישראל, גבול השלום לא היה לי שמץ של מושג שאתה פשוט יכול לעבור ברגל מישראל למצרים.
"שיעור הסחר בנשים גבוה בישראל באופן לא נורמלי. ישראל אינה יוצאת דופן; סקס טראפיקינג מקבל הכי מעט תקציבים בכל העולם, זה לא נתפש כאיום על הביטחון. זה בעדיפות הכי נמוכה. אבל זה משהו שישראל צריכה לבדוק בתוך עצמה. זה קשור בכבוד שלה כקהילה".