הסעודה האחרונה בתהל
בניגוד ליתר המסעדות שהתאיידו באחרונה, המוסד התל אביבי "תהל" לא עזב את העיר בגלל מיתון. זה היה יותר כמו אקזיט קולינרי. טעמנו ממנת הפאיה המפורסמת רגע לפני שהמטבח נסגר
מסעדת תהל. צילום: יחצ
היא הצטרפה לרשימה הארוכה של מסעדות תל אביביות ידועות שהעלו בחודשים האחרונים את התפריטים לבוידעם, כמו אודיאון, אורקה ומינה טומיי. בניגוד אליהן, היא לא עשתה זאת מטעמי מיתון.
"מוסד", אותו מונח ברנז'אי עייף ומעייף, הוא מקום שמצליח להתעלות מעל סך רכיביו - מנות, שולחנות, מוזיקה, סועדים, מלצרים וטיפ - לספק חוויה ייחודית ולמשוך קהל מסוים. תהל היתה כזו.
כשנפתחה בנחלת בנימין בשנת 2000, היה זה עדיין רחוב נטוש ומצחין של מסחר ותעשייה זעירה בדרום הלא-אטרקטיבי של תל אביב, שהפך בלילות למקום בילוי סליזי ומפוקפק.
תהל הפכה מעוד חנות בדים ברחוב לבשורה קולינרית באוריינטציה ספרדית - עוד לפני שכל זאטוט תל אביבי למד לבקש מנת טאפאס ליד הגרבר. את המסעדה הקימו תהל ארז ובן זוגה ישי אורן, שמכרו בעבר פאב ירושלמי מצליח.
עד יום שישי שעבר היא היתה עסק רווחי. אלא שהיה מי שהציע לקנות את המקום - והמשפחה החליטה למכור, ללא המותג, כמובן.
זהו האקזיט השני של המשפחה השנה: במרס האחרון נמכרה חברת YaData, שאורן היה בין מקימיה, למיקרוסופט. אורן, שסיים בגיל 21 דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד, זכה בפרס ביטחון ישראל על עבודתו בצה"ל בתחום פיצוח הצפנים.
הטוקבקיסטים מוחים
אז אם הכל דופק, למה למכור? "נמאס זו מילה קשה", נזהר אבי בן-ניסן (33), מנהל המסעדה האחרון וקרוב משפחה של ארז. "אבל כשמפעילים מסעדה צריך לטפל בהמון דברים: בצוות המטבח ובצוות מלצרים, שהוא לא תמיד קל, בחשבונות, בעירייה, במס רישוי, בחשמל - אין-ספור דברים. זה לוקח ממך המון", הוא אומר.
פאיה של תהל יח''צ
"יש לנו קהל לקוחות נאמן מאוד. הוא ליווה אותנו וחיבק אותנו גם בחודש האחרון. המקום מפוצץ באנשים שבאו להיפרד אחרי 8 שנים. חלקם נפגשו פה פגישה ראשונה שהובילה לחתונה, או עשו פה את הברית או את הבר-מצווה. היה לי שולחן שבכה: 'למה אתם עושים את זה? זה השולחן שלנו'".
את דבריו מאשרים הטוקבקים שנלווים לידיעות על סגירת המסעדה. "פגשתי את אשתי שם", מכריז יוסי. "אכלנו שם, חזרנו הביתה והצעתי לאשתי נישואים", נזכר יוני.
"אתה חייב להבין את הרקע לזה", בן-ניסן כמעט מתנצל, "אין לי בית, אין זוגיות. את בן הזוג שלי לא ראיתי המון זמן. זה עושה ברדק בבית. אבל למסעדנים יש חיידק. אני נורא מפרגן לבעלים החדש וחשוב
לי לעבור עם האופניים הצהובים, ה'בימבה' שלי, ולראות שהמקום עדיין הומה וחי. אני אבכה, וכבר עכשיו אני בהדחקה".
גם אנחנו הגענו לערב הפרידה. באוויר ניכרה איזו מועקה, משהו בגרון, למרות שכולם ניסו להיות יעילים מאוד. גם אנחנו חשבנו שכדאי להחליק את המועקה עם קרפצ'יו חציל מצוין עם עגבניות ופרמז'ן ולחם מעוטר גרעיני חמניה הנאפה במקום, לצד בקבוק "פלאם קלאסיקו" מעולה - שעשה עבודה יעילה להפליא, בעיקר על הבחורה שבינינו.
דבר הוביל לדבר, ומצאנו את עצמנו רוכנים לפני סטייק אנטרקוט מיושן ברוטב יין אדום, שנח בשכנות טובה לצד הפירה הנימוח המפוצץ בחמאה.
אך חשוב ממנו הוא הפאיה, שעליו גאוותו של המקום הספרדי הזה: מעין צלחת אורז מהבילה, שממנה מציצים זרועות סרטנים, כפתורי מולים, אניצי שרימפס, בייקון, צ'וריסוס ושלל שיקוצים החביבים על גויי הים.
סוגרים בית
אמנם זה נשמע טרנדי ונפוח, אך בן-ניסן מתעקש ש"הקטע של המקום הוא שזה היה בית. אתה יודע מה זה בית? ראית כמה מקומות נסגרו ונפתחו כי זה טרנדי? כאן, איך שנכנסת הרגשת שזה בית".
מסעדת תהל יחצ
אז מה, סוגרים בית? "זה לא המיתון, חד וחלק", חוזר בן-ניסן, "יש כל-כך הרבה שמועות. שמו אותנו ברשימת המסעדות שנסגרו בגלל המיתון. כשהמקום מלא, מרוויחים כשעובדים נכון - ואחרי 8 שנים עובדים נכון".
"יש 100 לקוחות ביום חול, 150 ביום שישי בערב. כבר עברנו מיתון אחד, מלחמה בצפון ותקופה של פיגועים בתל אביב. אנחנו פשוט רוצים לנשום. אמא שלי אמרה לי משהו שנגע ללבי: 'כשאתה בשיא, חשוב לנופף לשלום'", הוא מסביר.
"היתה לי אתמול המון עבודה, אני צריך לסגור עם ספקים שמפחדים. אמרתי להם: 'מותק, כולם יקבלו, זה לא גן אורנים'. ומילה לכל המסעדנים בעיר: אל תיקחו את המיתון ככישלון, אלא כמשהו שצריך להיאבק בו ולהצליח בו".
לשאלה מה הוא עומד לעשות עכשיו, הוא עונה: "יש תחומים שאני נורא אוהב. אני אוהב להתעסק עם עץ וצבע, לפסל ולחדש רהיטים ישנים - אבל לחזור למסעדנות? יש לי הרגשה שזה יקרה שוב." לדבריו, הכי עושים לו את זה הזוגות שמגיעים כועסים מהבית: "עד שהוא התלבש, עד שהיא יצאה מהמקלחת והתאפרה... הם נכנסים למסעדה וכל הרוע יוצא אחד על השני. הם מסננים זה לזה, וצריך לעמוד מולם עם חיוך - עד שהם יוצאים מבסוטים ואומרים לך: 'הגענו לא טוב והמשכנו יפה.' זה הסיפוק שלי."
האוכל מלוח מדמעות
"זו אבידה", אומרת אורנה פלג, לשעבר עיתונאית כלכלית, "אני עצובה מאוד, אני פה מהיום שזה נפתח. יש כאן שילוב של קולינריה ורוח. ברצלונה בתל־אביב. ביקרתי בהרבה מסעדות, אבל לכאן הייתי מביאה גם לקוחות.
שאלתי את תהל אם היא שמחה או עצובה, והיא ענתה שתחליט מחר. יש פה מלצרים ומנהלים מקסימים, רמת שירות גבוהה, חיוך תמידי, אכפתיות. אין דברים כאלה בישראל. ביקשנו מתהל גם את המתכון של קציצות הפראסה - אבל היא אמרה שהיא לוקחת אותו איתה לקבר."
פאייה בתהל צילום: חן גלילי
אל השולחן שלנו מתקרב בחיוך יאיר שוגרמן .(31) הוא לבוש כמלצר, למרות שהוא כבר מזמן לא עובד במסעדה. הוא ניהל אותה לפני בן-ניסן וחזר לסיבוב אחרון בין השולחנות והלקוחות בערב הסגירה - והוא עדיין שולט בתפריט לאורכו ולרוחבו.
"אנחנו נורא משפחה. ממש אימצנו אחד את השני. מה שאנחנו מגישים הערב אלה מנות שהיו ההארד-קור של המסעדה במשך השנים", הוא מסביר, "רק חבל שירד הקוקי סאן ז'אק, כי צריך להגיש ולאכול את זה תוך 30 שניות מהרגע שזה יוצא מהמטבח". כשהוא נשאל מה הוא עושה עכשיו, שוגרמן מתלהב: "אתה מהעיתון? אז תרשום: אני פותח מקום בשם האומנייה עם בן זוגי. תבואו לפתיחה היום".
"החודש האחרון היה לי נורא קשה, פיזית ונפשית", נאנח בן-ניסן, "יש כאן מלצרים שליוו אותי 4-3 שנים. כבר ביום ראשון אני נוסע לתאילנד לשבועיים. אני מוסר מחר את המפתחות - וקם מחרתיים במקום אחר".
ביציאה אנחנו עוצרים לרגע אצל המאבטח. גמרנו כאן? "נו, כן, נגמר. מה אני לעשות." מה בשבוע הבא? "בחולון", הוא משיב בפנים חתומות, "ארקפה." תהל יוצאת לפתע מהמסעדה ומתרחקת לתוך הנחלה החשוכה. היא מסתובבת לאחור, מחייכת חיוך גדול ונעלמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
