סודיות מובטחת
בכל 8 דקות שוכח גולש ממוצע את הסיסמה הסודית מאוד שלו. ט’ היא רק עוד מקרה טרגי
מה שחשבתי לעצמי היה לפתוח בלוג. אנונימי. השם שלי הוא כרטיס הביקור שלי. זה מה שאנשים מגגלים כשאני שולחת להם קורות חיים או הודעות זימה לתיבה ברשתות חברתיות. הבלוג האנונימי היה אמור לאפשר לי חופש אמנותי, בלי לפחד שעורך “קול נתניה” יגלה שיש לי פטיש לקופסאות אננס. בלי לחשוש שהאקס יצביע על מפת הצלקות הנפשיות שלי בגאווה של ברזל מלובן.
תכננתי לחשוף את זהותי כשיהיו לי מספיק מעריצים והבלוג ייכנס לטבלת הפעילים של ישראבלוג, קצת אחרי שאקבל הצעה לטור יומי בניו יורק טיימס. בשלב הזה השם של הבלוג שלי יקבל יותר תוצאות בגוגל מ”נינט”. ימטירו עליי כל כך הרבה גאדג’טים והצעות פרסום, שהאקס עצמו יתחיל לגדל תולעי משי רק על מנת לטוות לי בעצמו את שמלת הכלולות שאלבש אחרי שהוא יציע לי נישואין.
למרבה הצער, טוואי המשי טרם יובאו מסין, וההצעות ממשרדי הפרסום מבוששות להגיע. כל זאת כי חלום הבלוג פורץ גבולות החשיבה ואמנות הכתיבה כפי שהכרנו אותה עד היום נגדע באיבו - עקב הסיבה הנפוצה ביותר כיום לתסכול ולהרס החיים (ישר אחרי “נקרע הקונדום” ו”שכחתי לקחת גלולה”): שכחתי את הסיסמה.
“אין בעיה”, מנחמת אותי המערכת הממוחשבת,
“שכחת את הסיסמה? פשוט נשלח לך אותה לאימייל שעימו נרשמת!”, הם מבשרים לי בשאננות של ערב יום כיפור 73‘. חבל מאוד שבפרנואידיותי כי רבה, פתחתי לעצמי גם חשבון ג’ימייל נפרד לצורכי הבלוג. לשניהם נתתי את אותה הסיסמה. כדי לא לשכוח, כמובן. “ככה אין סיכוי שיעלו עליי”, חשבתי לעצמי ביהירות. כן, בהחלט אין סיכוי. אפילו אני לא מצליחה לעלות על עצמי.
“לא נורא”, מעודד אותי הג’ימייל, “פשוט תעני לנו על שאלת האבטחה שבחרת ותוכלי לבחור סיסמה חדשה!”. אני מנסה ללכת על זה.
“?Who am I”, ניבטת אליי הקושיה שבחרתי בזמנו מהמסך. מי אני באמת? מגיל 12 אני מנסה להתמודד עם השאלה הזו, ואני בספק רב מאוד אם עכשיו אמצא את התשובה. אני מנסה “זינה הנסיכה הלוחמת”, “אלילת מין” ו”מוחו של איינשטיין לכוד בגופה של ג’יזל”. טעות.
“נסי שוב”, הם ממליצים לי. מי אני? “מטומטמת”, אני עונה. לשווא. אני מבינה שהמוח שלי כל כך קרימינלי, שאפילו אני לא מצליחה לחשוב כמו עצמי. אולי לא הייתי צריכה לפתוח בלוג. הייתי צריכה לפנות לחיי פשע. אם אני לא מצליחה להתחקות אחרי דרך המחשבה של עצמי, אף חוקר בולשת לא יוכל.
אני נכנסת לכל פורום אפשרי שדן בפריצת סיסמאות, אבל עד מהרה אני מבינה שאצטרך להירשם לקורס האקרים מתחילים שמעביר בן דודי בן ה-15 רק כדי להירשם אליו. מהיום כל דף סיסמה שאפתח אעשה דרך הפיירפוקס. הוא זוכר אותן כמו פולנייה שבעלה שכח את יום הנישואין שלה. לנצח. למרות שברור לי שאזכור את הסיסמה הבאה שאבחר. “מטומטמת”.
נא להמתין לטעינת התגובות
