המרוץ לקרחון
נפט, יהלומים ומעברים ימיים למזרח - זה מה שנחשף אט אט מתחת לקרח הנמס של הקוטב הצפוני. התופעה לא נעלמה כמובן מעיני המעצמות הצפוניות, שמיהרו להגביר נוכחות באזור. המרוץ לגג העולם יוצא לדרך
בני שבט האינואיטים המתגוררים באזור לא הבינו תחילה מה פשר העניין. גם לאחר שהסבירו להם כי מדובר בסופות ברקים ורעמים, הם התקשו למצוא את המילים שיתארו את תופעת הטבע הזו - ולא במקרה: מונחים אלה כלל לא קיימים באוצר המילים שלהם. מתברר שהתושבים המקומיים של מערכת האקלים הארקטית לא חוו מימיהם ברקים ורעמים. לפחות עד עכשיו.
נראה שהקיץ האחרון הוכיח סופית את חומרת שינויי האקלים, שמפניהם אל גור וחבריו מזהירים כבר שנים. עכשיו לא נותר ספק: כדור הארץ מתחמם, הקוטב הצפוני נמס - וזה קורה בקצב מסחרר.
לאחרונה העריכו מדענים בנאס"א כי 2 מיליון טונות של קרח נמסו בקוטב ב-5 השנים האחרונות, דבר שהביא להצטמקותו ב-25%. גם ארגון המטאורולוגים הבינלאומי, הפועל בחסות האו"ם, הודיע לאחרונה כי הקוטב נמצא במצבו החמור ביותר מאז החלו לעקוב אחריו לפני 30 שנה.
ואם לא די בנתונים המדאיגים, גם המבקרים באלסקה מדווחים שמשהו רע קורה שם. סקוט בורגרסון, לשעבר קצין בכיר במשמר החופים האמריקאי וכעת חוקר אקלים נודע, סייר באזור באחרונה. "בוא נתאר זאת כך", הוא הסביר בראיון לעסקים שישי, "היינו בקוטב - אבל לא ראינו שם קרח".
יש עוד גורמים שמבחינים בשינוי הזה, ולאו דווקא מהסיבות המתבקשות. ככל ששכבת הקרח המכסה את הקוטב הולכת ונמסה, נחשף מתחתיה מטמון פוטנציאלי של אוצרות טבע שכמותו לא נראה מאז ההתפשטות האירופית לעולם החדש לפני 500 שנה. האפשרות לנצל את אותם משאבי טבע מושכת, שלא במפתיע, את הכרישים - המריחים את ההזדמנויות המפשירות.
בחודשים האחרונים ניכרת פעילות גוברת של המעצמות הצפוניות סביב הקוטב: צוללות ומפציצים רוסיים כבר הפכו את האזור לביתם השני; קנדה מכינה תשתיות לבסיסי צבא באזור ומפעילה מערך לוויינים למעקב אחר הנעשה שם; וגרינלנד, שרק לאחרונה קיימה בחירות בדרישה לעצמאות מדנמרק, החליטה כנראה שאינה מעוניינת לחלוק את האוצרות עם הממשל בקופנהגן.
מבט חטוף על הנעשה בצפון הרחוק מאשש את הדבר שממנו רבים חוששים כבר זמן רב: החל מרוץ חדש על גג כדור הארץ - מרוץ לכיבוש הקוטב הצפוני.
כמו במרוץ לכיבוש אפריקה לפני 100 שנה, גם הפעם עומד גורם מרכזי אחד מאחורי הבהלה הבינלאומית: כסף.
השירות הגיאולוגי בארה”ב הגיש לממשל מחקר בקיץ האחרון, שבו נקבע כי חמישית מרזרבות הנפט והגז הטבעי שנותרו בעולם קבורה מתחת לקוטב. "זה האזור הגיאוגרפי הגדול ביותר על פני הכדור הטומן בחובו מצבורי נפט שטרם נתגלו", נכתב בדוח.
ככל שהקרח נמס, מוסבר שם, תיפתח הנגישות לאותו מטמון, שערכו מוערך בלפחות 90 מיליארד חביות נפט - כמות המסוגלת לספק את הצריכה העולמית בקצב הנוכחי למשך 3 שנים.
אבל לא רק הזהב השחור מושך את המעצמות האזוריות צפונה. ברחבי הקוטב יש מצבורים פוטנציאליים של יהלומים, מתכות, עצים ושפע של אזורי דיג. בנוסף, עוד הזדמנות פז החלה להפשיר: נתיבי שיט חדשים.
כאשר הפליג קולומבוס לעולם החדש הוא חיפש את “הנתיב הצפון-מערבי", שלפי האגדה חיבר ישירות בין אירופה למזרח. בזמנו של קולומבוס חסם הקרח את המעבר. היום אותה אגדה הופכת למציאות: הקרח החוסם את נתיבי השיט הצפוניים הולך ונעלם בשנים האחרונות.
המודלים האופטימיים חוזים שכבר ב-2013 ייעלם הקרח לגמרי. המשמעות: זמני המסע מנמלי המזרח הרחוק למערב אירופה ולארצות הברית עשויים להצטמצם במידה ניכרת.
לפי ההערכות, פתיחת הנתיבים הצפוניים עשויה להביא לחיסכון של עד 40% בעלויות המסע. "אם מחיר הנפט ישוב לעלות ודמי השימוש בתעלת סואץ ובתעלת פנמה לא יירדו, נתיבי השיט הצפוניים עשויים
בהתחשב בכך אין זה מפתיע שקנדה, רוסיה ומדינות סקנדינביה החלו להשקיע בתשתיות הנמלים שלהן - בשאיפה למשוך אליהם את התנועה הימית שהמומחים צופים.
עם פוטנציאל כלכלי כה מבטיח, זה היה רק עניין של זמן עד שהמעצמות האזוריות ינסו להשתלט עליו. רוסיה, כהרגלה, נתנה את יריית הפתיחה: בקיץ שעבר, תחת כיסוי תקשורתי מעורפל, היא שיגרה צוללת גרעינית זעירה לתחתית מרכז הקוטב וטמנה שם את דגל הלאום. בארה"ב אמנם כינו את המהלך "תעלול" - אך עבור הרוסים היתה זו הצהרת כוונות ברורה.
מאז הספיקו במוסקבה לחדש את סיורי ספינות המלחמה והמפציצים האסטרטגיים באזור האוקיאנוס הארקטי, לראשונה מאז המלחמה הקרה. בספטמבר הפליגה הצוללת הגרעינית "ריאזן" תחת שכבת הקרח הצפונית, ויצאה בצידו השני של הקוטב כעבור חודש - לעיני התקשורת הרוסית הנרגשת.
אם לשפוט לפי הרטוריקה בקרמלין, המהלכים הללו לא היו מקריים. הנשיא דמיטרי מדבדב וראש הממשלה ולדימיר פוטין מרבים לכנות את הקוטב “חלק מהמורשת הלאומית". את הכיסוי התקשורתי האוהד רבים משווים לכיסוי התעמולתי בימי מרוץ החלל. "הקוטב שלנו ועלינו להטביע שם את חותמינו", הצהיר הפוליטיקאי הרוסי ארתור צ'ילינגארוב, שהוביל את אחת המשלחות לאזור.
אריאל כהן, מומחה אמריקאי למדיניות החוץ הרוסית במכון המחקר הריטג', העריך כי אנו עדים להופעתו של יצור גיאו-פוליטי מזן חדש: "דוב קוטב רוסי".
בקנדה, המסתמנת כיריבתה העיקרית של רוסיה על ההגמוניה בקוטב, לא ראו בעין יפה את הפעילות באזור. "זו לא המאה ה-15", הגיב בכעס שר החוץ הקנדי דאז, פיטר מאקיי, על תעלולי הצוללות הרוסיות, "כבר אי-אפשר להסתובב בעולם ולתקוע דגלים".
בקנדה החליטו לעשות מעשה בנידון, והממשלה כבר הודיעה כי בכוונתה לשגר ספינות צי חדישות ולפתח תשתיות צבאיות ומתקני אימון נוספים באזורי הקוטב. בנוסף, היא החלה לעקוב, באמצעות מערכת לוויינים, אחר השיט באזור. "או שננצל את ההזדמנות או שנאבד אותה - ושלא יהיה ספק, אנחנו מתכוונים לנצל אותה", אומר ראש הממשלה סטיבן הרפר בנוגע לקוטב.
גם באירופה לא שוקטים על השמרים: נורבגיה ודנמרק כבר הגישו לאו”ם תביעות לשורה של איים באוקיאנוס הארקטי, אשר עליהם גם רוסיה תובעת ריבונות. בחודש שעבר הצטרף האיחוד האירופי למרוץ כשפרסם הצהרת כוונות פורמאלית - שאותה הגדירו גורמים בבריסל "צעד ראשון לביסוס האינטרסים של האיחוד בקוטב".
"איננו יכולים להישאר אדישים באשר להתפתחויות האחרונות שם", אמר ג'ו בורג, האחראי לעניינים ימיים באיחוד האירופי.
אך התגובה הבולטת ביותר למרוץ המתחמם באה לידי ביטוי בהפגנה הדמוקרטית שהתקיימה בגרינלנד לפני כחודשיים: 57 אלף תושבי האי הצביעו ברוב מוחץ כי ברצונם להתנתק מדנמרק. השאיפה להגדרה עצמית, היטיבו רבים להבחין, צמחה במקביל לחשיפתו של מצבור אוצרות הטבע שטמון מתחת לרגליהם של המקומיים.
"יש נפט מתחתינו, ואנחנו רואים אותו, מריחים אותו ומרגישים בו", הודתה לאחר הבחירות אליקה המונד, שרת החוץ לשעבר של גרינלנד, בראיון לגרדיאן הבריטי, "אין ספק שזה יאפשר לנו לקחת את העתיד לידינו".
מי שחסרונו מורגש היטב במרוץ הזה הוא הדוד סאם. "נותרנו הרחק מאחור בכל הקשור לקוטב", אמרה לאחרונה חברת הקונגרס מאלסקה ליסה מורקאוסקי. ארה”ב סירבה עד כה לחתום על האמנה הבינלאומית לחוקי הים, שהיא המסמך המשפטי היחיד המנסה להסדיר את שאלת הריבונות בקוטב, וטרם הפנתה את תשומת לבה למרוץ הזה.
אך רבים סבורים שכל זה עומד להשתנות. הנשיא הנבחר ברק אובמה הביע בעבר את תמיכתו בהצטרפות לאמנה, וחרט על דגלו להתמקד בהתחממות כדור הארץ בכלל והקוטב בפרט. עם קונגרס הנמצא בשליטתם המוחלטת של בני בריתו הדמוקרטים, ייתכן מאוד שארצות הברית תגביר את מעורבותה באזור במידה ניכרת.
כשכל-כך הרבה אינטרסים מנוגדים מסתובבים להם בקוטב, לא פלא שקיים חשש משמעותי מהתנגשות. זה הרי כבר קרה בעבר: אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאמור, היתה המחלוקות הקולוניאליות סביב השליטה באוצרות הטבע של אפריקה. "צריך לחשוב היטב על ההיסטוריה ולזכור מה עשוי לקרות כאשר ישנם אוצרות טבע רבים באזורים שהריבונות בהם מוטלת בספק", מסביר בורגרסון.
מתוך מודעות לחשש הגובר החליטו נציגי 5 המעצמות האזוריות (רוסיה, קנדה, ארה”ב, נורבגיה ודנמרק) להיפגש בגרינלנד במאי האחרון במטרה להרגיע את הרוחות. "התחייבנו לפתור את כל הסוגיות באופן דיפלומטי", אמר שר החוץ הדני פר סטיג-מילר, "המרוץ לקוטב בוטל".
אך לא כולם מסכימים איתו. בהיעדר גוף פיקוח רשמי ומוכר שיישב את הסכסוכים, נותרה אותה אמנה בינלאומית לחוקי ים כמקור המשפטי היחיד. האמנה אמנם מבהירה שמדינות רשאיות לתבוע ריבונות על אזורי הקוטב הנמצאים במרחק כ-370 ק"מ מחופיהן - אך מעבר לזה היא לא עושה יותר מדי.
כדי להסדיר אחת ולתמיד את מחלוקות הריבונות בקוטב, מרבית המומחים סבורים שיש צורך לגבש פתרון דיפלומטי מפורט, שיבסס שיתוף פעולה הדוק בין כל המעצמות באזור. "אם הקהילה הבינלאומית לא תשתף פעולה, זה עלול להוביל למצב מסוכן שבו כל מעצמה תשאף להקדים להגיע ולחתוך לעצמה נתח כמה שיותר גדול מהעוגה", מסכם בורגרסון.
yoavf@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
