מכורים לאינטרנט
מבלים יותר מ-6 שעות ביום מול המחשב? מזל טוב, אתם מכורים. כך לפחות סבורה ממשלת סין, שם הוכרה ההתמכרות לאינטרנט כמחלת נפש. 4 מיליון איש כבר אובחנו וייכנסו למוסדות גמילה מיוחדים. אבל אפשר להירגע, יש גם מי שחושב שהכל פוליטיקה
"לא יכולתי לשחק במשחק הרשת האהוב עליי כיוון שלא היתה גישה לרשת. לא יכולתי לבדוק מה התעדכן באתרי החדשות האהובים עליי או לשוטט בבלוגים. מובן שלא יכולתי לבדוק את האימייל שלי, לעדכן את הבלוג או לבדוק מה מצב העסקים שלי ברשת. מזל שהקומקום עדיין עבד, כך שיכולתי להכין לעצמי לפחות כוס תה ולהירגע", כותב ניל שירינג, בלוגר אמריקאי, בפוסט "הצילו, אני מכור לאינטרנט".
הפוסט של שירינג בוודאי העלה חיוך אצל קוראיו, כי הרי כולנו "מכורים" למשהו: אנחנו "מכורים" ל"אח הגדול", מכורים לשניצל של אמא, "מכורים" ללישון עד מאוחר ביום שבת. המילה "התמכרות" נמצאת בכל מקום, מזגזגת בקלילות בין מגדלי השן של ספרי הרפואה לבין תיאור הג'סטות הכי יום-יומיות שלנו, שבהן מככב האינטרנט בגאון.
אבל לצד ההקצנה הזו מתקיים עולם אמיתי וכואב של התמכרויות ממשיות: סמים, אלכוהול, הימורים - כולן תופעות שהממסד הרפואי מכיר ומטפל בהן במגוון דרכים. עתה גם התמכרות לאינטרנט נכנסת בעצב לרשימה מפוקפקת זו.
בתחילת החודש רעשו אמצעי התקשורת בסין, כשהמדינה הכירה רשמית בתופעת ההתמכרות לאינטרנט כהפרעה נפשית לכל דבר והודיעה כי תתחיל לספק טיפולי גמילה. על פי הנתונים שאספו פסיכולוגים, ההגדרה הרשמית בסין להתמכרות לאינטרנט היא פשוטה וקונקרטית: "מבלה יותר מ-6 שעות ביום במחשב? מזל טוב, אתה מכור".
אלה חדשות קצת פחות טובות עבור 4 מיליון הצעירים הסינים שאובחנו על ידי צוות המחקר כמכורים - ויבלו לפחות 3 חודשים ביחידות המיוחדות שיוקמו למלחמה בתופעה בבתי החולים בסין.
"תהליך התמכרות הופך אובייקט או עיסוק אחד למרכז החיים של האדם", מסבירה נעמי פיטליק, פסיכולוגית קלינית במכון מודע, המטפל בהפרעות אכילה ובהתמכרויות. "האובייקט או העיסוק הופכים למקור המרגוע של אדם בשעת לחץ ומצוקה ויוצרים תחושה של 'לא יכול לחיות בלי זה'".
"האינטרנט", מזהירה פיטליק, "בהחלט יכול להוות מקור לתלות עמוקה, וחשוב לשים לב כשהמצב חורג ממודעות ומשליטה והופך לחוויה של מצוקה, שפוגעת באיכות חייו של האדם".
האם זה אומר שמי מאיתנו שרצים לבדוק מייל 10 פעמים ביום צריכים להיבהל? לא בטוח, מרגיעה פיטליק. "אם במהלך הניסיון להפריד בין האדם לאינטרנט מתגלים קשיים עמוקים, אפילו כשהוא נדרש לעשות זאת לתקופה קצרה - הרי שזו בעיה.
"אם אדם מתנתק מהאינטרנט וחווה התקף חרדה, מדובר בדפוס שדומה לקריז אצל מכורים לסמים. באופן כללי, ככל שמתגלים יותר קשיים תפקודיים, כך ברור יותר שהאדם סובל ממצוקה ממשית".
כמו כל דבר בחיים, נראה שהתשובה נמצאת במינון. אבל כשמדברים על עולם וירטואלי, שאת גבולותיו ניתן לסמן רק במחשבה וכמעט לעולם לא לראות או לגעת בהם - איך אפשר באמת לדעת? איך ניתן להבחין בין בילוי ממושך באינטרנט לבין מצוקה של ממש?
פיטליק מספרת על מקרה שנתקלה בו: "טיפלתי באישה שסבלה מהפרעות נפשיות שונות, ובמקביל לטיפול התרופתי והתרפויטי שקיבלה היא נכנסה לבולמוס של אתרי מכירות מקוונים. היא נהגה לקנות ולמכור דברים שלא היה לה צורך בהם, והשתמשה באתרים האלה כאמצעי להירגע.
"במקרה הזה ניתן לומר שהנגישות של האינטרנט, מיקומו בבית והקלות הבלתי נסבלת שבה מתרחשים דברים בעולם הווירטואלי - תרמו להחרפת התלות שלה באתרי המכירות".
"עדיין אי אפשר לומר שמדובר בהתמכרות", מדגישה פיטליק, "אם כי זה משיק מאוד לתופעה. חשוב לזכור כי האינטרנט מספק מענה לצרכים נפשיים משמעותיים ביותר - ובראשם הסקרנות. יצרי הידע וההתקדמות והרצון האנושי העתיק לכבוש עולמות חדשים מקבלים מענה הולם בפורמט הווירטואלי".
זה נכון גם לגבי תקשורת בין אנשים,
"מצד שני", היא מסבירה, "ישנם באינטרנט חומרים קשים ומורכבים, שמסובך להבין אותם, בפרט עבור ילדים ונוער. כך שלשימוש באינטרנט יש יתרונות וחסרונות בדיוק כמו לכל עיסוק אחר".
חוסר ההחלטיות של הממסד הרפואי והידע המצומצם שלו בנושא מבלבלים את הגולשים מאוד. לאחר הידיעה על ההכרזה בסין התפרסמו לא מעט תגובות של גולשים, שהכריזו על עצמם כ'מכורי רשת' בביטחון מלא ושיתפו את הקהל האנונימי בנזקים שנגרמו ונגרמים להם מדי יום עקב השימוש המופרז ברשת.
"אני מפספס שיעורים באוניברסיטה", רטן גולש שהעיד על עצמו כי אינו יכול לקום מהכיסא. "שום דבר לא מרגש אותי כמו האינטרנט - לא סרטים, לא טלוויזיה וגם לא מין", סיפר גולש אחר.
גיגול נמרץ מגלה תוצאות של סקרים שנערכו בשנים האחרונות, ולפיהם חלקים נרחבים של האוכלוסייה מכריזים על עצמם כמכורים - על סמך תחושתם האישית בלבד או על סמך מבדקים וירטואליים הזמינים לכל דורש, ולא די בהם כדי להסיק מסקנות על אופייה הקליני של התופעה.
לד"ר יעקב הכט, חוקר עצמאי של תרבות דיגיטלית ב-10 השנים האחרונות, אין כל ספק באשר למקורה של ההיסטריה הציבורית סביב סוגיית ההתמכרות לאינטרנט. לאחרונה התפרסם מאמר שלו בנושא במגזין איגוד האינטרנט הישראלי, ובו טען כי ההתמכרות לאינטרנט היא למעשה מיתוס פיקטיבי של התמכרות המיוצר על ידי כוחות בעלי אינטרסים - המייצרים "פאניקה מוסרית".
"מטרתה של הפאניקה המוסרית היא להעלות למודעות הציבור סכנות שיש בהן חשש לסטיות מהסדר החברתי הקיים, ויש בהן חשש לאובדן השליטה על הערכים והאינטרסים", מסביר הכט, "יש בה חוסר פרופורציה בין הסכנות האמיתיות לסכנות המוצגות.
"במקרה של האינטרנט, זו העצמה היסטרית של החרדה מהשלכותיו השליליות והבוטות של אמצעי תקשורת חדש, הכולל אלימות, פורנוגרפיה, גזענות ומיניות סוטה. במקרה של מדינות שחופש הדיבור בהן מוגבל, הוא כולל אף חשש מפני חוסר יציבות שלטונית".
אותם בעלי אינטרסים, מביע הכט את חוסר שביעות רצונו, "רוצים לקדם אינטרסים פוליטיים, למשל של פוליטיקאים המעוניינים בהגברת הפיקוח החברתי על האינטרנט ומנסים להגביר את הפופולריות שלהם; או אינטרסים של התקשורת להעלות סוגיות שנראות משמעותיות מבחינה פסיכולוגית-חברתית - וכך למסד בציבור מושגים קליניים קליטים".
התהליך מחריף, טוען הכט, "היות שהפאניקה הציבורית בכללותה זוכה לאוזן קשבת של ההורים והמחנכים, שכן היא מסייעת להם להילחם בחופש הבלתי מוגבל כמעט של גולשי הרשת. הפאניקה המוסרית שנוצרת בעקבות זאת נותנת לגיטימציה לסמכות, לפיקוח ולהענשה".
הכט מבקש להדגיש כי "ההתמכרות לאינטרנט טרם נקבעה כתופעה קלינית, ועדיין לא נמצאה לה מקבילה בין ההתמכרויות המוכרות. הבנייה החברתית של מערכות אינטרנט היא תהליך מהיר, שבכ לרגע חלים בו שינויים בנורמות באשר להתנהגות הרצויה. לכן קיימים קשיים אובייקטיביים בקביעת הנורמות והגבולות של ההתמכרות. עדיין אין לנו כל מושג לגבי רמת ה'נורמליות' של הגלישה באינטרנט".
עם זאת, הכט מסכים עם פיטליק כי "ניתן להבחין בסביבות וירטואליות שיש בהן סיכון גם בלי להתייחס לנושא ההתמכרות, המחייבת סיוע של אדם בעל יכולת בשלה לשיפוט מוסרי. אצל גולשים רבים, בעיקר בקרב בני הנוער, יכולת זו עדיין נמצאת בשלבי התגבשות".
אל דאגה, אצלנו עדיין אפשר לרפרש את פייסבוק בפעם העשירית. גם בשאר העולם אפשר לגלוש בלי לחשוש שאנשים בחלוקים לבנים ידפקו בדלת, שכן ההתמב כרות לאינטרנט עדיין לא מוכרת רשמית כמחלה עלבידי הממסד הרפואי. לא נקבעו לה אמות מידה קליניות ברורות, שלפיהן ניתן לאבחן אדם כמכור לאינטרנט.
מצד אחד, המערכת עומדת לצד הגולב שים ומגנה עלינו מכל תיוג הרומז על חוסר שליטה בפרק הזמן שאנו בוחרים לבלות מול המחשב. מצד שני, האם באמת ניתן להתכחש למועקה שנוצרת עקב שהייה ממושכת מדי מול המסך - או היעדרה הכב רוני של תחושת הזמן כשאנחנו מחפשים עוד פריט אקזוטי לאוסף באי?ביי?
נא להמתין לטעינת התגובות
