גל עברי ירוק
חוק "המזהם-משלם" שעבר השבוע, במסגרת גל ירוק שעובר על הכנסת, עורר מעט מדי תשומת לב. חבל, כי המשמעות שלו היא שאנחנו נפסיק סוף-סוף לשלם בבריאות -והמזהמים יתחילו לשלם בכסף. הרבה כסף
חוק "המזהם-משלם", שעבר שלשום בכנסת, הוא חוק סביבתי מהפכני, שסבל מתת-חשיפה ונדחק אל האותיות הקטנות רק מסיבה אחת: שבוע לפניו עבר חוק אוויר נקי, שסחט את כל תשומת הלב התקשורתית והציבורית.
האמת היא שקשה לעמוד בקצב החקיקה הסביבתית של התקופה האחרונה: זקני הכנסת טוענים שב-11 השבועות של המושב הזה נעשתה יותר חקיקה ירוקה מאשר בכל 60 שנות המדינה.
אם הילדים שלנו יחיו במדינה נקייה יותר, זה יהיה הרבה בזכות השדולה הסביבתית האנרגטית שפועלת בכנסת הזו, בראשותם של דב חנין ומיכאל מלכיאור (שחתומים גם על "המזהםמשלם").
במישור הפלילי, חוק המזהם-משלם מעניק משמעות מוסרית חדשה לעבירות סביבתיות בישראל: אם עד כה עבירה סביבתית נתפסה כמקבילה לחניה באדום-לבן - שלכל היותר חוטפים בגינה קנס - מעכשיו היא תקבל מעמד של פשע לכל דבר, פשע שעלול לשלוח את המבצע ל-3 שנות מאסר.
אבל האפיק העיקרי שבו החוק אמור לפעול הוא הכיס. עד היום, כמו שחידדו אתמול כמה ח"כים, היה משתלם לזהם. תעשיין או בעל מפעל שכדי למנוע זיהום נדרש להשקיע מיליוני שקלים, ידע שזה לא כדאי: עדיף לזהם, ובמקרה של תפיסה להיקנס בכמה מאות אלפי שקלים.
את החשבון הזה כל אחד בתעשייה ידע. במצב החוקי החדש לא רק שסכומי הקנסות גדלו משמעותית, אלא שהם גם מותאמים לגודלו של המפעל המזהם, כך שקנס לתאגיד גדול יכול להגיע ל-2.4 מיליון שקל. זה כבר סכום שהתעשיינים סופרים.
עד היום, כשמפעל זיהם - הציבור שילם. אם מפעל הזרים שפכים אסורים לים, הוא במקרה הטוב שילם קנס, אבל את מלאכת הניקוי עשתה
מעבר לענישה, החוק תורם לשינוי החשיבה גם בתחום המיסוי: מפעל שיבקש להזרים שפכים לים יצטרך לשלם עבור הזכות הזו, גם אם עמד בכל התקנים שהמשרד להגנת הסביבה השית עליו - היטל כנגד היתר.
המשמעות היא שסוף-סוף מדינת ישראל מתחילה להכיר בכך שלהשלכות שליליות על הסביבה - גם כאלה שבלית ברירה המדינה מתירה אותן - יש מחיר בריאותי וסביבתי שמישהו צריך לשלם, וזה צריך להיות אותו גורם שמפיק רווחים מיצירת הזיהום.
חוק אוויר נקי הוא חוק אסטרטגי ורב-חשיבות, אבל מעל היכולת של המדינה לאכוף אותו מרחפים סימני שאלה. החוק קובע שהמשרד להגנת הסביבה יעניק היתרי פליטה מסודרים לכל המפעלים הגדולים ויפקח על העמידה בהם.
לשם כך יש צורך הן בתוספת של עשרות עוב ?דים מקצועיים ובהגדלת תקציב המשרד, שני דברים שהאוצר לא ממהר לספק, והן בידע מקצועי - שלא תמיד זמין במסדרונות המשרד להגנת הסביבה.
לעומת זאת, המזהם-משלם פשוט וישים יותר: במקביל להליך הפלילי המסורבל יש מסלול של קנס מינהלי, שאותו המפעל נדרש לשלם בתוך 30 יום. הוא יכול להתגונן באמצעות עתירה מינהלית, אבל אז חובת ההוכחה היא עליו ובכל מקרה מדובר בהליך מהיר, שבו חרב התשלום מוחשית ומאיימת.
כמו אל כל החוקים הסביבתיים האחרונים, גם אל המזהם-משלם נגררה הממשלה בחריקת שיניים. ביום שני בלילה הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת, אלא שאז, הרבה אחרי הדקה ה-90, העלו משרד התמ"ת והתעשיינים עשרות הסתייגויות.
רק התרוצצות במליאה במהלך יום שלישי והסכמה על פיצול של סעיף בחוק העוסק באחריות אישית (ואמור להפוך בשלב מאוחר יותר לחוק בפני עצמו) איפשרו את תמיכת הקואליציה, והחוק עבר בניצחון 0-34. כנראה שכדי להעביר חוקים סביבתיים חשובים בישראל צריך לחכות לרגע שבו 70% מהכיסאות במליאה יהיו ריקים.
לכל חוק בישראל יש האתנחתא הקומית שלו. מעבר לבשר הסביבתי שהוא מכיל, המזהם-משלם גם מעדכן כמה סעיפי חוק עתיקים למושגים של ימינו. הקנס על הצתה של חלק מיער, למשל, עמד עד היום על 100 לירות (67 אלף שקל לפי החוק החדש); הקנס על כריתת עץ מוגן היה 50 לירות (וכיום 26 אלף שקל). מי יודע, אולי הכוונה בכלל ללירות טורקיות.
אחרי הכל, עד ממש לאחרונה החקיקה הסביתית בישראל היתה תקועה אי שם בתקופה המנדטורית, אם לא נעצרה בשלטון הטורקים.
מבט על פסטיבל החקיקה הירוקה של התקופה האחרונה מגלה תופעה מעניינת: 3 החוקים המשמעותיים שעברו בשבועות האחרונים (אוויר נקי, המזהם-משלם וחוק האכיפה הסביבתית) מטפלים במערכת היחסים שבין המדינה והציבור לבין המזהמים הגדולים, התעשיינים והתאגידים.
החוקים שבדרך - ביניהם חוק עידוד רכיבת אופניים, איסור השימוש בשקיות פלסטיק ואיסור נהיגה בחופי הים - נוגעים יותר לרמת הפרט ולחייהם היומיומיים של האזרחים.
טוב לדעת שהפעם התחלנו דווקא עם הגדולים. טוב לדעת שמהיום מי שיתייחס אל האוויר, המים והאדמה של כולנו כאל פח זבל, יצטרך לשלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
