התעשיינים: הירוקים מעוררים חרדה בציבור ובעלי המפעלים משלמים
המפעלים הקטנים מתקשים להתמודד עם החוקים והתקנות הסביבתיים. בתעשייה מזהירים: ההוצאות הכבדות מעמידות את העובדים בסכנת פיטורים. המשרד להגנת הסביבה מצהיר כי הוא מביא בחשבון את עלויות יישום ההוראות לחברות שלגביהן נקבעים התקנים. מי לא נהנה מפריחת הירוקים ומה הם בוחרים לשים בראש סדר העדיפויות, את בריאות הציבור או את רווחי בעלי המניות ?
לפני כחודשיים חתמה אסתר אלדן, מנכ”ל חברת כיתן דימונה, על עיסקה בעייתית: לאחר התדיינות משפטית ממושכת החליטה כיתן לשלם קנס בסך חצי מיליון שקל בגין שורת חריגות מתקני זיהום האוויר. ההחלטה היתה חלק מעיסקת טיעון, שבמסגרתה אף נידון מנהל המפעל ל - 150 שעות עבודות שירות בפיקוח קצין מבחן.
המשפט הארוך התנהל במשך כשנתיים, ולחברה לא היתה אפשרות לצאת ממנו בזול. המשמעות היתה שנוסף לקנס, התחייבה אלדן להשקיע כסף רב בהקטנת הזיהום שפולט המפעל שבעיר הדרומית. “בעקבות העיסקה ניאלץ להשקיע כשני מיליון שקל לשנה במתקנים למניעת זיהום אוויר,” אומרת המנכ”ל אלדן. “אמנם זה מספר קטן ביחס למחזור המכירות השנתי של החברה - כ - 340 מיליון שקל; אבל בהתחשב בשולי הרווח הנמוכים בתעשיית הטקסטיל, שנפגעה משחיקת הדולר ומהתחרות העולמית, מדובר בהוצאה משמעותית שמאלצת אותנו להצטמצם - כולל פיטורי כוח אדם.”
לדברי אלדן, בעוד שהיום יש דין אחד בכל הנוגע לזיהום אוויר, בעבר גילו השלטונות סלחנות רבה יותר כלפי מפעלים שהעסיקו מאות עובדים באזורים מוכי אבטלה. עבור מפעל בעל שולי רווח צרים כמו כיתן דימונה, ההוצאה הנוספת עלולה להיות ההבדל בין רווח להפסד - הפסד המאיים על עצם קיומו של המפעל. לפי הערכות איגוד התעשיינים, עד עתה עלו התקנות הירוקות למפעלים כ - 10 מיליארד שקל.
מגמת האכיפה והתקנים הנאכפים על התעשייה ממשיכים להעלות את הרף, והפער בין התעשיות הרווחיות למפעלים הקטנים הולך ומתרחב. התעשיות הרווחיות מתמודדות עם התקנים ללא בעיה מיוחדת: לדוגמה, מפעל מכתשים אגן, אחד היצרנים הגדולים של חומרי הדברה לחקלאות, משקיע מדי שנה מעל 30 מיליון דולר בטיפול בחומרים המזהמים שהוא מייצר, עובדה שלא מנעה ממנו להתמודד עם תביעות בסך כ - 1.5 מיליארד שקל מצד תושבי הנגב, שנפגעו לטענתם מחומרים רעילים שפלט המפעל.
החשיפה הגבוהה של מפעלים לתביעות מהסוג הזה הופכת אותם ללקוחות נלהבים של מערכות בטיחות - כך שרק התקנתן של מערכות הסינון המתקדמות ביותר עשויה להגן על המפעל במקרה של תביעת ענק בחשד לרשלנות בטיפול בחומרים מסוכנים.
ויש גם סיפורים אחרים, כמו זה של תרכובות ברום מקבוצת כימיקלים לישראל שבשליטת סמי עופר. למרות השקעות העתק, המפעל עדיין מתקשה לעמוד בתקני איכות הסביבה. לאחר שהתגלו במפעל - העוסק בחומרים מסוכנים ביותר - פליטות רעלים בשיעור העולה במאות אחוזים על המותר, הוא הועמד לדין, נקנס והתחייב לעמוד בתקנים הנדרשים. כעבור זמן קצר שוב התגלו במפעל חריגות מתקני איכות הסביבה, והשבוע החליט המשרד להגנת הסביבה להעמיד לדין את החברה ואת מנהלי המפעל בגין הפגיעה החוזרת.
המפעלים הקטנים, ששולי הרווח שלהם נמוכים יותר מאלה של מכתשים אגן ושל כימיקלים לישראל, הם שסובלים יותר מכולם. בענף הטקסטיל טוענים שמפעלים אחדים - בעיקר אלה העוסקים בצביעת בדים - עומדים על סף סגירה עקב ההחמרה החדשה יחסית בטיפול בתמיסות נתרן הנפלטות בתהליך הייצור.
בעבר יכלו המפעלים לשפוך את התמיסות למפעל השפכים שפד”ן, המטהר את שפכי גוש דן, ומפעלים מרוחקים הסיעו את התמיסות במכליות מיוחדות למפעל במרכז הארץ. המים שמטהר השפד”ן מיועדים לחקלאות, שכן המלחים שבשפכים התעשייתיים אינם נעלמים בתהליך הטיהור: הם חודרים למי התהום באמצעות השקיה ומזהמים את מקורות המים.
בשנה האחרונה הורה המשרד להגנת הסביבה להעביר את הפסולת תהליך טיהור ממלחים בטרם שפיכתה לשפד”ן. עכשיו המפעלים צריכים להסיע את התמיסות למפעל טיהור משוכלל בעכו. “זה גזר דין מוות לענף,” אומר בכאב אורי אדר, מנהל שיווק במפעל נגב טקסטיל שבשדרות. “עלות פינוי התמיסה לשפד”ן היא 70 שקל לקוב, ואנחנו צריכים לפנות 100 - 120 קוב ביממה בעלות של 7,000 - שקל ליום. הטיהור הנוסף ייקר את הפינוי ב־.80% לא נוכל לעמוד בזה.”
בהתאחדות התעשיינים - המייצגת
כך או כך, בעוד מפעלים קטנים הפועלים בתחומים שרווחיותם דלה מתלוננים לא פעם על התקנים המחמירים המאיימים על קיומם - התעשיינים הגדולים נוטים להתלונן דווקא על הניסיונות ליישם תקנים שאינם רלוונטיים ועל השינויים החריפים בדרישות, בהתאם לאופנות המשתנות תדיר בתחום איכות הסביבה. כמו בתחומים אחרים, גם בהקשר הזה מלינים התעשיינים על היעדר האפשרות לתכנן לטווח הארוך, לצד חוסר הוודאות בקשר לדרישות.
משום שלמשרד להגנת הסביבה חסר לא פעם הידע המקצועי הנדרש להסדרת הענף, הוא מעלה לעתים דרישות בלתי סבירות, שלא ניתן ליישמן מבחינה טכנונולוגית: לפעמים מדובר בתקנים שלא ניתן ליישמם, או בפתרונות שאינם ריאליים במבחינה כלכלית. מכאן כבר קצרה הדרך למפעלים שסוגרים את דלתותיהם.
הלוחם הרושף ביותר בתקנות הירוקות הוא עו”ד אריה נייגר. נייגר משמש יועץ משפטי להתאחדות התעשיינים, והוא מעורב כמעט בכל המאבקים המשטפטיים של המפעלים הנתבעים לפי חוקי איכות הסביבה. הג’וב שלו מתסכל: היות שהסיכוי לזכות במשפטים מסוג זה הוא אפסי, אפילו עיסקת הטיעון הקשה של כיתן יכולה להיחשב הישג.
המלחמה בירוקים היא הרבה יותר ממטלה משפטטית עבור נייגר, שבעבר עבד כמנהל ב”חברה להגנת הטבע” והיה יד ימינו של חוקר הציפורים הנודע יוסי לשם. “הירוקים? זו כבר מזמן דת. הנה, תראה בעצמך" הוא אומר - ומריץ על פני מסך המחשב שלו אתרים של מטיפי דת אוונגליסטים בארה”ב. “כולם מחוברים חזק לקטע הירוק, ומספחים מסרים סביבתיים למשנתם הנוטפת חסד ואהבת אדם".
את תורת איכות הסביבה נייגר תופס כמטבע עובר לסוחר בפוליטיקה: “לירוקים יש אינטרס ברור להעצים את החרדה בציבור כדי להצטייר כמי שנלחמים במקור החרדה. היום אנחנו עדים ל’פורנו חרדה’ מפני זיהום הסביבה, שנועד להעצים את ההיסטריה. פוליטיקה, כמו שאמר ביסמארק, היא אומנות של מציאת אויבים.”
נייגר מצויד בהוכחה פיזיקלית פשוטה, המפריט כה את אזהרות הירוקים מפני עליית פני הים כתוצאה מההתחממות הגלובלית. “שימו קוביית קרח בכוס מים,” הוא מציע, “חכו שתימס ובדקו אם מפלס המים עלה.” ומה באשר לזיהום האוויר? נייגר מזהיר את המנהיגים הפוליטיים מפני קביעת יעדים שאפתניים להפחתת זיהום האוויר, וטוען שהמפתח טמון בפיתוח טכנולוגי למניעת זיהום - פיתוח שישראל לא יכולה לתרום לו.
אבל זיהום סביבתי הוא האויב האמיתי, לא?
“אז אופיר פינס אמר שהמפעלים ברמת חובב מסרטטנים. אז מה? הפירות שאנחנו אוכלים מסרטנים יותר מהאוויר שאנחנו נושמים”.
ב 2004 התפרסם דוח של משרד הבריאות, שקבע בפירוש שרמת חובב היא מקום לא בריא, ושבאזור יש שיעור מוגבר של לוקים במחלת הסרטן.
“זו דוגמה מובהקת לקמפיין הפחדה, שנערך ללא כל בסיס מקצועי ומעשי. בדקתי את העניין עם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה: ברמת חובב השקיעו המפעלים הון בפתרון בעיות הסביבה, ורמת הזיהום שם נמוכה בהרבה מהזיהום בצומת עלית שבין רמת גן לתל אביב - שנמצא במרכז אחד האתרים המבוקשים ביותר במדינה למגורים ולמשרדים. מרכזי הערים במדינה מזוהמים יותר אפילו מאזור התעשייה המושמץ במפרץ חיפה.”
הירוקים והמשרד להגנת הסביבה לא ממציאים את תקני איכות הסביבה. הם מייבאים אותם ממוסדות התקינה בחו”ל.
“זה לא לגמרי מדויק: אצלנו תמיד מחפשים את התקן המחמיר ביותר, ולא פעם מנסים ליישם תקנים שאינם מתאימים לתעשייה המקומית. כדי לעמוד בתקן, יש גורמים שנדרשים לשלם מחירים מטורפים. באחד מבתי החולים נדרשה ההנהלה לטפל בפליטת חומר החשוד כמסרטן - אתיל אצטט. המנהל הגיע אליי ואמר שלבית החולים אין סיכוי לגייס את הסכום הנדרש 400 - אלף דולר בהשקעה מיידית, ועוד 100 אלף דולר לשנה לטיפול שוטף. מה יכולתי להציע לו? לסגור את המחלקה האונקולוגית ולראות מה קורה.”?
עד עכשיו לא ראינו מפעלים שנוטשים את המדינה בגלל תקני איכות סביבה, ורבות מהתעשיות הכבדות שלנו משגשגות למדי.
“זה משום שהבעיה היא בעיקר של מפעלים קטנים וחלשים. צריך להביא בחשבון שגם תעשיות גדולות וחזקות שוקלות כל הזמן איפה להקים מפעל חדש. חברות גדולות כמו כי”ל ומכתשים אגן מקימות מפעלים בכל העולם, ואני משוכנע שאחד השיקולים הוא ההבדל בדרישות בתחום איכות הסביבה. באזור רמת חובב, למשל, כבר לא מוקמים מפעלים חדשים. חיפה, המבוססת על תעשיות כבדות, היא עיר גוססת - בין היתר בגלל החרדה שכפו הירוקים על הציבור בעניין המפעלים המזהמים בעיר.”
הבעיה העיקרית היא האכיפה. בנושא זיהום האוויר יש לנו חוקים מתקדמים, אבל “חוק כנוביץ” למניעת זיהום מכלי רכב הפך למילה נרדפת לחוק שהכל מתעלמים ממנו.
“הטרגדיה הגדולה היא שהמשרד להגנת הסביבה אינו אוטוריטה בתחומו: אין לו תשתית להתמודד עם הנושאים שעליהם הוא מופקד. יש מעט מאוד מהנדסים המתמחים בתחומים שבהם המשרד צריך לפעול, והתעשייה יכולה לגייס את האנשים הרלוונטיים ולהציע להם שכר גבוה בהרבה מזה שמשלמת המדינה. ‘חוק אוויר נקי,’ שהתקבל השבוע לאחר דיון ממושך בכנסת, התעכב פשוט מפני שלמשרד אין התקציב כדי לאכוף
בתגובה להאשמות מסר המשרד לאיכות הסביבה בתגובה כי “בקביעת התקנות לאיכות הסביבה מביא המשרד בחשבון את עלויות היישום לחברות שלגביהן נקבעים התקנים. באשר לטענות על חוסר אחידות בתקנים, יובהר כי בהתאם למדיניות הממשלה ולמדיניות קביעת תקנים להגנה על הסביבה, יש לבחון את אימוצם של תקנים בינלאומיים ובתוכם תקנים של ה־OECD ושל האיחוד האירופי. המשרד מנסה ללמוד מן הדירקטיבות האירופיות ומהנחיות ה־,OECD התואמות את הדירקטיבות האירופיות. לכל תחום יש מאפיינים מקומיים וביניהם מאפיינים כלכליים וטכנולוגיים, והמשרד להגנת הסביבה מתאים את התקנים למאפיינים אלה. יישום ‘חוק אוויר נקי’ ידרוש תוספת תקציב של עשרות מיליוני שקלים, וחלק מהסכום ימומן ישירות על־ידי אגרות שיוטלו על המפעלים המזהמים.”
נא להמתין לטעינת התגובות
