הדולרים לבנק ישראל, השקל לנו
למה בנק ישראל נכנס לעמדת האופוזיציונר בבורסה המקומית, מה הסכנות בקניית מאות מיליוני דולרים בשבוע ומי נמצא במשחק השטרות הירוקים
זמן קצר אחריו הגיח האוצר עם תוכנית להמרת ההתחייבויות הדולריות לשקליות. שני המהלכים נועדו להביא להיחלשותו של השקל ביחס לדולר וביחס למטבעות האחרים.
לדאבונם של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ושר האוצר, רוני בר-און, השקל המשיך להתחזק על אף הצעדים שננקטו ושלשום הדולר נסחר בין הבנקים ברמות של 3.2 שקלים לדולר - שפל של 12 שנים.
אתמול החליט בנק ישראל להעלות את הרף הקודם והודיע על הגדלת קצב הרכישות ל-100 מיליון דולר בממוצע ליום. זאת, במסגרת נסיונותיו להביא להתחזקות הדולר, תחת מעטה של התוכנית האסטרטגית להגדלת רזרבות המט"ח מהרמה הנוכחית של 20 מיליארד דולר לרמה שבין 35-40 מיליארד דולר.
רכישה של 100 מיליון דולר, 2 מיליארד דולר בחודש ו-24 מיליארד דולר בשנה הינה שינוי משמעותי במדיניות בנק ישראל. לפני כן הסתפק הבנק בקניה של 25 מיליון דולר בממוצע ביום, מהלך שהתברר כלא יעיל.
למעשה, זו החלטה אסטרטגית שנועדה לסייע ליצואנים ולכלכלת ישראל דרך נסיון של חיזוק הדולר באמצעות הגדלת רזרבות המט"ח שברשות בנק ישראל. הגדלת רכישות המט"ח מציבה שחקן משמעותי בשוק אשר יעמוד מול הסחף של התחזקות השקל.
בשעות שלפני הידיעה, ירד המטבע האמריקאי בכ-0.5%, אבל מיד לאחר הודעת בנק ישראל, הדולר נסק במסחר הבין בנקאי בכ-5% לרמה של 3.4 שקלים. זהו, אם כן, מהלך משמעותי מאוד שעשוי להביא לסופה של מגמת התחזקות השקל למול סל המטבעות.
מטבעות אמורים להיקבע על פי מצבן הכלכלי של המדינות. אם כלכלה מייצרת נתוני מאקרו טובים אז המטבע שלה יתחזק ולהיפך. מתחילת השנה השקל התחזק בצורה משמעותית מול הדולר וההנחה הבסיסית היא שמצבנו הכלכלי הטוב הוא זה שגרם לכך.
עד מהרה, התברר שהתחזקותו מוגזמת מדי והסיבה לכך היא זרימה מאסיבית של הון זר לישראל למען עשיית רווחים קלים, נאמר, על גבה של הכלכלה הישראלית.
מחישוב מהיר עולה כי משקיע זר שהשקיע בשקל נהנה
בישראל אין הגבלה על המסחר והזרים עובדים בשוק חופשי לגמרי וללא שום הגבלה. למעשה, הם מצאו בשקל כר נוח לעשיית רווחים בעיקר בשל הקלות הבלתי נסבלת של יכולתם להטות את שער השקל כרצונם. הגעתו של אופוזיציונר גדול בדמותו של בנק ישראל תשנה ככל הנראה את המגמה.
הבעייתיות במהלך הינה שבנק ישראל שופך שקלים לשוק ובכך בעצם מגדיל את כמות הכסף. כמות הכסף שגדלה עשויה להיות גורם אינפלציוני לכן יהיה עליו לספוג את הכסף על ידי הנפקת מק"מ.
בנק ישראל למעשה יגדיל את התחייבויותיו השקליות, עליהן הוא יצטרך לשלם ריבית שיקלית. מנגד, עומדת לזכותו הריבית על רזרבות המט"ח.
אפשר לפרט ולהסביר כי במקרה של הדולר הוא יקבל 2% ריבית לשנה לעומת הריבית השקלית שיהיה עליו לשלם למשקיעים העומדת על כ-4% - הפרש של 2% לרעתו.
אך במקרה של הגדלת רזרבות היורו יש פער ריביות לטובתו של בנק ישראל שכן הריבית על היורו ועל הסטרלינג גבוהות מזו המתקבלת בארץ.
בהפרשי ריביות אלה לא נמצא סיכון עבור בנק ישראל. הפרשי הריביות בין הדולר לשקל או בין השקל ליורו הן קלות לחישוב: אם נניח הפרש של 2% לרעתו של פישר נגיע להוצאה עודפת של כ-480 מיליון דולר.
הסכום הינו זניח אך לא זו הנקודה. הנקודה היא שניתן לכמת, פחות או יותר, את הנזק הצפוי מהמהלך. כמו כן, הפרשי הריביות הקיימים בינינו לבין מדינות מפותחות אחרות הינם מזעריים ולכן הנזק מזערי.
הסיכון, אם כך, טמון במקום אחר. אם המהלך לא יצלח והשקל ימשיך להתחזק מול המטבעות שבנק ישראל קונה, המדינה עשויה לרשום הפסדי הון. אך יש גם צד חיובי לעניין: אם המהלך אכן יביא לשינוי המגמה ולהיחלשות השקל, בנק ישראל ירשום רווחי הון משמעותיים.
גם אם למישהו נצבט הלב על ההוצאה העודפת המוערכת כאן בכ-480 מיליון דולר בשל המהלך של בנק ישראל עליו לחשוב על האלטרנטיבה והיא בהחלט לא עדיפה.
התחזקות השקל פוגעת ביצוא, בכלכלת ישראל ובצמיחה העתידית של המשק הישראלי ונזק זה חמור לאין שיעור ובסדרי גודל מהוצאה עודפת פוטנציאלית שאותה גם ניתן לכמת באופן ברור וכן נחשבת מזערית בייחוד לאור האלטרנטיבה.
הכותב הוא מנהל דסק חו"ל בקרנות נאמנות של מגדל שוקי הון
נא להמתין לטעינת התגובות
