תוכנית ויסקונסין - התוכנית היחידה שמסייעת למובטלים
בימים אלה ממתינים מובטלים רבים להחלטת אלי ישי באשר להרחבת תוכנית ויסקונסין. בפועל מדובר בתוכנית היחידה שמנסה לשפר את המציאות התעסוקתית בישראל. לכן לא שכדאי להרחיב אותה, אלא חובה. דעה
כתבתה של מירב דוד, "יש עבודה, אבל איזה מין חיים אלה?",חושפת חלקים מתמונת המצב הבעייתית של שוק העבודה הישראלי, מציאות שהתעצבה לאורך שנים של טיפול לקוי, החלטות פוליטיות והזנחה.
על עובדות אלו אין מחלוקת, רק חבל שהמסקנה מחטיאה את המטרה וטרם ניכר שיפור בחיי העובדים בישראל 2008. אופן מסגור הכתבה עלול ליצור את הרושם המוטעה כאילו תוכנית ויסקונסין היא האחראית על ליקויים אלה, בעוד שבפועל מהווה התוכנית את הניסיון הרציני, המקצועי והמעמיק ביותר שנעשה בישראל לתת להם מענה הולם.
הכתבה הצביעה על מכשולים רבים העומדים בפני דורשי העבודה בארץ. החל מהעדר תשתיות מספקות בגינן נאלצת נומאז ג'וג'אה לצעוד שני קילומטרים עד לכביש הראשי, דרך חוסר ההגינות מצד מעסיקים למיניהם ועד היצע תעסוקתי מצומצם.
הדוגמאות המובאות בכתבה משקפות מציאות עגומה ומוכרת, אך חשוב להדגיש כי תוכנית ויסקונסין לא יצרה ולא טיפחה דבר מכל זה. אדרבא, בזכות התכנית הוצפו בכל החומרה בעיות שוק העבודה כגון חוסר אכיפה של שכר מינימום, הפרת זכויות עובדים, אפליה לכל סוגיה, עבודה שחורה, חוסר בתשתיות תומכות עבודה (צהרונים, תדירות התחבורה הציבורית ועוד) באזורים שונים בארץ ובעיקר בישובים ערביים.
הציפייה כי תוכנית ויסקונסין תמגר את התופעות הקשות הללו בפחות משלוש שנות פעילות היא בלתי ריאלית, אבל יש לזכור כי זאת התוכנית היחידה שמתמודדת איתן ופועלת ביחד עם האוכלוסייה כדי להסיר את החסמים הללו.
תוכנית זו היא היחידה המעמידה אמצעים וכלים הולמים בכדי להקנות לכל אחד הזדמנות להתחיל בתהליך של יציאה ממעגל התלות והעוני. זה לא קורה ביום אחד, בטח לא לאנשים שהיו מחוץ למעגל העבודה שנים רבות ואולי אף לא עבדו מעולם.
אין מטה קסם. יש עבודה עקבית, יומיומית, מסורה ורותמת. אך בתום שלוש שנות עבודה ראשונות, אפשר בהחלט להתעודד מהנתונים שמוצגים בכתבה, מובטלים בתוכנית ויסקונסין מצאו יותר עבודה ביחס למובטלים שטופלו בשירות התעסוקה.
כמובן שזאת רק צלע אחת ותחילתה של דרך ארוכה להבראת שוק העבודה הישראלי. לאור העובדה שהקשיים הכלכליים והאבטלה פוגעים בהיבטים רבים של החברה הרי שצריכים לשלב בה כוחות שונים, ובראשם ממשלת ישראל.
קברניטי המדינה חייבים לנקוט בפעולות נוספות לעידוד היציאה לעבודה ולפעול מערכתית ובאופן מתואם, כך שלאזרחים יהיה ברור שלמדינה אכפת וחשוב שהם יצאו לעבוד וירוויחו את לחמם בכבוד.
כמי שנמצאת במגע יום יומי עם משתתפי התוכנית, אוכל להעיד כי על אף מודעותם של המשתתפים לבעיות המבניות הקיימות, הם אינם מעוניינים לשבת ולהסתפק בהפניית אצבעות מאשימות.
כבר היום מבינים רבים מהם שהם אחראים למצבם לא פחות מהמדינה, וביכולתם לשנות את מצבם, רבים מהם אכן עושים זאת ולוקחים את ההזדמנות שהמדינה העמידה לרשותם בשתי ידיים ומשתלבים בעבודה.
בהתייחסה להתלבטותו של השר ישי בדבר הרחבת התוכנית, טוענת דוד "השר חושש כי ההחלטה להרחיב את התוכנית תפגע בו פוליטית כיוון שהיא פוגעת באוכלוסיות החלשות".
אולם המציאות, וגם הנתונים שמביאה דוד עצמה בכתבה, מוכיחים אחרת. היה דרוש מהמדינה אומץ רב לצאת בתוכנית כה נועזת. דרושה החלטה אמיצה לא פחות, להתעלם משיקולים פוליטיים, ולהמשיך קדימה.
נכון להיום, תכנית "אורות לתעסוקה" הינה אחת הדרכים הנכונות והמכובדות ביותר לשיפור המציאות התעסוקתית בישראל, בעצם היא היחידה. ולכן לא כדאי להרחיב אותה, אלא חובה לעשות זאת במסגרת טיפול שורש מקיף ומעמיק בבעיות החמורות של שוק העבודה בישראל.
הכותבת היא מנכ"ל אגם מהל"ב המופקדת על הפעלת התוכנית באזור נצרת, נצרת עילית ועין מאהל
נא להמתין לטעינת התגובות
