אנשים עובדים
מפעל פרסונה בנצרת מייצר 500 מיליון סכיני גילוח בשנה ו-100 מיליון תערים
רקע: ב-1963 בוב מנדל, יהודי מארה"ב, התוודע לייצור סכיני גילוח מפלדת אל-חלד, סגסוגת של ברזל וכרום שהתגלתה לראשונה על-ידי הצרפתי פייר ברתייר ב-1821 והפכה מסחרית בתחילת המאה ה- 20. מנדל רכש מניות בפרמה, מפעל ייצור סכינים סקוטי, והחל לבנות מפעל ישראלי בנצרת עלית בשם פרמה שארפ perma sharp. ב-1967 חבר אליו יצחק ויינמן, שהוא ובנו נעם ניהלו את המפעל עד 1996, ויצרו את המותגים המובילים בעולם bond, diplomat.
1996, בעלים חדשים: אמריקן סייפטי רייזור american safety razor, ASR, חברה מתחרה לפרמה עם שלוחות בצפון ובמרכז אמריקה, באירופה, אוסטרליה, סינגפור, יפן ואף לבנון. מדיניות: קנייה של חברות מתחרות בעולם. שולטים ב-7% משוק עולמי שמוערך ב-10 מיליארד דולר בשנה, מספר אחד בתחום הפרייבט לייבל. 2500 עובדים, מהם 200 בישראל, 150 קבועים ו-50 עובדי כוח אדם שמייצרים 500 מיליון סכיני גילוח ו-100 מיליון תערים בשנה.
מנכ"ל: נעם להב, בן 51.
עובדים: שלוש משמרות, שבוע בוקר (6:00-15:30) שבוע ערב (15:30-23:30) שבוע לילה (23:30-6:00).
העובדים:
משה באסטייקר, בן 56, עלה מהודו ("כציוני") בגיל 19. במפעל מ-1973. כיום אחראי מחלקת ליטוש. "ניסיתי לעבוד בכל מיני מקומות. זה המקום הראשון שהתחלתי ונשארתי. זה כנראה העתיד שלי. אני מבסוט שנשארתי פה. אני מאמין שגם הם מבסוטים ממני. אני מרגיש בבית, מרגיש במפעל הזה כשלי. משכורת בזמן, לא צועקים, לא מחפשים צרות. אוכל טוב ומזגנים בכל מקום".
אלכסנדרה קוקין, בת 53, עלתה מרוסיה ב-1972 ואחרי חצי שנה אולפן התחילה לעבוד. כיום אחראית מחלקת אחזקה, "לא היה מפריע לי כל עבודה, היינו צריכים לעזור בבית. כעיקרון זה ממש משפחה, עובדים ביחד, יותר משלושה רבעים מהחיים מעבירים פה. מה שאפשר לעזור אחד לשני עוזרים. לא הייתי מרוצה הייתי הולכת".
אלברט באלול, בן 55, עלה ממרוקו ב-1965 ("ציוני, עליתי לבד בעליית הנוער"). התחיל לעבוד ב-1973, כיום מנהל בטיחות. "התחלתי כמפעיל מכבש. אחר כך עברתי למחלקת השחזה ואחר כך התחלתי להריץ מכונות".
לפני 15 שנה התבקש להיות אחראי הבטיחות של המפעל, "ראו שאני איש מתאים לתפקיד, איש אחראי, לוקח ברצינות כל משימה ומבצע עד הסוף. בכל תפקיד הפקתי את כל מה שרצו ממני והגעתי להישגים יפים. השארתי טביעת אצבעות כמעט בכל מחלקה פה, אנשים שכיום מוכשרים לתפקידים שונים היו תלמידים שלי". הוא אומר בגאווה.
בגיל 23 הגיע למפעל, "חשיבה של אז לא כמו היום שהאופקים מכאן עד הודעה חדשה. פעם חיפשת להתמקם, למצוא מקום עבודה. היום אני מחפש להתקדם, יודע מי אני,
"אני מדרג את מקום העבודה שלי, קודם כל הבית. פה אני מבלה כל היום, מתחיל ב-8:00 מסיים 17:00 אבל יכול להישאר גם עד 22:00. אני בדרך כלל צנוע, אין בנאדם אומר שווה פחות. כל אחד הכי יפה, הכי טוב. כאיש ביטחון התפקיד שלי לתת מענה. התפקיד של הנהלה להסתכל על העובדים, לשחרר קיטור, לשמוע מה כואב, לטפל, לדעת".
"אני לא אעזוב, חתיכת זמן השקעתי פה, בניתי משהו. זה היופי של זה, כמו ששם זרע וצומח ואתה עשית את זה, נהנה מזה. יעירו אותי ב-2:00 בבוקר אני אגיד לך איזה בורג באיזה קוטר. יש לי תחושת מחוייבות לאנשים ושייכות לסביבה, כיף לבוא, זה המקום שלי.
"היום מסתכל אחורה ורואה ששיתפתי את כל המשפחה. בוויתור על חופשים, העדפה של העבודה על כל דבר. תמיד הסתכלתי על זה כמקום ראשון. אמרתי אצלי בבית יסתדר. עם הזמן הילדים גדלו, יצאו מהבית.
"הייתי יכול לעשות אחרת. המקום דורש ואני דורש מעצמי כי אני מבין שצריך. המקום מטמיע בבן אדם התנהגות, לפעמים חושב שבא לך ללחוץ על כפתור וללכת. אבל זו עבודה, פרנסה, צריך לשמור, גם על החיים שלי, לייצר הכי טוב שאפשר. שיגיע עוד לקוח מרוצה, שכל עובד ילך הביתה בריא ושלם. יש לך שתי אפשרויות, חופש יכול לדחות בעוד יום, משימה לא יכול לדחות. כשאתה רואה שמשהו לא זז אתה בא ופותר. היום אני מסתכל אחורה גאה במה שעשיתי, עשיתי דברים טובים לאורך כל הדרך ואני יכול להגיע עוד הלאה. לעשות הרבה יותר דברים. אין לי עיניים גדולות. טוב לי במה שיש".
נא להמתין לטעינת התגובות
