אמא מאוהבת
השאלה הגדולה שמרחפת מעל חג החנוכה היא אחת: איך להשיג כרטיס לראות את רן דנקר על הבמה. שירה אלון מנסה לענות.
"אמא מאוהבת ביובל המבולבל", הקטנה כבר עשתה סלט. "מתי זה בכלל?", שאלתי, "בחנוכה", ענו הילדות, "אבל אל תחכי לרגע האחרון, שלא ניתקע". "חוצפניות", התקוממתי, "לא מגיע לכן בכלל". "אל תוציאי על הילדות את התסכולים שלך", הוא אמר. "חכם גדול", אמרתי, "נראה אותך משיג כרטיסים מוזלים".
"תשכחי מזה", הוא הודיע, "אם אני הולך, אני קונה איפה שבא לי ובאיזה מחיר שנראה לי". "אתה לא תקנה כרטיסים במחיר מלא, שמעת?". הרמתי קול, "אף אחד לא משלם את המחיר האמיתי, כולם נכנסים עם הנחות של ועדי עובדים. איך קראו לחבר שלך שעובד בתעשייה האווירית? לא צריך, אל תגיד לי, אני אסתדר
"שמענו עלייך", הוא זלזל, "לפני 3 שנים קנית במבצע של ישראכרט, בזול וקרוב לבמה. הילדות סיפרו שדחפו אתכן מתחת לקוליסות ולא ראיתן כלום". "נפלנו על כרטיסים דפוקים", האדמתי, "אבל שמענו מצוין...", "ולפני שנתיים", הוא המשיך, "קימבנת כרטיסים דרך חברת החשמל. לאות הזדהות עם העובדים ישבתן מאחורי עמוד תאורה, שהסתיר לכן הכל". "אבל היה הרבה אור", התגוננתי, "ויכולנו קרוא בקלות את התוכנייה".
"עזבי אותך", הוא אמר, "את רוצה ללכת? תקני כרטיסים כמו בן אדם". "לא", צעקתי, "כל הארץ תספסר בכרטיסים זולים, ורק אני כמו אידיוטית אעמוד בצד? אין מצב". ניסיתי חברה מורה, התחנפתי לחבר ותיק שעובד בהיי-טק, הפעלתי את אמא שלי בקופת החולים, את אבא שלי בעירייה - שום דבר לא עזר. נכנעתי. מי אמר שצריך בכל שנה? הבנות בכו שאני אמא סתומה. הרציתי בהן תוכחה: "זה אירוע מסחרי שבינו לבין אמנות אין שום דבר. זה רועש, קולני, ואפשר לוותר". הן ארזו תרמילים כדי לברוח מהבית. "למה את לא אומרת להן פשוט את האמת?". הוא שאל. "שלא הצלחתי להשיג כרטיסים בזול?". שאלתי. "לא", הוא לגלג, "שוויתרת בקלות כשהבנת שדנקר לא מופיע השנה."
נא להמתין לטעינת התגובות
