כמה בייטים יש בגיגהבייט?
סיגייט הפסידה בתביעה ייצוגית על הטעיה בנפח הכוננים הקשיחים. שחר שמש מקווה שהפסיקה תשכנע את כל היצרניות להפסיק לתחמן אותנו
אני מחזיק בידי את הדיסק הראשון שמצאתי בבית. זהו דיסק של Quantum. אני לא יודע בן כמה הוא, אבל הנפח שרשום עליו הוא "4.3GB".
אם היה לכם מחשב עם 4.3GB של זכרון, פירוש הדבר היה שיש לו 4.3*30^2 בתים, או 4,617,089,844 בתים. ככה זה במחשבים. בגלל העבודה עם ביטים, כל המספרים הם חזקות של שתים. בגלל זה, קילו איננו אלף, אלא 10^2, או 1024. קצת יותר מאלף. באותו אופן, מגה הוא לא מיליון, אלא 20^2, שהם 1,048,576. גיגה הם לא מיליארד אלא 30^2, שהם 1,073,741,824. ההבדל הוא של 2% במקרה של קילו, כמעט 5% במקרה של מגה, ומעל 7% במקרה של גיגה. כשנגיע לטרה ההבדל הוא כבר כמעט 10%.
במקרה של דיסקים, אי שם לפני יותר מעשר שנים, יצרן דיסקים אחד החליט לעבור לבסיס 10. הוא שם לב שאם הוא משתמש בערכים של מגה=6^10 ו-גיגה=9^10, הוא "מרוויח" 5% ו-7% בהתאמה. בלית ברירה, כל שאר יצרני הדיסקים הלכו בעיקבותיו, וכיום כל הדיסקים מפרסמים ערכים נקובים בבסיס עשר, בניגוד למקובל בכל מקום אחר במחשבים. אותו דיסק אקראי שהרמתי מכיל 8895 צילינדרים, שכל אחד מהם מכיל 63 סקטורים שמשוכפלים ל-15 ראשים, כאשר כל סקטור מכיל 512 בתים. במילים אחרות, הדיסק מכיל 512*63*15*8895=4,303,756,800 בתים. כלומר, על פי כל מדד סטנדרטי מדובר בדיסק של 4GB בלבד.
האם מדובר בהטעיה שמישהו שם לב אליה? התשובה היא, באופן חד משמעי, כן. כאשר אתם מחברים דיסק למערכת ההפעלה, היא מדווחת על כמות המקום הפנוי על הדיסק בצורה שבה נהוג לדווח על גדלי זכרון בכל עולם המחשבים - בבסיס 2. התוצאה היא שאתם קונים דיסק של 4.3 גיגהבייט, מחברים אותו למערכת ההפעלה, ומקבלים שיש לכם רק 4 גיגהבייט. כבר שמעתי אנשים מסבירים את ההבדל בתור "התקורה של פירמוט". זה הסבר פשוט, מובן, הגיוני, אבל פשוט לא נכון. יש תקורה, אבל היא זניחה לחלוטין. סיבה הרבה יותר מדוייקת היא "הטעיה מכוונת מצד מי שייצר את הדיסק".
עכשיו יטענו הפיוריסטים שאני הוא זה שמטעה. לפני כעשור יצרה ועדה בשם IEC תקן שאמר "די לניצול לרעה של קידומות מֶטְרִיוֹת". הם יצרו את הקידומת Ki, Mi, Gi וכו’ כדי לציין את הגדלים בבסיס 2. במילים אחרות, הם טוענים שהגודל 4.3GB שקול לגודל 4GiB (מבוטא גיגיבייט), ועל כן שייצרני הדיסקים בכלל לא מטעים. אני קונה את הטיעון הזה כמו שאני קונה את
המשמעות של מילה היא לא מה שוועדה כזו או אחרת מחליטה שהיא. זה נכון אפילו אם לוועדה קוראים "האקדמיה ללשון עברית". המשמעות של מילה היא מה שבן אדם ממוצע מהרחוב משייך לה. כמובן שהמקרה שלנו הוא בעייתי, בגלל שבעוד שבן האדם הממוצע ברחוב עשוי לדעת מה זה "קילו" (1000), לא סביר שהוא ידע ש"קילובייט" זה משהו אחר מאשר 1000 בייט. מה שהוא כן יוכל להגיד לכם, בלי לחשוב פעמיים, זה שדיסק בגודל 4 גיגהבייט הוא באותו גודל כמו זכרון בגודל 4 גיגהבייט או נגן MP3 בנפח 4 ג’יגהבייט. הוא גם יוכל להגיד לכם שאם הוא קונה דיסק בגודל 4 ג’יגהבייט, הוא מצפה לחבר אותו למחשב ולקבל 4 ג’יגהבייט לשימושו. אם זה לא קורה, ובפרט, אם זה לא קורה בגלל פעולה מכוונת מצד ייצרני הדיסקים, הרי שיש פה הטעיה.
ועל כן אין לי אלא לשמוח שבית משפט הכריז על המנהג כעל מטעה, ולקוות שייעלם מין העולם.
שחר שמש הוא פעיל תוכנה חופשית, חבר ועד בעמותת "המקור", מנכ"ל חברת "לינגנו ייעוץ קוד פתוח", בעבר ראש צוות אבטחת מוצרים בחברת צ'ק פוינט וכותב את הבלוג "לינוקס ותוכנה חופשית", שם פורסם הטור במקור.
נא להמתין לטעינת התגובות
