בדרך אל האושר
יוני שדמי, בן 26, מסתכל סביב ורואה אינספור צעירים שמעלים את תמונותיהם לרשת, מתמכרים לסדרות טלוויזיה, מפלרטטים בבלוגים, נחשפים ביוטיוב ומעבירים לילות מול משחקי מחשב. המסקנה החד משמעית שלו היא שאנחנו בדרך לעולם טוב הרבה יותר. הנה הנימוקים
בהבנה של "אל זוטץ" לא זכיתי ולא יכולתי לזכות במצדה, בכותל או בהריסות קיסריה, אף על פי שביקרתי בשרידים הללו פעמים רבות. יש משהו בתרבויות זרות שפותח את אופקיך בכוח, ומנהג הטיול לחו"ל אחרי הצבא הוא התפתחות תרבותית חשובה שיש לברך עליה. זהו חלק מתמורה חשובה וסמויה מן העין שעוברת על ישראלים צעירים.
הטיול שלי כמובן לא יוצא דופן. יותר מ-50 אלף ישראלים צעירים יוצאים מדי שנה לטיולי תרמילאות ושבים כאנשים מורכבים ופתוחים יותר, לפחות במעט. נכון שבטיולים אנחנו נוטים להתקבץ עם בני ארצנו, נרתעים ולועגים ללא-מוכר, אבל אפילו מי שמסתפק בכמה שבועות בכפר ישראלי בהודו, מעשן גראס ואוכל בעיקר חומוס ופלאפל, סופג בעל כורחו משהו מהרוח המקומית.
מקובל מאוד להלין על התנוונות הישראלים, והנהי על שקיעתו של הדור הצעיר בוקע מאינספור טורים ותוכניות טלוויזיה. יש כאן יותר מהתלונות הרגילות על הנוער כבררה. לא מעט פרשנים מצביעים על ירידתה של התרבות ועל אובדנה של "רוח זמן" ישראלית שהיתה כאן ואיננה. אנשים רבים נשארים עם התחושה שגדל כאן דור נעדר אינטלקט ושאר רוח, שמלווה בחיוך את שקיעת השיפוט השכלי. הכל הולך לאבדון, שהאחרון יכבה את ה-VOD.
אלא שהאמת הפוכה לגמרי. לא רק שהתרבות הצעירה אינה מרוסקת ומידרדרת נמוך יותר, אלא שלפנינו עלייתו של סיפור תרבותי דורי חדש. ואותן תופעות תרבותיות המשמשות בפי נביאי הזעם כאות לעידן החושך הן שמצביעות דווקא על לבלוב תרבותי גועש ועל עתיד מבטיח.
כל התרבות שלנו, טוענים המבקרים, הפכה לדוכן חטיפים. אתרים כמו יוטיוב מעודדים צפייה בסרטונים קצרצרים, האייטמים החדשותיים מסתכמים ב-30 שניות, התוכן הסלולרי תובע לכל היותר 60 שניות ריכוז, ומוזיקה אנחנו שומעים על ידי הורדת שירים בודדים מהרשת במקום לרכוש אלבומים שלמים. צריכת התרבות היא כמו צריכת חטיפים: עתירת קלוריות ודלת בריאות. סיפוק מיידי, קליט ונטול עומק, שתוצאותיו הרסניות.
אבל אם אנחנו חיים בתרבות חטיפית, איך ייתכן שסוגי בידור רבים כל כך הפכו לארוכים מאי פעם? סרטים הוליוודיים קצרים משעתיים כבר קשה למצוא, שירים באורך שש ושבע דקות מוצאים קהל גדול ברשת, ומשחקי מחשב התפתחו משעשוע של חמש שניות לנרטיבים עצומי ממדים. והדברים נכונים במיוחד כשמדובר בטלוויזיה, אותה "קופסה חסרת תקווה", שבחסות כוכבים נולדים מטפחת לכאורה יכולת קשב מזערית.
אם אתה בן פחות מ-35, סביר שהסיטואציה הבאה מוכרת לך: חבר ממליץ על סדרה כמו "אבודים" או "רומא", ומסביר שלפני שתתחיל לצפות בפרק הנוכחי אתה מוכרח לראות את כל הפרקים הקודמים – לעתים עשרות – אחרת לא תבין מה קורה. לרוב הוא יוסיף שיש לצרוך כמה פרקים, בערך שלוש-ארבע שעות צפייה, לפני שאפשר יהיה להתמכר. הסדרות הללו יוצרות עולם שלם ומורכב, ונדרשים זמן, אורך רוח וסבלנות רבה כדי להיכנס אליו. מילת המפתח כאן היא מורכבות. לאו דווקא במובן של "מסובך", אלא במובן של "מעודן".
בסדרות פשע כמו "הסמויה", למשל, דמויות מיתמרות מהעלילה בעדינות גאולוגית מפעימה, שכבה אחר שכבה. דוקי ויימז, למשל, ילד שחור עני שאין לו כמעט דבר, הופיע לראשונה
זו תופעה חדשה. צופה בסדרות טלוויזיוניות מעשורים קודמים כמו "קוז'אק" או "האיש השווה מיליונים" יכול היה לפתוח טלוויזיה, לראות פרק מקרי, ולהבינו היטב בלי כל צפייה מוקדמת. אי אפשר היה אחרת. אבל פריחת הדי.וי.די, פרישת ה-VOD ובעיקר האפשרות להוריד מהרשת בשני קליקים עונות טלוויזיה שלמות הפכו את התעוזה של "הסופרנוס" ו"הסמויה" לאפשרית. יוצרי הסדרות הללו יכולים להניח שהצופה יעכל עשרות שעות צפייה בטרם ייגש לראות את הפרק הנוכחי, ולכן הם יכולים לבנות עלילות מורכבות ומתמשכות.
אם נדמה שהפכנו לתרבות שצורכת חטיפים בלבד, זה משום שהתפריט כולו התרחב. יש פורמטים טלוויזיוניים שמוטב לצפות בהם כסרטון קצר בן שתי דקות מאשר כתוכנית של 50 דקות – תוכניות מערכונים, למשל. אבל הטכנולוגיה, וכמיהת הצופה המודרני להתבוננות מורכבת יותר במציאות, הרחיבו את יכולתנו התרבותית. המנות העיקריות בתפריט הן עשירות ומעניינות בהרבה משאפשר היה לדמיין עד לפני שנים ספורות.
לרנסנס הטלוויזיוני מתווספת הפופולריות הגואה של משחקי המחשב. התלונה המקובלת אומרת שהמשחקים הללו רדודים, לא יותר משעשועים בינוניים ורפטטיביים שמטמטמים את האינטלקט ומעודדים בהייה. אלא שהמציאות הפוכה. בתהליך דומה לזה שעבר על סדרות הטלוויזיה, משחקי המחשב של השנים האחרונות הפכו לאפוסים רחבי יריעה. חלקם בהחלט ראוי לתואר "יצירת אמנות".
משחק כזה למשל הוא "Call of Duty: Finest Hour", שעוסק בקרבות מלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו של חייל צעיר בחיל הרגלים. כמקובל ברוב המשחקים המודרניים, Call of Duty מאפשר לשחק דרך הרשת עם גדודי שחקנים נוספים. השרת של המשחק ציוות אלי 11 חיילים נוספים, בהם אחד שכינה עצמו WD:40 (כשכל שחקן בוחר לעצמו כינוי, אין מניעה להיקרא בשם של שמן נגד חלודה). אינני יודע את שמו, גילו או מקום מגוריו של WD, אך במשך עשרות שעות נלחמנו כתף אל כתף על פני הגלובוס, השתתפנו בפשיטות הגדודים הבריטיים בצפון אפריקה, במתקפת הטנקים האמריקנית בבלגיה, ולאחר שלושה שבועות של משחק אינטנסיבי נכנסו לנעליהם של חיילים רוסים עייפים, מסתערים על סטלינגרד במתקפת הנגד על הארמיה השישית של הוורמאכט.
המערכה נפתחה כשזחלנו מחוץ לסירות הרעועות שנשאו אותנו על הוולגה. באוזנינו הרעשה ארטילרית כבדה, שהדיה זעזעו את החדר שבו ישבתי ושיחקתי, בצד מוזיקה מז'ורית של סרטי מלחמה ישנים. לפנינו הכוחות הגרמניים העקשנים, מאחורינו הקומיסרים הרוסים, זועקים בשם המולדת ויורים במי שמעז להשתהות. WD:40 רץ קדימה ואני מאחוריו. אחרי כמה דקות של לחימה נורה WD בחזהו ונפל לצדי, פניו המפוקסלות חסרות הבעה. המשחק לא מאפשר לשחקן שנפל בקרב להמשיך במערכה ומחייב אותו להתחיל מחדש. כך נפרדנו.
חשתי התעלות. מותו הדיגיטלי של ידידי במשחק רשת נגע ללבי באותה דרך שבה נוגעת אמנות גדולה. הרגע הרגשי היה אינטנסיבי ועשיר, חזק לא פחות מיום מותו של אוזפה, הילד מ"אלה תולדות" של אלזה מורנטה; מסצנת הפתיחה המטלטלת של "להציל את טוראי ראיין"; מתיאורי מצוקות האנוש בספר ההיסטוריה "סטלינגרד" מאת אנטוני ביוור. זוהי, ידעתי, תרבות, ומעתה לא אתפשר על פחות.
העושר הזה לא נעצר בטלוויזיה ובמשחקי מחשב. אוספי מדיה של עשרות גיגה, באדיבות תוכנות שיתוף כמו אימיול וביטורנט, הן רכושו של כמעט כל ישראלי צעיר שיכול להרשות לעצמו מחשב וחיבור קבוע לאינטרנט.
אוסף המוזיקה שלי כולל, בין היתר, שירים רבים של מוזיקאי קנייתי בשם נעים אוגדה, אלבום של
ראפר ירדני בשם ניזאר ומבחר גדול למדי של מוזיקה חרדית. דמטריוס פאלראוס, הספרן הראשי של
הספרייה הגדולה מאלכסנדריה, יכול היה לחלום על אוסף בהיקף כזה – ובמונחים של ישראל 2007,
ההארדיסק שלי סטנדרטי למדי. חלק גדול מערימות החומר הללו מגיע מחו"ל, וזה ההסבר האמיתי
לכך שהציון של התיכוניסט הישראלי בבחינות הבגרות באנגלית זינק בחדות ל-85.48 בממוצע.
זה לא נעצר כאן. יותר ויותר אנשים צורכים דרך הרשת עיתונים ואתרי חדשות זרים אחרים. אני, למשל, קורא דרך הרשת בקביעות את הניו יורקר ואת מגזין הטכנולוגיה Wired האמריקניים, את הגרדיאן הבריטי, וכ-20 בלוגים ישראליים ו-15 בלוגים מחו"ל, בעיקר מארצות הברית אבל גם מאיראן ומקוסטה ריקה. שפע אינפורמציה כזה, חופשי ממסננת המיינסטרים הישראלית, הוא תופעה חדשה ומשמעותית.
לפריחה התרבותית האינטרנטית הזו יש גם צד עבריכ לוקלי מובהק. לבלוגים הישראליים מוניטין מפוקפק של פקא3ות צעירות עילגות לכאורה ומרוכזות בעצמן. ללא פיקוח או סינון, אומרת תובנה מקובלת, החופש המוחלט של האינטרנט גרם לרידוד תרבות ההמונים לכדי זבל אסקפיסטי. אבל התדמית הזו אינה מעודכנת.
מבט ב-20 הסרטונים הפופולריים ביותר של "פליקס", אתר שמארח וידאו-בלוגים ישראליים רבים, מגלה רשימה מפתיעה. לצד וידאו שמתרכז בחזה של מירי בוהדנה מאז שהפכה לאם וסרטון של אושרי כהן משחק כדורעף, אפשר למצוא גם מחאה פוליטית מגוונת, שזוכה לעניין רב. יש שם אמן תל אביבי שעומד על שפת הים ומתלונן בפני הגלים על מדיניות אולמרט במלחמת לבנון, קטעי הסתה מהטלוויזיה הפלשתינית תחת הכותרת "תראו מה הפלשתינים מלמדים את הילדים", וּוידאו בלוג של טלי פחימה. זו, אגב, זוכה לפופולריות הגדולה ביותר. היא מספקת מונולוגים ארוכים ומרתקים, שבהם היא מעשנת ומספרת על חקירותיה בשב"כ. פחימה מתייחסת לחוויותיה בכעס מהול בקלילות מפתיעה ומציגה תיעוד חקירה מנקודת מבטו של הנחקר, שקשה מאוד למצוא בתקשורת הישראלית הממוסדת.
אגב, סרטון פופולרי אחר באתר הוא של נער שיושב בשיכול רגליים על מיטתו, לגופו גופייה, מאחוריו דגל ישראל, והוא מגיב בחריפות להצהרות של פחימה.
מילת המפתח היא אותנטיות. השיח הציבורי האותנטי בישראל, כך אני טוען, נמצא כבר זמן רב הרחק מהמקום שרוב התקשורת הישראלית נמצא בו. השיח הציבורי האמיתי משתקף טוב הרבה יותר ברשת. יותר מדי פעמים הדיבור הפנימי בקרב ישראלים לא מיוצג כמעט בכותרות העיתונים ובחדשות הטלוויזיה. טלי פחימה היא דוגמה אחת. אליזרין וייסברג, להבדיל, היא דוגמה נוספת. וייסברג, המכנה את עצמה זרובבלה, סטודנטית לעיצוב בשנקר שמוכיחה מיומנות רבה בתקשורת אינטרנטית אפקטיבית, היא הבלוגרית הצעירה הפופולרית ביותר בישראל.
לפני כמה חודשים היא כתבה פוסט שהסעיר את הבלוגספירה תחת הכותרת "אני לא אוהבת ערבים". הפוסט נכתב לאחר שוייסברג ראתה מחלון האוטובוס ילדים מקבצים נדבות סמוך ליישוב ערבי בוואדי ערה, ביום חורף סוער. למראה הילדים, כתבה, היא הבינה שהורים ערבים שולחים את ילדיהם לקבץ נדבות בגשם משום ש"מה זה משנה, ילד אחד הלך, נשארו עוד שמונה". כן הוסיפה, ספק בהומור, כי "ערבים הם חיות מלוכלכות, צריך לעקר את כולם ולשמור אותם במכלאות שלא יעבירו אלינו מחלות".
זהו ביב השופכין של התודעה הישראלית, מה שלא גורע מהאותנטיות שלו. האמת הלא נוחה היא שישראלים לא מעטים מחזיקים בדעות דומות, וכדי לעקור אותן מהשורש צריך להכיר בקיומן. במובן הזה, על כל כיעורה, עדיפה שנאת הזר הישירה של זרובבלה על גזענות ממוסדת, שמתחבאת בדיווחי החדשות הסטנדרטיים והמעונבים. בשום ראיון טלוויזיוני וייסברג לא היתה מביעה בחופשיות דעה כזו. הבלוג הסופר פופולרי שלה מאפשר לה לחלוק את דעתה האמיתית.
ברשת, אם יודעים איפה לחפש, אפשר להיתקל בשיח מורכב, עם דעות מגוונות בהרבה מאלה שמגיעות לדפי העיתונים. בין זרובבלה לטלי פחימה – לא במקרה שתיהן נשים, שתופסות מקום משמעותי בהרבה ברשת מאשר בתקשורת הממוסדת – קיים שיח-עוקף-מדיה שמצייר קשת רחבה הרבה יותר של ישראליות. עושר נהדר ועדכני של תגובות ומחשבות. גם אם אין חשש שישראבלוג יחליף בקרוב את העיתונים ומהדורות החדשות – ממילא לא מצב רצוי – הרי שמבחינת דעות ופרשנות תכופות עדיפה הרשת על מה שאפשר למצוא מחוצה לה.
כל איש שיווק מעודכן יכול לספר על המסמך פורץ דרך מ-Cluetrain Manifesto ,'99, שמסביר את המהפכה שעבר העולם העסקי בעקבות הרשת. "שווקים", נאמר במניפסט, "הם שיחות. אנחנו כבר לא צרכנים, אלא בני אדם שלוקחים חלק פעיל בשיחה".
בפרפראזה אפשר לומר שגם מלחמות הן שיחות – קטלניות אמנם – והן עוברות שינוי עמוק וחשוב לא פחות. TLB, פורטל בלוגינג לבנוני, אירח בזמן מלחמת לבנון השנייה שיח פליטים ישראלי-לבנוני פנטסטי. האוכלוסייה המופצצת משני הצדדים העלתה לאתר בזמן אמת תיאורים מפורטים ואישיים של ההרס, והחלה להתנהל שיחה חשובה שלא היתה אפשרית עד השנים האחרונות. במהלך המלחמה התפתח דיאלוג מרתק בין בלוגרים לבנונים לבלוגרים וגולשים ישראלים. השיחות הטעונות הללו התנהלו תוך ההפצצות ממש, וביישוב אחד בצפון שחובר לאינטרנט אלחוטי מתוך המקלטים עצמם. היו שם הרבה אמוציות ו"פאק יו" הדדי, אבל גם תחילתו של משהו מורכב ומעניין יותר.
יהיה פשטני לטעון ששיחות משמעותן הבנה הדדית, ובאמת לאחר המלחמה הדיאלוג גווע כמעט לחלוטין. למרבית הבלוגים הלבנוניים, או הפלשתיניים, אין כיום כמעט קוראים ומגיבים ישראלים. אבל זה משתנה. עם כל מטח קטיושות וכל גיחת הפצצה השיחה הזו מתגברת, מתעדנת ומסתבכת. אנחנו נמצאים בחזיתו של רגע היסטורי מרתק: טיפין טיפין, אוכלוסיות לוחמות לוקחות מחדש את השליטה בדיבור ביניהן. הפורמט והכנות של הרשת מאפשרים זאת. הבלוגספירה הישראלית התבגרה והשתכללה, ויש לה אפקט תרבותי עמוק על קוראיה הצעירים, שלומדים לבטוח ברבים מנציגיה יותר מאשר בתקשורת הממוסדת.
שינוי דומה במאזן האמון עומד מאחורי ההצלחה הפנומנלית של וויקיפדיה בישראל. האנציקלופדיה החופשית שייסד ג'ימי וויילס בעזרת צבא חובבנים היא כלי העזר הפופולרי ביותר אצל סטודנטים ישראלים מכל הפקולטות – אף על פי שרשמית אין להיעזר בה, והס מלהזכירה בביבליוגרפיה.
כמו שאר השינויים שהוזכרו כאן, מעבר הסמכות משומרי הידע המסורתיים (כלי התקשורת, אנשי האקדמיה) להמונים מלווה תכופות בעיקום אף. מי מת והפך את ילדי ויקיפדיה לפרופסורים? העובדה שכל אחד יכול, תאורטית לפחות, לערוך שינויים בויקיפדיה, הובילה את אחד מעורכי אנציקלופדיה בריטניקה לומר למגזין Wired שויקיפדיה דומה לשירותים ציבוריים: אינך יודע מי האחרון שהשתמש בהם. אך זוהי אי הבנה של העקרון הוויקיפדי, שלפיו אסור שהערך המושלם יהפוך לאויבו של הערך הטוב למדי.
ב-62' כתב צ'ארלס ואן דורן, לשעבר מהעורכים הבכירים של הבריטניקה, מאמר תחת הכותרת "הרעיון האנציקלופדי". ואן דורן כתב ש"הטון של אנציקלופדיות רבות הוא לעתים תכופות בלתי אנושי במובהק. דומה שמחברי אנציקלופדיות מבקשים להתייחס למוסדות חיים משל היו צפרדעים כבושות על שולחן הניתוחים". בהמשך כתב כי אנציקלופדיה צריכה להיות "מסמך מהפכני. [...] האנציקלופדיה האידאלית צריכה להיות רדיקלית. עליה להפסיק להיות בטוחה. 'מכובדות' היא ביטחון, אך האוונגרד של היום הוא מה שיהיה מכובד עוד 30 שנה. אם אנציקלופדיה רוצה להיות מכובדת בשנת 2000 עליה להיראות נועזת ב-63'". אלפי התורמים לויקיפדיה העברית יצרו אנציקלופדיה נועזת, שהפכה למקום הראשון שאליו פונים ישראלים צעירים ומחוברים כשהם רוצים עובדות.
עכו, חוף הים, אחר הצהריים. על החוף נערים צעירים ומגולחים בכל גופם, יהודיות וערביות-נוצריות יפהפיות בנות 15 בביקיני קטנטנים ומג"בניקים במדים הדוקים שמפטרלים על קו המים. יש באוויר מתח מהרבה סוגים, אבל הכל לטובה. סמוך לחוף פיצוצייה עם כיסאות הכתר פלסטיק הנצחיים ומוזיקה אלקטרונית. על אחד השולחנות, ממש על החוף, מחשב מחובר לרשת. הנערות מתנשקות עם השפתיים לרגע ומתפוצצות מצחוק, מצלמות אחת את השנייה במצלמות דיגיטליות ובטלפונים סלולריים. אחר כך הן מתחברות לשקע ה-USB של המחשב, ומעלות את התמונות לאתרים כמו "פאשן-נט" ו"דוגמניות SMS". האתרים הללו ודומיהם מאפשרים לגולש לפרסם תמונות "שופוני" ולדרג תמונות של גולשים אחרים. עשרות אלפי בני נוער משתמשים בהם, נותנים ציונים אחד לשני, מחליפים עקיצות ומשתתפים במשחק המיני הגדול בתעוזה שגורמת לאתרי שידוכים סטנדרטיים להיראות שמרניים. הנערות מעכו ממהרות לתת ציונים לתמונות שהן עצמן העלו, ולדרג תמונות של נערות אחרות מהצפון.
מדובר בתחושת בטן יותר מבקביעה מדעית מוכחת, אבל יש לה על מה להסתמך: השימוש באינטרנט בפריפריה הישראלית דינמי ומעניין יותר מאשר במרכזה. הגוויעה התרבותית של רוב ישראל – אין ולו
בית קולנוע אחד מצפון לחיפה; כולם נסגרו – שולחת את הצעירים לרשת. אימיול חיוני לקריית שמונה הרבה יותר מאשר לתל אביב. אם אין לנו קולנוע שאפשר לראות בו ספיידרמן 3, בואו נוריד את הסרט ביום שבו הוא יוצא לאקרנים באמריקה.
אותה גישה חצופה ניכרת באתרי התמונות, במייספייס, בפייסבוק ובישראבלוג. הישראלים הצעירים מספרים ומספרות הכל ברשת, בלי להתבייש. שיטוט באתרים הללו חושף בפרוטרוט את חיי היומיום שלהם, אהבות ופרידות, חששות מהמוות ומהתבגרות, הפעם הראשונה, הצבא, בית הספר, תקיפות מיניות, חוסר ביטחון, שאיפות וחלומות. והכל עם תמונות ושמות מלאים, תאטרון אישי פומבי שהוא גם קהילה יוצרת.
את הנערות מעכו שהצטלמו על החוף לא הטרידה המחשבה שהוריהן, החברים שלהן, או המעסיק הפוטנציאלי העתידי שלהן יחפשו את שמן בגוגל ויראו את התמונות. אלו הסטנדרטים של הדור הזה: הם מתעדים עצמם בכנות ובמה שעשוי להיראות לנו כאובססיביות, אבל הוא טבעי ונכון עבורם. יש משהו בריא בדור שמעדיף לחשוף על להסתיר, לספר על להתבייש. כשיתבגרו יהיה בידיהם תיעוד אינטימי ומפורט של סיפור חייהם שלהם וגישה לחייהם המתועדים של ידידים, עמיתים לעבודה ובני זוג. העתיד שייך לחסרי הבושה.
אני שואל בזהירות את נדיה, אחת הנערות המצטלמות, אם לא אכפת לה שעוד 20 שנה הילדים שלה יראו את התמונה הזו ברשת. "מה פתאום", היא משיבה, "כל עוד זו תמונה טובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
