"הייתי רוצה שיהיו לי עוד דברים"
ברבי מודל 2007, שהיא בעצם נגן מוזיקה ורכיב בעולם וירטואלי ורוד, היא עדיין אותה סוס טרויאני שמחנך ילדות להיות צרכניות צייתניות
אי אפשר לנהל שיחה דמיונית מהנה עם הבובה היהירה הזאת כמו שעושים עם בובה רגילה, מגלה מומו במהרה. ביביגרל עצמה מדברת כל הזמן ומפריעה. הדבר היחיד שאפשר לעשות איתה, למעשה, הוא למלא את בקשתה ולקנות לה עוד בגדים חושפניים מהקטלוג של ביביגרל – אלא שלגיבורה הקטנה של אנדה אין כסף.
לבסוף הילדה מוצאת את עצמה בוהה בבובה כמהופנטת, בלי רצון להמשיך אבל גם בלי יכולת להתנתק; מצב שצריך להיות מוכר לכל מי שמצא את עצמו צופה בסיטקום גרוע בארבע לפנות בוקר. ככה זה עם מוצרים בידוריים עשויים בפס-ייצור, נטולי נשמה, שמצריכים בדיוק את מידת המעורבות הזעירה שנדרשת כדי לרתק את הצרכן למקום ולהפוך אותו לפסיבי לחלוטין.
מיכאל אנדה, שאתם מכירים כמחבר "הסיפור שאינו נגמר", כתב את "מומו" ב-1973 – מספיק מאוחר כדי שהוא ישים לב לחסרונות שבצעצועים סופר-טכנולוגיים יקרים ומטמטמים, אבל מוקדם מכדי שהוא ייראה את ברבי באמת הופכת לאחד מהם. יותר משלושים שנה יעברו עד שיצרנית ברבי, ענקית הצעצועים מאטל, תחליט לחבר את השיער הגולש והחיוך הקטן של הבובה למחשב ולאינטרנט.
היכונו לבואה של "ברבי גרל" (Barbie Girl) – גאדג'ט צבעוני שהוא גם הומאז'-בטעות למיכאל אנדה (שלא לדבר על השיר ההוא של אקווה), גם נגן מדיה עם זכרון של 512 מגהבייט וגם המוקד של משחק-רשת שנקרא על שמו – BarbieGirls.com. המשחק כבר עלה לרשת בגרסת נסיון, אבל השימוש המלא בו יתאפשר רק עם רכישת הנגן, שייצא לשוק בארה"ב ביולי הקרוב.
בשנים שעברו מאז "מומו", ברבי הלכה ומיצבה את עצמה כשק חבטות למבקרים חברתיים. לפעמים נדמה שלא היה אמן צעיר שלא התפתה לאיזו אמירת אינסטנט עם ברבי עירומה וכרותת-ראש או מקיאה לתוך אסלה.
אבל כשאנדה כתב את הפרק הנושך הוא לא חשב על המותניים הצרות של הבובה, החזה הזקור או כל חלק אחר של הדימוי הנשי הלא-בריא שנטען שהיא מחדירה לראשי המשחקות הצעירות. הוא כעס על הדרך שבה הבובה האהובה מתפקדת כמו מאהבת קרה ומחושבת, שבעצם מפתה את הילדה שאוחזת בה לקנות
בדרך, הילדה בונה לעצמה תמונת עולם שבה ערימות של רכוש חסר תועלת הן הדרך לאושר, עם כל מה שכרוך בכך: התמכרות לשופינג, השתעבדות לכסף, ולבסוף ויתור על ההנאות המתוקות של החיים לטובת שעות נוספות בעבודה. מי מהקוראים שהיה פעם ילדה קטנה, ולמד לראשונה תודות לברבי מהי תאוות בצע עזה ומייסרת – נניח, כשההורים הסבירו בפעם השמונים שאין כסף לז'קט לברבי או סוס לברבי או סתם עוד בובה – יידע בדיוק על מה אנדה דיבר.
גם ל"ברבי גרל" יוכלו הילדות לקנות מגוון בגדים ואביזרים, למרות שמדובר בנגן מוזיקה קשיח ולא בבובה גמישה. במקום ביגוד מבד, הילדות יצמידו לבובה בגדי-פלסטיק קשיחים – או תסרוקות, או פינגוויני-מחמד זעירים – שיתחברו בקליק. זה, בעצם, מה שהופך את הנגן לברבי, כי בעיצובו הוא מזכיר בעיקר בובת בראץ שכלואה בארון מתים קטן וחמוד. הדמיון לבראץ לא מקרי – מאטל מנסה להשיב מלחמה לשרלילות-הפלסטיק הקטנות, שכבשו בעשור הנוכחי את לב הזאטוטות וגרמו לברבי להראות קצת יותר מיושנת ממה שהיא נהנית להרגיש.
עד שהילדות יתחילו לדרוש את המכשיר, מומלץ לטייל בגרסת הבטא של העולם הווירטואלי שנבנה עבורו. זו דרך נהדרת להתרשם מהמתקפה השיווקית הלא-קונבנציונלית שמאטל בנתה כדי להחזיר לעצמה את כתר הקוּליות.
ילדים אוהבים לבנות עולמות בראש, בין אם נותנים להם חרוז, צדפה, לגו או מקלדת לשחק איתם; והבלוגריות הצעירות שכרמל וייסמן מדברת עליהן מוכיחות שילדות משכילות לנצל כל כלי אינטרנטי שהן נתקלות בו לטובת עיצוב דמויות שמסתובבות בעולמות בדיוניים. אתר שמוקדש במיוחד לזה – "עולם וירטואלי לילדות", כמו שמאטל נהנית לקרוא למשחק הרשת החדש שלה – הוא רעיון שיקסום לכל ילדה שכבר לא פוחדת ממקלדת. חלקים מהמשחק אמנם נעולים בפני כל מי שעדיין אין לה מכשיר ברביגרל, אבל חלקים גדולים אחרים זמינים לכל גולשת.
לטובת ההורים, האתר מדגיש באופן כמעט אובססיבי את עניין הבטיחות. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שקהל היעד של המשחק הוא ילדות צעירות מאוד, ושארה"ב נמצאת כעת בעיצומו של התקף פרנויה מפני פדופילים בכלל ופדופילים אינטרנטיים בפרט. המשימה השיווקית הראשונה באתר היא לשכנע את ההורים שהמשחק לא יסכן את תומתן ופרטיותן של המשתמשות.
אם האמצעים הטכניים של מאטל יעבדו כשורה, הטקסטים שהמשתמשות שולחות זו לזו בצ'ט של המשחק יעברו סינון רצחני שיסיר מהם לא רק קללות אלא גם דברים שנראים כמו כתובות ומספרי טלפון. כל הכלים החברתיים של המשחק, כמו פתיחה בשיחה או "כניסה" ל"חדר" של משתמשת אחרת, ניתנים לנעילה חופשית על ידי הילדה, שתקבל גם הסברים עליזים ומאירי עיניים על ההבדל הבטיחותי בין דירוג משתמשות אחרות כ"חברות" או כ"חברות הכי טובות" או כלא חברות בכלל.
אבל יש עוד דברים מרושעים שאפשר לעשות לילדות. למשל, להבטיח להן משחק שיספק את דחף היצירה האדיר שלהן, ולתת להן משהו אחר לגמרי. כי ילדה שבונה דמות ב-BarbieGirls.com תגלה מיד לאחר מכן שלמרות הרושם העשיר שמקבלים מהאתר, אין הרבה מה לעשות עם הדמות הזו מלבד קניית דברים – בין אם זה בחנות הבגדים או בחנות הרהיטים. אפשרויות העיצוב המקורי מתמצות בהחלפת צבע החולצה, השיער או השטיח. בשביל כל אקט אחר, צריך ללכת לאחת מהחנויות ולהוציא כמה "B-Bucks". "הייתי רוצה שיהיו לי עוד דברים", אומרות בקול אחד ביביגרל של אנדה וברביגרל של מאטל.
אל דאגה, לא צריך להוציא דולרים אמיתיים על השופינג המקוון. את כסף הברבי הוירטואלי מרוויחים בדרך פשוטה ביותר – הקשיבו היטב, כי זה הקטע שבו מאטל הופכת לפרודיה על עצמה – פשוט נכנסים לאחד מ"אולמות הקולנוע" במשחק וצופים בפרסומות של ברביגרל ושאר מוצרי ברבי. במילים אחרות, החינם הזה הולך לעלות ביוקר להורים שיצטרכו להתמודד עם מפלצות הברביפיליה הקטנות שצומחות להם בחדר המחשב.
"צאו לקניות בקניון", מזמינה הקריינית העליזה בכניסה למשחק. "קנו אופנה ואביזרים לדמות שלכן, ורהיטים מעוצבים לחדר. אתן אפילו יכולות לאמץ חית מחמד ולקנות לה אביזרים!" ככה זה בעולם של ברבי: אם נגן מדיה זקוק לבגדים ולתסרוקת, אז גם חיית מחמד היא לא יותר מתירוץ לקניית עוד אביזרים, וגם הצעצוע שבתוך הצעצוע שבתוך הצעצוע עדיין ישרבב את שפתיו וידרוש עוד צעצועים, וכך זה ימשיך לעולם ועד, לתפארת ההשתעבדות והאוברדראפט ותרבות הצריכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
