כל העולם רוממה
אגרת הטלוויזיה והתמורה שבעדה (350 שקל, ”כושר טוב ישראל") שוב עולות לכם על העצבים? מבדיקה מסביב לעולם עולה שלא בטוח שיש על מה להתלונן. מצד שני, המרחק בין רשות השידור ל-BBC רחוק למדי
מצד שני, אפשר להירגע ולהתבונן על אוסטריה, שם משלמים כיום הן אגרת רדיו והן אגרת טלוויזיה. סך-כל התשלום השנתי במדינה הוא כ-400 יורו. בדנמרק, לעומת זאת, משלמים לא רק על הצפייה בטלוויזיה אלא גם על השימוש באמצעי תקשורת אחרים, כמו מחשבים שמהירות גלישתם באינטרנט עולה על 256 קילו-בייט לשנייה, ואם לא די בכך - על השימוש במקלט הרדיו גובות הרשויות בדנמרק 43 יורו מדי שנה.
אצלנו רשות השידור נמצאת בכותרות ללא הרף, בדרך כלל בהקשרים חיוביים פחות. על השאלה “יש תמורה בעד האגרה”? כבר מזמן עונים רובנו בשלילה - ומתפנים להתבונן בנעשה מעבר לים, בעיקר בממלכה המאוחדת. “שם על כל פני שאתה משלם אתה מקבל תמורה,” יגידו לכם. האומנם? כדי למקם את עצמנו היטב על המפה העולמית של רשויות השידור, יצאנו למסע טלוויזיוני ברחבי תבל.
רשות השידור הישראלית הוקמה ב-,1965 וכעבור שלוש שנים הוקם ערוץ .1 האגרה בישראל עומדת על כ-350 שקל לשנה, והיא מהווה את עיקר התמיכה בערוץ 1 על מחלקותיו ובערוץ .33 יתר המשאבים מוזרמים מן האוצר, והם אף פעם לא מספיקים. 8 התחנות של “קול ישראל” נתמכות על־ ידי פרסומות. למעשה, ב-2006 הסתכם הגירעון של רשות השידור בכ-100 מיליון שקל, בהשוואה לתקציב שנתי בסך 730 מיליון שקל.
לשם ההשוואה,בפינלנד ובדנמרק - מדינות שהיקף אוכלוסייתן דומה לזה שבארץ הקודש - תקציבו המינימלי של השידור הציבורי הוא כ-2 מיליארד שקל. בדנמרק, שהיא המדינה היחידה שהבינה לאן נודדים שידורי הטלוויזיה וגובה תשלום גם על השימוש במחשב, משלמים אגרה בסך כ-350 יורו בשנה, כלומר יותר מפי 5 מהאגרה בישראל. בפינלנד משלמים 200 יורו בשנה, והמחיר צפוי לעלות עם המעבר לשידור דיגיטלי. נשאלת השאלה, האם הפינים מקבלים תמורה בעד האגרה?
YLE הפינית (או בשמה המקומי Yleisradio) מתארגנת בימים אלה לקראת אירוח תחרות האירוויזיון בהלסינקי בחודש הבא. רשות השידור של המדינה הקרירה היתה ממקימות איגוד השידור האירופי ב-,1950 והיא מורכבת מלא פחות מ-5 ערוצי טלוויזיה, 13 רשתות רדיו ארציות ו-25 תחנות אזוריות, שכולן ממומנות על ידי אגרה ציבורית. 5.5% מהפינים דוברים את השפה השבדית, לכן הם זוכים לערוץ טלוויזיה ולתחנת רדיו משלהם. לשם ההשוואה, בישראל יותר מ-20% מהציבור דוברי ערבית, ועם זאת אין אף תחנת טלוויזיה או רדיו ציבורית בשפה זו. אגב, אחד השירותים המפורסמים
אף שרשות השידור הפינית לא צברה גירעון, וחרף מגוון התכנים שערוציה מציעים - קיימים קווי דמיון בינה לבין אחותה מרוממה, בעיקר בכל הנוגע לזיקה הפוליטית. כמו אחד החוליים הברורים של רשות השידור לדורותיה, גם הפינים מתקוממים על בחישתם של הפוליטיקאים בגוף הממלכתי. בשנות ה-,60 למשל, נודעה הרשות הפינית כ”רשות אדומה” בשל הנטייה הפוליטית הברורה של מנכ”ליה, שהקפידו לגייס כתבים ואנשי צוות בעלי אוריינטציה סוציאליסטית רדיקלית.
אבל הפינים לא לבד. גם רשות השידור היוונית אינה סובלת מגירעון. 88% מפעולותיה ממומנות על־ידי אגרת טלוויזיה, שההכנסות ממנה הגיעו ללא פחות מ-262.6 מיליון יורו ב-.2006 איך הגיעו היוונים לסכום מרקיע השחקים הזה? כנראה מפני שכל אזרחי המדינה משלמים את אגרת הטלוויזיה - גם מי שאין לו מכשיר כזה בבית. למעשה, בארץ הסופלקי התשלום נגבה באמצעות חשבון החשמל, כך שמי שיש לו חשמל - גם אם הוא חי בסוכת מציל על חופי קורפו - משלם אגרה.
אולם מי שמשלם כל-כך הרבה כסף ודאי מקבל שירות הולם. אז זהו, שלא ממש. במשך שנים צפו היוונים בשלוש ערוציהם כ-7 שעות ביממה בלבד. רק ב-1986 החלו שלושת הערוצים לשדר לאורך היממה כולה. עד סוף שנות ה-80 שידרו הערוצים היווניים בעיקר סרטי תעודה, חדשות וסרטים מצוירים (נשמע מוכר?), אבל אז הם נאלצו להתאים את עצמם לכניסת הטלוויזיה המסחרית והחלו לשדר תכנים נועזים יותר, כמו סרטים אמריקניים ותוכניות בידור.
במדינות רבות נאלצו גופי השידור הציבוריים להיכנע ללחצי הסביבה הטלוויזיונית המשתנה. רק במדינה אחת המצב היה שונה לחלוטין - במולדת המסחר, ארצות הברית. הטלוויזיה הציבורית באמריקה, ,PBS נולדה אחרי הטלוויזיה המסחרית, לכן אין טעם לגבות שם אגרה.
זוכרים את התוכנית “מגע 1־2־,”3 שצפיתם בה כשהייתם חולים בימי בית-הספר? זאת אחת ההפקות המפורסמות של ערוצי ,PBS שהוקמה לפני 37 שנה. מפורסמת הרבה יותר היא “רחוב סומסום,” שגם עליה חתומה הטלוויזיה הציבורית האמריקנית. בכלל, ההשקעה העיקרית של הרשת הציבורית הזו היא במדע, בהיסטוריה, בתרבות ובסרטים עצמאיים - מעין טלוויזיה חינוכית מורחבת.
כיום מאוגדים ב-354 PBS ערוצים, הממומנים בידי מדינות, ערים וארגוני צדקה מרחבי ארצות הברית. היא מתפקדת כעמותה ללא מטרות רווח, והשנה יסתכם תקציבה ב-380 מיליון דולר, לאחר שהופחתו כ-23% מתמיכת המדינה, שאינה מוצאת בה ערך רב.
היפנים, כאמור, כלל לא חייבים לשלם אגרה. אם אתה מצהיר שאינך צופה בטלוויזיה הממלכתית, ה-,NHK מאמינים לך ולא מבקשים ממך כל יין. ההנחה היא שאם לא שילמת ובכל זאת צפית, רגשות האשם יובילו אותך אל חרב החרקירי הקרובה. עם זאת, קרוב למיליון בתי-אב ביפן מסרבים לשלם היום את האגרה השנתית בסך 25-15 אלף יין, שהם יותר מ-1,300 שקל. מה הסיבה לכך? ככל הנראה השערוריות בנוגע לחייהם הפרטיים של ראשי הרשות.
רשות השידור היפנית מפעילה שני ערוצי שידור רגילים, שלוש ערוצים בלוויין ושתי תחנות רדיו. כמו כן, הרשות משווקת חבילה בינלאומית ובה שני ערוצי טלוויזיה ורשת רדיו. ביפן ההשקעה העיקרית היא בחדשות ובתוכניות חינוכיות, שהן חלק מתוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים במדינה. גם בספורט היפנים חזקים מאוד. בעוד רשות השידור שלנו מוותרת על מכבי, היפנים לא יעזו לוותר על שש הטורנירים השנתיים של סומו, על ליגת הבייסבול של בתי הספר התיכוניים, על פסטיבל הספורט השנתי ועל המשחקים האולימפיים.
בעוד בישראל יש דרישה גדלה והולכת לתוכניות דרמה, בטלוויזיה הציבורית בארץ השמש העולה ממעטים להשקיע בתחום זה. בכל זאת, אחת התוכניות הבולטות בערוץ הציבורי ביפן היא “תוכנית הבוקר הסנטימנטלית,” רצועת בוקר יומית המשודרת ללא הפוגה כבר מ-1961 ומאגדת שורת דרמות טלוויזיוניות קורעות לב.
בגאנה שבאפריקה - מדינה שבה נדמה כי חשיבות הטלוויזיה הממלכתית גדולה בהרבה - נוהגים אחרת מביפן. הם מרבים להשקיע ביצירה מקומית, וב-GTV שלהם מתגאים בכך ש-80% מהפקות הערוץ הן מקומיות, ובכלל זה תוכניות חדשות רבות ודרמות. הרשות הציבורית בגאנה אחראית לערוץ טלוויזיה ול-13 תחנות רדיו, והאגרה שהיא גובה עומדת על 30 אלף סדי גנאי לשנה 0.29 - יורו. עם זאת, בשל רמת ההכנסה של אוכלוסיית גאנה, רוב האזרחים לא משלמים את האגרה.
כדי להילחם בתופעת אי-תשלום האגרה, פיתחו מדינות רבות שיטות ותכסיסים כדי לאגף את העבריינים. בהולנד, למשל, ויתרו על האגרה ופשוט העלו את מס ההכנסה, בקפריסין היוונית האגרה מצורפת לחשבון החשמל (שנקבע לפי גודל הבית,( ובבוסניה-הרצגובינה משלמים 36 יורו בשנה, הכלולים בחשבון הטלפון. בצרפת, לעומת זאת, הרשות המקומית גובה את האגרה, המסתכמת ב-116 יורו בשנה (כולל מסי הארנונה,( ואילו ברומניה דורשים מהאזרחים סכום פעוט של כ-12 יורו, אך מבעלי העסקים דורשים מחירים מוגזמים של כ-50 יורו בשנה.
אך אי-אפשר לדבר על טלוויזיה ממלכתית בלי לדבר על זו של אנגליה, המדינה היחידה שבה עדיין גובים אגרה נפרדת לטלוויזיה בשחור-לבן. ה-BBC היה ועודנו המופת לכל הערוצים הממלכתיים באשר הם. הצופה הבריטי משלם 135.50 ליש”ט בשנה, או 44 ליש”ט על טלוויזיה בשחור-לבן. קשישים אנגלים פטורים מתשלום אגרה, ואילו עיוורי הממלכה משלמים רק 50% מן הסכום. למעשה, האגרה מהווה 75% מהכנסות ה-,BBC והיתרה מגיעה מקופת המדינה, מפרסום ומדמי מינוי מעבר לים.
איגוד השידור הבריטי מעסיק כ-26 אלף איש ותקציבו הוא ארבעה מיליארד ליש”ט. הוא משרת 10 ערוצי טלוויזיה וערוצי לוויין הפועלים באופן פרטי, כמו BBC Prime המוכר לנו.
הבריטים, המכנים את הרשות שלהם “אנטי ביב,” מעולם לא התלוננו על לוח המשדרים, בניגוד לאוסטרלים למשל. בדיוק כמו הישראלים, האוסטרלים הרימו קול צעקה על התכנים המשודרים בטלוויזיה הממלכתית שלהם, וטענו כי הם משמימים ולא רלוונטיים. אולם בניגוד לישראלים, האוסטרלים - שממשלתם משקיעה כ-800 מיליון דולרים אוסטרליים בשנה ברשות השידור - לא משלמים ולו סנט אחד של אגרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
