חוויה מכוננת, עם כונן
המחשב הראשון של ג'וני, IBM XT, הפך אותו למלך העולם. תקופת שלטונו הקצרה נגדעה כשהגיע השכן עם ה-CGA
המחשב הראשון שלי היה IBM PC-XT עם מעבד 8086 וכרטיס מסך הרקולס. בכך התעליתי בגמישות ובטווח המשחקים שיכולתי להריץ על השכן שלי מלמעלה, שקומודור הקסטות שלו עבד רק אם החוט שחיבר את המקלדת לטלוויזית שחור-לבן הוחזק בזווית מאוד מסוימת; אבל נפלתי מהחבר שלי בבית ממול, שמחשב האפל-II שלו אמנם הציג, כמו שלנו, בשחור-ירוק, אבל הייתה בו – כפי שהסביר לנו בגאווה – איזה משהו שלמחשבים הפרוזאיים שלנו לא היה, איזו איכות גרפית חמקמקה, "של אפל". אנחנו הבטנו בעיניים מכווצות בקווי המתאר של הדמויות על המסך שלו – בין המשחקים היה פוקר, שבו ממש ראית את הפנים של המשתתפים האחרים – והנהנו: "כן, כן. איכות".
שנים אחרינו, דורות שלמים של בעלי PC יביטו בעיניים כלות במקינטושים היקרים להחריד של חבריהם הגרפיקאים ויעשו את אותה התנועה עם הראש.
אבל זה היה שיווי המשקל בשכונה: שלושת ענקי המחשוב – אני ושני חברי – היווינו מוקד חברתי לקבוצה סגורה ומיוחסת של בני שמונה יודעי סוד, שידעו לעשות דברים שההורים שלהם עוד החשיבו כקסם וודו: למשל, להתחמק מהחביות שהקוף הגדול זורק למטה. חבורה שבילתה שעות בסגידה כמעט דוממת לדברים שהתרחשו על המסך, ולטקסים הסודיים
עד שבא ה-CGA.
כמו קאובוי לבוש שחורים, המגיע לעיירת מחפשי זהב קטנה, הגיע מ', מלווה בהורים וסבלים שהעבירו ארגזים לדירה הריקה בבית במורד הרחוב. ציינו לעצמנו בצקצוק שפתיים שאחד הארגזים נושא בקרבו מחשב – מקלדת הציצה מתוכו באופן גלוי – אבל כשהמסך הגיע בעקבותיו, נישא בידי סבל מקלל, משהו בקווים הלא מוכרים ובגודלו החריג נראה לנו מוזר. ניגשנו ושאלנו אותו "ילד, מה זה?"
שנים אחר כך עמדתי בצד כביש מהיר, ליד גרוטאה ששבקה חיים, כשפורשה כסופה עצרה לידי – הנהג, אני נשבע, קרץ לי – ואז האיצה שוב למהירות על-חללית. תחושת הקנאה המזוקקת שעברה בי באותו רגע הייתה רק הד קלוש למה שהרגשתי – למה שהרגשנו שלושתנו – כשראינו את מסך המחשב החדש הזה בפעולה. אנחנו היינו דור הנפילים: שלושה בעלי מחשב בעלי תצוגה מונוכרומאטית, ירוקה-שחורה, צופים באובדנם המתרגש עליהם בצורת המסך הצבעוני הראשון בשכונה. בימים שלאחר מכן חזרתי על המילים שאמר לנו מ' שוב ושוב, מסנן אותם בשנאה שאין לה כובש: ארבעה צבעים. מתוך 16.
16 צבעים!
ההדּרדרות הייתה מהירה. ילדים הם כמו משקיעי בורסה: הם לא יודעים רחם. מהר מאוד החדרים שלנו נותרו מיותמים: ילדי השכונה העדיפו לשחק בנסיך הפרסי כשהטוניקה שלו מתנפנפת בלבן, ולא בירוק-בהיר, על רקע הקירות של המבוכים התת קרקעיים – שהיו מדכאים יותר במלוא צבעם מאשר בירוק-כהה.
אני נפגעתי קשה מכולם. הקומודור הישן של השכן שלי מלמעלה עוד אצר בחובו קסם נסתר, ומדי פעם ביקר אצלו איזה ילד, אבל את כל המשחקים שלי היה אפשר להריץ גם אצל מ', ושם הם התפוצצו על המסך באור יקרות של ארבעה צבעים שלמים. אחרי כמה זמן גם אני הלכתי לשחק אצלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
