שמחת עניים
הם הולכים לחגיגות, משתתפים בפסטיבלים, רוכשים אופניים ואפילו מרשים לעצמם סיגריה או קצת אלכוהול. עם הכנסה של פחות מדולר ליום - גם האנשים העניים ביותר בעולם מוותרים על רכישת מזון או תרופות, ומשאירים כמה סנטים לתענוגות הקטנים
משפחת פירי ענייה, ואם לשפוט על פי אמות המידה שקבע הבנק העולמי ב-1990, אולי היא הכי ענייה שיש. הגדרת העוני, שהתקבלה לאחר שנים רבות של ויכוח סוער, היא פשוטה במיוחד: מי שמרוויח פחות מדולר ליום. ההגדרה הזו אמורה לסייע לאנשי הבנק העולמי לזהות את העוני ולזרז את הטיפול בו. ב-17 השנים האחרונות הפכה הנוסחה של דולר ליום למדד האוניברסלי להגדרת 'תחתית החבית', או כהגדרת הבנק העולמי, "העוני החמור ביותר". הכלכלנים מתייחסים לכך בעזרת הסכמות המתמטיות שלהם, ארגונים הומניטריים והאו"ם מחלקים את כוח האדם שלהם בהתאם לריכוזי העוני ה'חמורים ביותר', והמדינות המתועשות מחליטות מי מקבל מה, מתי וכמה על פי מספר האנשים שעונים להגדרת העוני.
מאז נכנס ללקסיקון הפך "הדולר היומי" למעין קו הפרדה דמיוני, שכל מי שנמצא מתחתיו נתפס כמי שחי בממד אחר ומבודד, הרחק מיכולת תפישתנו. ג'פרי סאקס, כלכלן מאוניברסיטת קולומביה, שנאבק זה שנים בעוני, הגדיר בספרו האחרון 'כיצד לסיים את העוני', כי דולר ליום הוא "סוג של עוני אשר הורג". קשה להתווכח עם המסקנה הזו, שכן מדי שנה מתים ברחבי העולם 8 מיליון איש - יותר מאוכלוסייתה של ישראל - כתוצאה מהשלכות העוני.
בעוד סלבריטאים עשירים כבונו ואנג'לינה ג'ולי משתתפים בוועידות למען המלחמה בעוני, העניים המרודים - כמיליארד איש ברחבי העולם - דווקא מוצאים דרכים להתמודד עם מצבם. ואף על פי שזה לא נראה לנו הגיוני, הם אפילו מתלבטים בין כמה אפשרויות כשהם מחליטים על מה להוציא את כספם המועט.
דולר ליום הוא הכנסה מינימלית בכל מקום בעולם, אבל גם לכך אנשים מסתגלים. כפי שמוכיח מחקר חדש של צמד כלכלנים מאוניברסיטת אם.איי.טי שבבוסטון, אמנם זה לא פשוט - אבל בהחלט אפשרי. במחקר, 'החיים הכלכליים של העניים', שפורסם לאחרונה בארצות הברית, ניסו החוקרים אסתר דופלו ואבהיג'יט בנארג'י לעשות בדיוק זאת: להסביר איך בדיוק חיים מפחות מדולר ליום. השניים אספו נתונים וקיבצו ראיונות אישיים עם תושבים מ-13 מהמדינות העניות בעולם: ניקרגואה, גוואטמלה, פנמה, פרו ומקסיקו באמריקה הלטינית; הודו (מחוז אודאייפור), פקיסטן, אינדונזיה, מזרח טימור וגיניאה החדשה באסיה; ודרום אפריקה, חוף השנהב וטנזניה ביבשת השחורה. מן הראיונות מתברר מיד כי הקשיים, האתגרים והייאוש אמנם משותפים לכל, אבל בכל זאת קיימת מידה של בחירה אישית גם בקרב האנשים העניים בעולם - אנשים שמתעקשים לשלוט בגורלם, עגום ככל שהוא.
אבל תופעה אחת הפתיעה את כולם: לא משנה כמה מייאש המצב, בסופו של דבר מרבית העניים מוכנים להקריב אפילו את בריאותם האישית למען ההזדמנות לעשות דבר אחד ויחיד: ליהנות.
על מה מבזבזת משפחה ממוצעת בת שש נפשות באזור כפרי נידח בעולם השלישי את הדולר היחיד שבזכותו היא מתקיימת מדי יום? רובנו היינו נוטים להאמין שהדולר הזה יוקדש למטרה עילאית אחת: הישרדות. המשמעות היום יומית של הישרדות כזו היא השגת מזון, מים נקיים, טיפול רפואי וביגוד מינימלי, אבל מתברר שלא זה המצב.
"תדמיתם של העניים קובעת שאין ביכולתם לבחור כיצד לבזבז את כספם", פותח המחקר, "אבל מתברר שהאדם הממוצע שחי מפחות מדולר ליום דווקא אינו משקיע את כל כספו בקלוריות".
להפך , החוקרים גילו כי דווקא האוכלוסיות העניות ביותר - בין אם בסביבה כפרית או בריכוזי אוכלוסין בערים - בוחרים באופן עקבי שלא להקדיש את כל כספם לרכישת מזון. הם מעדיפים להוציאו על דברים אחרים, שאינם קשורים לצורכי הקיום המידיים. המחקר גילה כי למרות המצוקה, אותם עניים מרודים בוחרים להשקיע בתזונה רק 78-56 סנט ביום. מה הם עושים בשאר הכסף? מספקים יצרים אנושיים, כמו כולם. במקרים רבים מדובר בסיגריות ובאלכוהול: יותר מ-8% מההכנסה היומית במקסיקו, 6% ממנה באינדונזיה ו?5% מההכנסה היומית בהודו (כלומר 5 סנטים, 6 סנטים או 8 סנטים ליום) הולכים על 'שוטים' של אלכוהול או על איזו סיגריה טובה בסוף היום.
אבל לא כולם נכנעים לפיתוי הממכר, שתכליתו בין היתר לטשטש את מצוקות המחיה החריפות של העשירון התחתון ביותר. רבים
עבור רבים מבני אותו מעמד ברחבי העולם השלישי נותרה אותה מסורת איתנה מתמיד. המחקר מגלה שלא פחות מ-99% מהעניים ההודיים שנשאלו עדיין בוחרים להוציא כעשירית מכל דולר שברשותם על חגיגות משפחתיות כמו חתונות או על פסטיבלים כפריים. בדרום אפריקה 90% מהעניים ביותר מוציאים כסף על חגיגות. גם בפקיסטן, באינדונזיה ובחוף השנהב החגיגות השונות מדורגות במקום גבוה בסדר העדיפויות של כמחצית מן העניים ביותר בחברה. עניים רבים מוכנים להקריב ולוותר על קלוריות מזינות ועל צרכים בסיסיים אחרים, כדי לממן ארוחה משפחתית או מסיבה מקומית. לדברי החוקרים, דפוס ההתנהגות הלא צפוי הזה בהחלט עונה על ה'צורך הפנימי לבידור', הנפוץ בעולם השלישי. החוקרים אף סבורים, כי אלה שממוקמים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי היו מעדיפים להוציא את מעט הכסף שנותר להם בסוף היום על טלוויזיה או על קולנוע, אבל בכפריהם אין תשתית לכך. למרביתם, אגב, גם אין חשמל.
המסקנה החותכת של דופלו ובנארג'י היא שגם העניים ביותר יכולים לבחור מה לעשות בכספם - אפילו כשמדובר רק בדולר ליום. אבל דווקא סדר העדיפויות עצמו אינו ברור לחוקרים: אם נותרות בידי העניים כמה פרוטות לאחר רכישת המזון המינימלי, מדוע לא לשמור אותן ולרכוש בהן תרופות, חינוך או בגדים, שלא לדבר על חיסכון ליום גשום (או לעונת בצורת, אם מדובר במי שמתפרנסים מחקלאות).
התשובה אינה ברורה, אך העניים ביותר דווקא נרתעים מהאפשרות לחסוך. הסיבה: הפיתוי לבזבז. "כאשר יש לך כסף בכיס" החוקרים מסבירים, "קיים גם הפיתוי לבזבזו על משהו שאתה רוצה, על ממתק שהילד חושק בו כל כך או על מישהו שרוצים לעזור לו". גם העובדה שלאנשים אלה אין מקום בטוח שיוכלו להחביא בו את כספם בהחלט לא מקדמת בסדר העדיפויות שלהם את האפשרות לחסוך. עבור רבים בעולם השלישי, הגישה לבנקים היא בגדר חלום.
גם בעיני אותם עניים יש הבדל משמעותי בין הוצאת הסנטים העודפים על בידור לבין צריכת מוצרים ממכרים. כאשר נשאלו הנחקרים על מה היו רוצים לחדול להוציא כסף לו יכלו, הודו קרוב למחציתם פה אחד: אלכוהול וסיגריות. החוקרים רומזים כי הם רואים בהודאה זו הוכחה ל'חוסר שליטה עצמית', שנפוצה בקרב העניים ביותר.
אז במה הם שונים מהאוכלוסייה הכללית? צמד החוקרים מאוניברסיטת אם.איי.טי מאתרים כאן את נקודת המחלוקת העיקרית. "כאשר אני מסתכל על המחקר, אני לא רואה אנשים חסרי שליטה עצמית שנכנעים לפיתויים" כתב אנדרו לנורד, פרשן במגזין המקוון סאלון. "אני רואה רק אנשים שמתנהגים כמו בני אדם, עם צרכים רגילים שיש לכולנו, בלי קשר למצב הכלכלי". מבחינתו, קשה שלא לשאוף להשיג קצת נחת בעזרת "עוד כוסית משקה, סיגריה או כמה קוביות סוכר בתה", כאשר המציאות היום יומית מעיקה כל כך. בסופו של דבר, זו גם נקודת התורפה העיקרית בניסיונות של הכלכלנים לנתח את החיים בדולר ליום: הרי היחידים שבאמת מבינים את זה הם האנשים שנאלצים לחוות זאת על בשרם.
ההשכלה הנמוכה, הניתוק מהעולם המערבי ואמונה נוצרית חזקה משאירים רבים באתיופיה במעגל העוני האין סופי. ובכל זאת, יש גם מי שמנסים לחסוך, לשפר את איכות חייהם ואפילו להתפנק מעט.
אבבה טקסטה טיקייה, רווק בן 18, גדל עם 9 אחים ואחיות בדברה-בירהן, עיירה מוכת אבטלה, המרוחקת 250 ק"מ מאדיס אבבה. לפני כחודשיים הוא עבר לעיר הבירה, שם מצא עבודה כשומר בשכר חודשי של 38 דולר.
טיקייה עובד 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, פרט ל-9 שעות חופשה במהלך יום ראשון, שאותן הוא מבלה עם אחיו הגדולים. עבודתו במהלך השבוע כוללת שהייה רצופה במתחם הבית שעליו הוא שומר, שמירה על ניקיון החצר, טיפול בכלב של בעלי הבית, גינון בסיסי ושליחויות למכולת השכונתית. "אני מוציא 55 סנט ליום לצורכי כלכלה אבל לא מרשה לעצמי יותר, כי אני רוצה לחסוך" הוא אומר.
ההנאה היחידה שהרשה לעצמו היתה טרנזיסטור סיני, שאותו רכש במשכורתו הראשונה תמורת 11 דולר, "כדי להוסיף קצת מוזיקה לחיים". אבבץ יוהנס, בת 26, גרושה ואם לילד, התייתמה מהוריה בילדותה. כיום היא עובדת כמשרתת בבתי זרים - מנקה, מבשלת ומכבסת. היא מרוויחה 44 דולר בחודש ומוציאה דולר אחד ביום. היא משלמת מדי חודש 6 דולרים לבית הספר של בנה. על דבר היא לא מוותרת: "בכל יום ראשון אני הולכת לכנסייה וקונה שם קטורת ונרות בדולר, שהוא גם תרומה לכנסייה. אני יודעת שאלה מותרות, אבל מאמינה שהדלקת הנרות תעזור לי להיחלץ מהעוני".
גם וורקנה דסטה, רווק בן 27, התייתם מאביו בילדותו. הוא מתגורר עם אימו ועם 7 אחיו ואחיותיו בקוקה, המרוחקת 120 ק"מ מאדיס אבבה. דסטה עובד כפועל בחוות חממות ליד קוקה ומשתכר 70 סנט ביום. מתוכם הוא מוציא 10 סנט מדי יום, ובשאר הכסף עוזר בפרנסה הדחוקה של משפחתו. על הנאה אחת הוא לא מוכן לוותר: "פעם בחודש, ביום קבלת המשכורת, אני הולך עם חברים לבר. שם אנחנו אוכלים ארוחה יקרה שמחירה דולר וחצי ושותים כמה כוסות טאלה (בירה מקומית) בחמישה סנט לכוס".
נא להמתין לטעינת התגובות
