אהבה וירטואלית בבגדד
הם כלואים בביתם מפחד המיליציות, הן לא יכולות אפילו לספר להורים שהן מדברות עם גברים בפורום • בשביל צעירי בגדד הנואשים מהמלחמה וממגבלות הדת, פלירטוט ברשת הוא חבל הצלה
אבל מערכת היחסים שלהם נועדה לכשלון: הוא גר בשכונה בורגנית שקטה במזרח בגדד, בעוד שהיא גרה מעבר לנהר, באזור המלחמה שבמערב העיר. הם לעולם לא יוכלו להיפגש פנים אל פנים.
"מערכת היחסים נראתה חסרת טעם", אומר עלי, שמדבר על נורה כעל "האקסית האינטרנטית שלי". הוא הפסיק לענות להודעות שלה, ולאחר זמן מה היא הפסיקה לשלוח אותן. "היא ודאי כועסת", הוא אומר, ונראה נבוך מעט בעודו רוכן קדימה כדי לכבות את הסיגריה. "אולי אם היינו יכולים להיות לבד ביחד, זה היה שונה".
עירקים צעירים, הלכודים בבתיהם ברחובות האכזריים של העיר העקובה מדם, משתמשים ברשת יותר ויותר כדי לדבר עם קרובי משפחה, לבלות עם ידידים ולחפש אהבה. מערכות יחסים וירטואליות מציעות להם מפלט כלשהו מהבידוד ומהפחד בתקופה של אלימות בלתי-נתפסת. אבל לעתים קרובות מדובר בחזיונות שווא – תזכורות מפתות לחיים שרוב העירקים כבר לא יכולים להשיג.
אנאס אטאר בן ה-22, אחד מאנשי העסקים הרבים שמנצלים את הביקוש ומוכרים גישה לחיבורי האינטרנט מבוססי-הלוויין שברשותם, מעיר כי "הם כמו ציפורים בכלוב".
בעירק, כמו במדינות מוסלמיות רבות אחרות, תמיד היה קשה לגברים ונשים צעירים לבלות ביחד. ההיכרויות התבצעו לעתים קרובות ביוזמת המשפחה ונערכו תוך ליווי צמוד. זוגות מהמעמדות הגבוהים יותר נפגשו באוניברסיטה, שהיתה פעמים רבות ההזדמנות הראשונה שלהם לחלוק ספסל לימודים עם בן המין השני. אבל רק לעתים רחוקות הם הורשו לבלות זמן לבד לפני שהתארסו.
ככל שמלחמת האזרחים במדינה העמיקה, אפילו קרובי ומשפחה וידידים התקשו להיפגש. רים בת ה-28, בחורה נאה ביותר בעלת שיער ארוך, איפור כבד ושלל תכשיטי זהב, נהגה להיפגש בקביעות עם קבוצה של ידידות קרובות מהאוניברסיטה. הן היו עורכות פיקניקים בגן, יוצאות לקניות או נפגשות בביתה של אחת מהן כדי לרכל. אך היא לא פגשה חלק מהן מזה שנתיים; רבות מהן ברחו מהמדינה, ואלה שנשארו יוצאות מהבית רק כשהן חייבות לעשות זאת.
רים המדוכאת וחסרת המעש פנתה לאינטרנט ופרסמה שירי אהבה בפורום של עירקים
רים, העובדת בשירות המדינה ומפחדת למסור את שמה המלא, לא מעוניינת בפגישה עם איש מהם – אבל היא נהנית מהשיחות המשוחררות, שאפשריות כאמור רק באינטרנט. "זה מאוד מעניין להכיר גבר מחוץ לגבולות התרבות והמסורת", היא אומרת. "הם מנחמים אותי ואומרים לי שיבוא יום ובו הבלגן הזה ייגמר".
צעירים החיים בעירק מעידים שנעשה קשה עבורם לתקשר מחוץ לעולם האינטרנט. אוניברסיטאות הפכו לשמרניות, והן לא מעודדות מגע בין סטודנטים לסטודנטיות; רבים ממקומות המפגש הישנים – מסעדות, בתי קפה, גנים, מועדונים – נסגרו. בסופו של יום עבודה, תושבי בגדד ממהרים הביתה לפני העוצר ולפני רדת החשכה.
עלי אזאווי, סטודנט לרפואה ממשפחה בגדדית אמידה, כבר החל להתייאש מסיכוייו למצוא בת זוג, עד שנכנס בפעם הראשונה לחדרי צ'ט דוברי ערבית ומצא שם את נורה. הוא ניסח הודעת פתיחה קצרה, שאותה העתיק שוב ושוב במשך שעות לפני שקיבל תשובה: "אני עלי, בן 23. אני גר בבגדד. אני מחפש אשה צעירה ויפהפיה".
נורה פנתה אליו בהתחלה בשם בדוי, "עבאס", שלדברי אזאווי גרם לו לחשוב שמדובר באיש גדול ומטומטם. היא רצתה לדעת במה הוא עובד ולאיזה זרם של הדת המוסלמית הוא משתייך. כשהתשובות שלו הניחו את דעתה, היא גילתה לו שהיא בחורה בת 24 שעובדת כמורה לאנגלית בבית ספר יסודי הקרוב לביתה.
הם שוחחו במשך חודשים, כשהם מחליפים בדיחות וקבצי מוזיקה ומספרים זה לזה על חייהם בקצוות המנוגדים של בגדד. כתושב של שכונה מעורבת דתית ובטוחה יחסית, אזאווי יכול היה להרשות לעצמו לצאת מהבית וללכת לאוניברסיטה. אבל החיים היו שונים מאוד עבור נורה, תושבת של אזור סוני ברובו, שהיווה מוקד למאבקים חוזרים ונשנים עם אנשי המיליציות השיעיות. "היא היתה לכודה בין ארבעת הקירות שלה ומול המחשב שלה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", אומר אזאווי.
בשיחה המצולמת הראשונה, לדבריו, הוא חשב שהיא קצת "עגלגלה" – ועם זאת, הוא אומר, "הרגשתי מאוד מיוחד, כי זה לא דבר קל עבור אשה".
ששה חודשים אחר כך, הם עדיין לא נפגשו, והוא איבד תקווה. הוא מקנא בקלות שמאפיינת את מערכות היחסים בארה"ב. "יש לכם פאבים, רחובות, חופש ואין דת שתשפוט אתכם".
עשרות ספקיות אינטרנט פרטיות מציעות חיבורים אלחוטיים לאינטרנט, המבוססים על לוויין, כדי לעקוף את רשת הטלפון הידועה לשמצה של המדינה. באזורים מוכי-מלחמה של בגדד, כמה בתי אינטרנט קפה נסגרו עקב איומים שקיבלו מאנשי מיליציה, שמאשימים אותם בהפצת פורנוגרפיה ובסיפוק אמצעים ליצירת קשר עם הצבא האמריקני.
בקראדה, שכונה בטוחה יחסית במזרח בגדד, סטודנטים בג'ינס ובכובעי מצחיה שקועים בהקלדה מול עשרות מחשבים בבית פרטי ששופץ והפך לקפה אינטרנט. על הקיר תלויים פסוקים ממוסגרים מהקוראן, ויש פחיות שתיה במקרר ומכשיר טלוויזיה פועל בפינה. אבל רוב הלקוחות – רובם ככולם גברים – בוהים בריכוז מוחלט במסכי המחשב שלהם.
"כל מה שהם עושים זה צ'ט, צ'ט, צ'ט", אומר בעל המקום, יוסף עבדאללה בן ה-25, בוגר לימודי מדעי המחשב אשר פתח את המוסד לפני שלוש שנים. "יש להם הזדמנות להרחיב את האופקים באמצעות השער הזה, ולקבל מידע על כל דבר שיחפצו, אבל הם רוצים רק לצ'וטט – בייחוד עם בחורות".
לדברי עבדאללה, יש גם כמה נשים שמגיעות למקום, אבל רובן מלוות בקרוב משפחה ממין זכר, ולא נשארות זמן רב. אלה שיכולות להרשות לעצמן לשלם את דמי המנוי החודשי – 30 עד חמישים דולר – מעדיפות לגלוש באינטרנט מהבית.
בין אלה ניתן למצוא את דהליה מואייד, אשה ידידותית בת 29, שחיוכה העליז זורח אלינו מהתמונה ששלחה לנו באימייל לאחר שסירבה להסתכן בפגישה עם עיתונאים מהמערב. לדבריה, הקשר היחיד שלה למשפחה, לחברים ולחיים שהיו לה פעם הוא האינטרנט. באמצעות אימייל ותוכנות מסרים מידיים, היא יכולה "לבלות, ליצור מערכות יחסים עם אחרים, להרגיש שאני חשובה".
"תודה לאל שיש לי את זה", היא אומרת. "אני לא לבד".
חברי מערכת הטיימס זינה קרים, סעיד ריפאי, סאיף חמיד וסאיף רשיד עזרו בהכנת כתבה זו.
נא להמתין לטעינת התגובות
