זכרון מתוק
פרידה מהדיסקט, אמצעי האחסון הפלסטיקי המגושם, השברירי והאהוב של המאה העשרים
לא עוד.
בשבוע שעבר הודיעה PC World, אחת מקמעונאיות המחשבים הגדולות באירופה, על הפסקת מכירת הדיסקטים עם סיום המלאי הקיים. יצרנית המחשבים דל הפסיקה לכלול כונני דיסקטים במחשביה השולחניים לפני ארבע שנים. היכנסו לכל תיכון היום וסביר יותר שתיתקלו בנערה בת 15 מקשיבה לקסטה בווקמן – זה קטע של רטרו – מאשר באותה נערה מנופפת בדיסקט שמכיל את שיעורי הבית שלה.
כמו שאמר לדיילי טלגרף המנהל המסחרי של PC WORLD, בראיין מגרת': "קולו של כונן דיסקטים יהיה מקושר בתודעה למחשוב של המאה ה-20 כמו קולו של מחשב שמחייג להתחבר אינטרנט".

צילום: פייג' פוסטר
מישהו תמיד מוצא דיסקט
זה שוב אותו סיפור ישן, מצעד הטכנולוגיה והזמן.
זוכרים שהיה לכם ביפר – ב-1998? הדיסקט נולד לפני כן, ב-1971, ועבר כמה מתיחות פנים בשנות ה-70'. הפעם הראשונה בה ראיתי דיסקט, הוא היה יצירת פלסטיק של ¼5 אינץ' עם חור דונאט במרכזו. הדיסקט הזה באמת היה "דיסקי" – במובן שיכולת לראות בו דיסקית מסתובבת. חשבתי אז שהוא כל כך מגניב.
אבל רק בשנות ה-1980
המוקדמות, כשהמחשבים האישיים הפכו נפוצים יותר, הדיסקט חווה את הפריצה הגדולה שלו. הוא היה בכל מקום. שמתי עליו ידיים כתלמיד כיתה ו' בקריטנדן. על דיסקט ה-½3 אינץ' הזה שמרתי את מסמכי הוורד-פרפקט שלי, את גליונות הקוואטרו פרו שלי, וכל דבר אחר שצריך היה לשמור.
אז, כמובן, הגיע ה-CD-ROM. ובימינו אפשר לאחסן קבצים MP3, וידאו, עמודי רשת – כל דבר – על הרשת, על תקליטור, על כונן USB בגודל אצבע. להתראות, דיסקט.
כן, אם אתם רוצים אתם יכולים לבקר כמה מהם, שלבטח מאוחסנים באותו מקום כמו ענתיקות אחרות, טייפ שמונת-הערוצים ומכשיר הווידאו. הם יהיו שם, ליד האפל IIc, בדיוק מעל קונסולת הסופר NES.
"זה מוזר. זה מת וזה לא מת", אמר טום פרסקי בם ה-57 מ-Floppydisk.com, שם אפשר בין השאר לקנות דיסקטים ולהעביר תוכן של דיסקטים לתקליטורים. במשרדו במחוז אורנג' בקליפורניה הוא מחזיק שני מיליון דיסקטים, הוא אומר, והעסקים פורחים. מישהו, הוא אומר, תמיד מוצא דיסקט שצריך להעביר לתקליטור.
רואים, פוקנר קלע בול: העבר תמיד איתנו – על דיסקטים.