מן הפחחחח אל הפחת
אחת התסריטאיות של "ארץ נהדרת" צילמה את אחותה ואת שתי חברותיה רובצות על מיטה, משחקות בשיער ומברברות בפקאצית רהוטה. כך נולדו מאי, עדי, שיפשיפ, הרוסי והגמד. שחקני התוכנית מודאגים מעתיד ילדיהם
טענות על סבל אנושי מזעזע ניתן להפנות לשלוש טינאייג'ריות 100ממות, שהיו ההשראה לסדרת מערכוני הבלוג של מאי, עדי, שיפשיפ, הרוסי והגמד. בקיץ האחרון החליטה אחת התסריטאיות של "ארץ נהדרת" לצלם את אחותה ואת שתי חברותיה רובצות על מיטה, משחקות בשיער ומברברות בפקאצית רהוטה, והציגה את הממצאים לעמיתיה. "איך שראינו את הקלטת התאהבנו בקונספט", מספר ערן זרחוביץ', שכותב את מערכוני הבלוגריות עם איתי רייכר ואסף שלמון. "נדלקנו על זה, משהו בקצב שלהם, בשפה. זה היה מהיר בטירוף אפילו בשבילנו".
קראתם בלוגים בשביל לקבל רעיונות?
"קראנו קצת, אבל האמת שקלטת של חצי שעה עם הבנות האלה הספיקה. הדליק אותנו ללכת על שלוש בנות במרכז – הבנים הם האאוטסיידרים והן די עושות להם את המוות".
תן לי לנחש, אלה תסכולי ילדות שלכם?
"בדיוק אני מריץ בראש את השורה הבאה ואומר 'מה, אני אגיד שכנראה סבלנו מזה בנעורים?'. לא יודע אם רק בנעורים. ככה זה, הבחורות שולטות בעניינים. זאת יכולה להיות הכותרת שלך. הן מנתחות בנים וחותכות הכל נורא מהר, תוך שנייה אתה כלום ואתה אפס. אני, איי פיל פור דה בויז".
שלמון מצדו מדווח על הלם קל אחרי הצפייה בקלטת ההיא: "קודם כל לא הבנו אף מילה. הן פשוט מדברות כל כך מהר ובדיקציה כל כך גרועה, שבשלב הראשון נזקקנו לתרגום. אחת הבנות אמרה 'אני נראית פייייי', וזה מאוד מצא חן בעינינו. לקחנו מהן גם את GMO ואת כאפות. קצוות, פאוז ופליי זה שלנו".
בטח הרגשת נורא זקן.
"זה קצת הפתיע אותי, וגרם לי לתהות אם אנחנו כבר הדור המבוגר. משהו בדבר החלול הזה גרם לי לשאול את עצמי אם אנחנו מנותקים, וככה גם הדור שמעלינו מסתכל עלינו, או שבאמת העולם לאט לאט מתרוקן מתוכן".
זרחוביץ' פחות מרגיש שהוא זקוק לנופשון דחוף במוסד גריאטרי. "זה לא שאין לנו מושג מה קורה", הוא מתרעם. "יש לי אינטרנט, וזה שאני בן 32 לא אומר שאני לא יודע לעבור לשיחה ממתינה, או שאני לא יודע מה זה בלוג. זה פשוט משהו בקצב ובשטף של הדברים שגורם לך להרגיש אטי לעומתן. הכל בראשי תיבות כאלה, דברים מגניבים לאללה. כל הסמיילים והסמלים של האינטרנט, הכל מתכווץ לקיצורים".
ומצד שני חוזרים עשרים פעם על האות האחרונה בכל מילה.
"כמו שולטתתתתת. כדי להדגיש כמה אתה אוהב את הבן אדם אתה דופק את הראש במקלדת ורץ על המקש. אין, המילים האלה נתפסות עליי. אני אוהב להיכנס למקומות ולהגיד 'היי בנות' בקול של שיפשיפ. אבל רק בעבודה, כי אני לא רואה מקומות אחרים".
וכששואלים אותך מה נשמע אתה עונה קצוות?
"לא, זה כאילו שבשנה שעברה הייתי מדבר בפאצ'ה פיצ'ה. זה פאתטי".
אגב, יצא לך להיתקל בביטוי "חשה"? זה משהו חזק אצל הצעירים.
"לא, מה זה?"
מישהי שחושבת את עצמה.
"אההה, חשה, כמו מרגישה".
לא ממש. אולי אתה בכל זאת מזדקן.
"לא שמעתי על זה בחיים. הנה, אני לומד משהו עכשיו".
דוד ליפשיץ, שמתפקד ככותב הראשי של "ארץ" לצד שלמון וזרחוביץ', דווקא מפגין בקיאות מרשימה. "חשה? זה כבר נאמר פה בחדר פעם", הוא מפטיר כשועל טוקבקים ותיק. "זה קיצור כזה, אין כוח להגיד את כל המילה. אנחנו היינו אומרים 'גזעי'. הם אומרים 'פחחחח'. שאלוהים יעזור לכולנו".
הנימה של ליפשיץ אולי אופטימית כמו תשדיר למניעת בריחת סידן, אבל זה עוד כלום לעומת אווירת הדפרסיה של טל פרידמן. בצילומים לשער של רייטינג הוא נראה כבוי ולא כל כך משתף פעולה. וזה למרות שהוא מוקף רהיטי ילדים בצבעי מסטיק, ולמרות שממש ברגעים אלה עלמה זק יושבת לו על הגב ודוהרת לו על הפירסינג בטוטה. "זו הדמות הזאת, היא בדיכאון, היא רוצה להתאבד", הוא נוהם מבין הקוקיות הבלונדיניות. "שיפשיפ היא פני הדיכאון הלאומי, היא אפוקליפסה".
כשאחד
אתה נשמע מוטרד.
"אני חושב שהבלוג זו סאטירה מאוד מדויקת, ובגלל זה היא הכי בולטת היום בתוכנית. המצב הוא קיצוני, אין גבולות ברורים במדינה, אז גם אין גבולות בין ההורים לילדים שלהם. אני מרגיש שהסוף קרב, שאנחנו על סף הכחדה".
וכל זה בגלל הבלוגים.
"מה לעשות, זה מה שעולה לי כשאני רואה את זה. יש מין תחושת חוסר אונים של ההורים כלפי הילדים. דווקא הדמות של רועי היא הכי חיובית בכל זה, וגם הדמות של שיפשיפ שמנסה להיות מקובלת".
לבן שלך יש בלוג?
"אני לא יודע מה זה אומר, אני לא מבין בזה וגם לא רוצה להבין, זה ממש מפחיד אותי. אבל הבן שלי מאוד מתחבר למערכונים. הכותבים הביאו שם משהו מאוד מדויק ומאוד חד. יש פה בעיה מטרידה, ובגלל זה ההבעה שלי קשה בחלק מהתמונות. אני מעביר מסר של פחד".
אסי כהן אמנם מגיע לסט אפוף אקסטזת חדר הלידה, אבל עובר למצב צבירה מופנם כשהוא נאלץ לעטות על עצמו את עדי. הוא משתדל להסתתר מאחורי השיער עד שהוא כמעט בולע לעצמו את הפאה. "האמת שמאוד לא אהבתי את הדמות הזאת בהתחלה", הוא מסביר, "אבל אני מתחיל ללמוד לאהוב אותה. היה לי קשה להתלבש ככה".
דווקא מתאים לך.
"אני יודע, אבל אני מרגיש דראג כל הזמן. גם המאפרת אמרה שבחיים אני לא איראה כמו בחורה, כי יש לי תווי פנים מאוד ארוכים וגבריים. בעיקרון אני לא עושה דמויות של נשים. אז אני מסתיר את הפנים כל הזמן עם השיער, וזה הפך להיות חלק מהדמות, ואני מקווה לשמור על זה ככה".
אתה מכיר ילדות בלוגים כאלה?
"אחות של אשתי היא בת הגיל הזה, והיא מעריצה של אושרי כהן. יצא לי להפגיש אותה איתו, והיא התעלפה בטירוף. אבל היא מאוד אינטליגנטית, יותר מהבנות של הבלוג. אני בעיקר מתבאס להרגיש מבוגר".
מלחיץ אותך שעוד 15 שנים הבת שלך תהיה ככה?
"עוד 15 שנים זה יהיה יותר גרוע לדעתי. אבל אין מה לעשות".
למול הבאסה הקולקטיבית, רק זק מצליחה לשמור על אטיטיוד קצוות. "אותי המערכונים האלה נורא מצחיקים", היא מדווחת. "אין כמו לשבת בין אסי לטל, הם קורעים אותי מצחוק, אפשר לראות בפספוסים באתר של קשת עד כמה".
אבל שלא תחשבו שהיא לא מתחלחלת מדור הבלוג. הו, היא בהחלט מתחלחלת. "אנשים שמכירים ילדים בגילים האלה אומרים שזה קשה לצפייה כי מפחיד כמה שזה נכון", היא אומרת. "היה מערכון אחד שהושמט, שבו אמא של מאי נכנסת לחדר ואני מתחילה לצרוח 'אני שונאת אותך, תמותי', ואחד הכותבים סיפר שזה בהשראת אחותו. זה יותר קרוב למציאות ממה שהיינו רוצים לחשוב. לפעמים אנחנו שומעים את הביטויים שהכותבים מביאים ואומרים 'וואלה, שיחקו אותה', ובסוף מסתבר שהם לא המציאו את זה. ואז אני מרגישה זקנה, כמו הדודות האלה שאומרות 'אוי, הצעירים של היום'".
זק מודה שהיא עצמה לא ממש גולשת באינטרנט. "אני טכנופובית", היא מספרת, "עד לפני שנה לא ידעתי לשלוח אימייל. התכנים שהילדים של היום נחשפים אליהם מפחידים אותי נורא. אני חושבת קדימה, על הילדים שיהיו לי, ואני תוהה עד כמה נצליח לשמור עליהם".
מה יש לכולכם? אלה מערכונים נורא מצחיקים.
"זה גם מצחיק וגם כואב, כי באמת נוגעים בבעיה".
מכיוון הכותבים יש גישה קצת יותר קלילה, תודה לאל. "אני ממש לא מזועזע, כי קודם כל אני לא כל כך רחוק מהדור הזה", אומר זרחוביץ'. "כשאני הייתי בן 17 והסתכל עליי מישהו בן 30 פלוס, לא נראיתי לו יותר טוב. כשהייתי נער אני חושב שהייתי הרבה פחות מפותח. המערכונים ממש לא באים ממקום של לבוז ולהגיד חחח, פחחח, תראה את הצעירים האלה. קצת קשה להגיד שבגלל שאני לא בבלוגים ואני לא כותב בקיצורים, אז הדור הזה דפוק והם לא מבינים כלום. אני חושב שהם מבינים הרבה".
אבל אתם עדיין מציגים אותם כבורים.
"יש דברים שלא היה מזיק שהם ייחשפו אליהם, אבל אני לא בא בקטע מטיפני ואומר תראו, אין להם שום מושג בהיסטוריה. אנחנו לא תוכנית תחקירים ולא תוכנית שבאה לחנך. יש משהו מאוד מצחיק בזה, וזה מה שאנחנו מבליטים, ואם על הדרך כשצוחקים גם אמרנו משהו על בולמיה, וגם ארבעה בני נוער שראו יודעים עכשיו מי זו שולה אלוני, וייגשו לאינטרנט ויקראו עליה במקום את הבלוג של מייקל לואיס, אז בכלל טוב. אבל אין לנו אג'נדה או משהו".
הפקאציזם האינטרנטי הוא לא בדיוק תופעה חדשה, אבל אפשר לומר שזו הפעם הראשונה שמתעסקים בו בכזו עוצמה בפריים-טיים. "עד עכשיו לא התעכבנו על בני נוער", מאשר זרחוביץ', "וגם זה שבתוך מערכון יש מישהי שכל הזמן מקיאה כי הלידר אוף דה אק רומזת לה שהיא שמנה מדי, גם זה משהו שלא הכי מקובל במערכוני מיינסטרים. בשנה האחרונה פשוט כל העניין הזה של הבלוגים תפס תאוצה, וחשבנו שזו תופעה גדולה ששווה רגע לעצור ולהסתכל עליה".
"מה שהתסיס את זה עכשיו זה השיפור הטכנולוגי", מוסיף שלמון. "נורא קשה לעשות מערכונים על אינטרנט שמתייחסים לכתיבה של בלוג, אבל הווידאו חלחל לתוך האינטרנט בצורה כזאת חזקה, שאפשרה לתרגם את זה למערכון".
הצופים, במיוחד אלה שעברו את גיל התיכון, התקשו בהתחלה לעכל את הבשורה, מספרים הכותבים. "היו המון שלא הבינו מה אנחנו רוצים", אומר שלמון. "ידענו שזה משהו טיפה סקטוריאלי. זה מערכון שהרוב הבינו אותו רק אחרי הפעם השנייה. וזה שעכשיו המון אנשים מתלהבים, וגם מבוגרים אומרים 'אני לא לגמרי מבין, אבל זה נורא מצחיק אותי', זה נורא כיף ומשמח".
ליפשיץ: "ברגע שהתחלנו להכניס פוליטיקה והיסטוריה ואת הבורות הענקית של דור הכלום, זה מאוד עזר לאנשים להבין מה אנחנו אומרים. זה כמעט לא קרה אצלנו בתוכנית עד היום. לא היה משהו שהלכנו איתו ולא היה לגמרי פייי בהתחלה. לובה ועוזי כהן, נגיד, תפסו מהרגע הראשון".
זרחוביץ': "גם עם הרומנים לקח לאנשים קצת זמן להבין בהתחלה. אבל הרומנים שונים לגמרי, כי בני הנוער האלה הם ממש לא אאוטסיידרים. אני חושב שכשהוסיפו כתוביות זה עזר לאנשים להבין את הדיבור של הדמויות המכונות ירייה האלה".
מלכתחילה תכננתם שזו תהיה פינה קבועה?
"קשה לתכנן דברים כאלה. תמיד יש כוונה לעוד, זה האידיאל, שדברים יימשכו. פשוט החלטנו לתת לזה צ'אנס, כי אני חושב שכשאתה קצת מכיר את הדמויות אתה נהנה יותר. ברחוב בעיקר צועקים 'רררררועי'. משום מה זה מה שתפס, לא ציפינו לזה. אנחנו בכל מקרה מרגישים שיש פה בשר ויש עם מה לעבוד קדימה. ולא מזיקה רוח גבית של הקהל שאומר 'וואלה, זה נחמד'".
אז אתם נהנים.
"קשה לרמות, אם אין לך פאן זה לא יעבוד. אני שונא שאומרים 'אתם מנסים לכתוב דברים שאתם חושבים שיצחיקו אנשים'. אתה כותב קודם כל מה שמצחיק אותך. אני נהנה מהבלוג יותר ויותר כל שבוע. זה כאילו יש לך דייטים עם הדמויות, ומדייט לדייט אתה אומר 'בא לי לראות עוד מזה, בא לי לכתוב עוד מזה'. ואם אתה גם מתאהב בדמויות אז בכלל כיף לכולם".
נכון, הבלוגריות הכי קורעות מצחוק. פינה שהיא צמר גפן ורוד מוצדק במיוחד בין שאר המעדנים האפרפרים יותר של "ארץ נהדרת". אבל בשבועות האחרונים יש הרגשה שמשהו שם עובד קצת פחות טוב. ז'תומרת, שהיא לא גאונית כמו שהייתה בהתחלה. זתומרת, שהפינה סוטה מהכיוון, ואנחנו ממש נגד, גוד דאמיט.
בפעם הראשונה שנחשפנו למאי, עדי ושיפשיפ קיבלנו שלוש אולטרה-פקאצות לפנים, שיושבות ומג'ברשות על כלום ומסייעות למנותקים בקהל להבין, ולו במעט, מה קורה בממלכת הנוער. אבל לאט לאט זה מתחיל להריח יותר כמו ירידות קלות וצפויות מדי על הטיפשות ועל הריקנות של הצעירים בימינו, שלא יודעים אפילו מי זה בוז'י הרצוג, ישמור השם, באווירה מצקצקת הארדקור. כששולמית אלוני באה להרביץ בהן היסטוריה זה היה חינני, אבל מתן וילנאי היה חזרה מיותרת על אותו רעיון. והבדיחות מסביב? תבנית קבועה של רפליקות חוזרות שמתחילות בשילוש הקדוש של פייי-כאפות-קצוות ומקנחות בשירררררועי מעיק לסיום. ובאמת, זה כבר יותר פחחחחח מאשר חחחחחח.
הגיוני שלקהל המבוגרים של "ארץ נהדרת" קל יותר להתחבר להומור שמתייג טינאייג'רים כבורים, ודוחק הצדה את המציאות האחרת, המעניינת יותר, שבה הבורים האלה רוקמים הלך רוח ושפה חדשה. השאלה היא אם צריך להתחשב כל כך בדודות. שיהיה ברור, הבלוגריות עדיין שולטות, אני רק חוששת שמתישהו, אם המגמה תימשך, זה יהיה מצ'עמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
