מחוץ למערכת
אם פעם אנשים רצו להיות עיתונאים כדי שישמעו אותם, היום נדמה שכל עיתונאי בישראל רוצה להיות בלוגר. מה זה אומר על עתידה של העיתונות?
(מתוך הבלוג של בני ציפר, "לא בבית ציפרנו")
בחודשים האחרונים הפך בני ציפר, בימים כתיקונם עורך מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" וכותב גבה-מצח בין דפיו, לסוג של מיני סלב: רשימותיו הפכו לנושא שיחה לגיטימי גם בקרב מי שלא טרחו מעודם לשלוף את מוסף הספרות מתוך מוסף הנדל"ן שבתוכו הוא מסתתר; שובל ארוך של טוקבקים, לעתים קרובות מאות, משתרך בסופה של כל אחת מרשימותיו; והוא עצמו, כך על פי עדותו, מופיע – או לצורך העניין, נצפה – באירועים שבעבר לא היה מתקרב אליהם, רק כדי למצוא רעיונות שיזינו את הרשימות ואת ההייפ הגובר. ציפר, למען הסר ספק, (עוד) לא קיבל תפקיד ב"השיר שלנו" ; הוא פשוט פתח בלוג.
"לעת בלוגי היתה לי עדנה", אומר ציפר, שבמסגרת פלטפורמת הבלוגים של אתר "הארץ" ותחת כותרת המשנה "שש לכל פרובוקציה", חולק את דעתו הנחרצת תמיד על מבחר סוגיות, החל בחדוות הנסיעה באוטובוס וכלה בהרג אזרחים פלשתינים. "זה התחיל בצורה אקראית: ביקשו ממני באתר לכתוב בלוג, ואני פשוט לא יודע להגיד לא. אבל אז התמכרתי. זה נכון שיש לי גם ככה איפה להתבטא, אבל הרגשתי שמדובר במדיום אחר לגמרי, שיש בו קסם אחר מבחינת האינטנסיביות והיכולת להיות פחות מעונב. בבלוג אני מרשה לעצמי שפה יותר דיבורית, אני כותב מראש כאילו אני מדבר אל הבלוג, או אל הקוראים הפוטנציאלים. זה קצת כמו מישהו שצועק במקום לדבר בניחותא".
מה מונע ממך לכתוב ככה בעיתון עצמו?
"זה קהל יעד שונה. לאתר מגיעים לאו דווקא קוראי 'הארץ', זה קהל גדול יותר ונדמה לי שגם צעיר יותר, ואני איכשהו מרגיש אותו ומדבר אליו ישירות, הרבה פעמים דווקא בצורה שתעצבן אותו. אבל אם אני קורא ספר ובוער לי להגיד משהו עמוק בתחום התרבות, את זה אני אכתוב במוסף הספרות. אני מרגיש שאאבד את הקהל הזה אם אתחיל להיות טרחן ולכתוב על סופרים שהוא לא מכיר".
אז הקהל והתגובות בעצם מכתיבים במידה מסוימת את הטקסט. אתה קצת מתחנף אליו.
"כשדבר כזה קורה בעיתון זה חמור. אבל הבלוג עצמו בנוי על דו שיח, אחרת זה לא בלוג. אמנם עקום, אבל עדיין דו שיח, התנצחות, התגרות. זו טעות נפוצה בבלוגים להתייחס אל הטקסט כאילו הוא עוד מאמר. מה שכן, זה בהחלט שינה מאוד גם את הכתיבה העיתונאית שלי. עכשיו אני פשוט כותב ברצף ושולח, והכתיבה הזו ברצף היא דבר נהדר. אני מרגיש את השפה בין האצבעות".
מאיפה , לעזאזל, יש לך זמן לכתוב כל כך הרבה, ועוד בהתנדבות?
"הכתיבה עצמה לא לוקחת הרבה זמן, אבל אני כן חושב על זה כל הזמן, ונדמה לי שמכאן גם הצלחת הבלוג. אני מסור לו לגמרי, והקוראים כנראה מרגישים את זה. אני פשוט מכור".
הפעם ציפר ממש לא לבד: למרות שהם מתפרנסים מכתיבה בעבודתם הקבועה ולמרות שלרשותם במות ארציות רבות תהודה, עוד ועוד עיתונאים בוחרים לפרסם במקביל, לרוב ללא תשלום, בלוג אישי. רשימת בעלי הבלוגים ברשימות מתפקעת משמות המוכרים לכל קורא עיתון מן המניין, בהם בעל הטורים בגלובס יואב קרני, כתב "7 ימים" יגאל סרנה ועורך "מעריב און-ליין" דרור גלוברמן. "טבעת העיתונאים" בישראבלוג הולכת ומתרחבת, וכוללת בין היתר את מבקרת הקולנוע והתקשורת דבורית שרגל ואת הפרשן הפוליטי של ynet אטילה שומפלבי; פלטפורמות בלוגים אחרות מארחות את הבלוגים של עורך המאמרים של מעריב, בן דרור ימיני, מבקר הקולנוע יאיר רוה ועורך nrg הרשת, עידו קינן – רשימה חלקית בלבד.
חלקם מנצלים את הבלוג כדי לכתוב על נושאים שונים בתכלית מאלה שעבורם הם מקבלים שכר; חלקם מתייחסים אליו כאל שלוחה מקצועית מורחבת, שמאפשרת להם להעמיק, להרחיב או להוסיף, לטובתם של יודעי ח"ן או סתם בעלי עניין; חלקם הופכים אותו למין זירת שעשועים נחבאת אל הכלים וסובלת כל, שמאפשרת לנסות, להתפרע ולמתוח את הגבולות, הרבה מעבר למה שסובלים העורך הקפוץ והדף.
הסבר אחד לתופעה הזאת קשור למשבר העובר על העיתונות הכתובה. "חרא להיות עיתונאי שכיר היום", אומר צביקה בשור, עיתונאי בדימוס, מיוזמי "רשימות" ובעליהם החוקי של לא פחות מארבעה בלוגים, בהם "גזוז עושים מבועות" בפורטל תפוז. "ככל שהזמן עובר יש פחות כסף, העורכים פחות מוכשרים וגוברת הנטייה ללעסת, כשמצפים ממך, כעיתונאי, לייצר דברים שנתפשים כנוחים לעיכול.
"יש מעט מאוד עיתונאים שמוציאים בדיוק את מה שהם רוצים להוציא, ובסופו של דבר מאחורי כל עיתונאי מסתתר עיתונאי מתוסכל. אתה בא
"יש בו משהו, במרחב הווירטואלי, משהו... ממכר. כל פעם אני מגלה משהו חדש. פורצים גבולות במקום היחיד שנדמה כי אין לו גבולות. פאק, זה היה בנאלי. הייתי מפטר את עצמי".
(אטילה שומפלבי מתוודה ומכה על חטא בבלוג שלו, "נשימות עמוקות וירי לכל הכיוונים")
לחלק מהעיתונאים הבלוג נותן הזדמנות להתבטא בכיוונים הרחוקים מתחום סיקורם. "אדם לא בנוי ממקשה אחת", אומר אטילה שומפלבי, הכתב והפרשן הפוליטי של ynet, שבחודשים האחרונים חולק בבלוג עם קוראיו הנאמנים חוויות שאינן פוליטיות כלל ועיקר. "אני לא אלך ל-ynet ואבקש טור דעה שבו אכתוב כמה התאהבתי בפריז, כי כאיש מקצוע, אני ריפורטר ופרשן פוליטי. האתר, מצדו, מאפשר לנו חופש כתיבה עצום, אבל את הקורא לא מעניין מה אני חושב על סרט כזה או אחר. במובן הזה הבלוג הוא מין מחברת סקיצות פלוס סוג של יומן פלוס האפשרות לקבל תגובות, מה שמדרבן אותי לכתוב דברים ששוברים את אטילה המקצועי".
"עד שהתחלתי לכתוב את הבלוג הייתי קיים בשני העולמות המרכזיים בחיי – עיתונות ומוזיקה – בנפרד", אומר דרור גלוברמן, עורך במעריב, חבר להקת נאג' חמאדי וכותב הבלוג "מריץ שורות" ברשימות. "הבלוג מאפשר לי לאחד את שתי האישיויות, ולהיות לא גלוברמן המוזיקאי או גלוברמן העיתונאי, אלא פשוט גלוברמן".
הבלוג של גלוברמן, נסו להגיד את זה שלוש פעמים רצוף, כולל טורים שכתב לעיתון וחביבים עליו במיוחד, רשימות בעניינים שעל סדר היום וגם קטעים אישיים יותר. "פתאום מצאתי את עצמי, רק בגלל הפלטפורמה, כותב דברים שמעולם לא חשבתי שאכתוב. כתבתי שיר, למשל, או מחשבות על רומנטיקה. פתאום אתה גם מגלה שאנשים שאתה לא מכיר נחשפים דרך הבלוג לכל מיני צדדים שלך וכבר מכירים אותך בעצם די טוב, ואז נוטים לעקוב אחריך גם מחוץ לבלוג. לא שזו איזו מזימה יחצנית לקדם את עצמי, ממש לא, אבל זה עוד חלק קטן מהעניין".
אין שום סיבה להיחשד בתככנות יחצנית, כשאתה פשוט מבין את מה שמבינים כולם: נוכחות ברשת היא לא רק הדרך האידאלית להשלים, לעגל, להרחיב או לתקן את התדמית הערוכה והקצוצה שבנית לך על גבי הדף, היא גם הדרך היחידה להשתתף במשחק, שכלליו נקבעים היום יותר ויותר על ידי לינקים, טוקבקים וטראקבקים.
אתרי הבית של העיתונים מעלים אמנם חלק מהתכנים המודפסים אל האתר – וחלק מהעיתונאים כותבים ישירות לאתר – אבל בין הנוכחות המצומצמת הזו ובין מרחביו האינסופיים של הבלוג הפרטי אין שום דבר.
"הבלוגוספרה בארץ חזקה יותר מהעיתונות הממוסדת במובן של היכולת לקיים יחסי גומלין בין בלוגים ואתרים באמצעות לינקים וטראקבקים", אומר עידו קינן, עורך ב-nrg ובעל הבלוג "חדר 404". "אם תעשי חיפוש בגוגל, הרבה פעמים תקבלי בלוגים לפני שתקבלי אתרים ממוסדים, כולל בחיפושים שקשורים בעניינים פוליטיים, מכיוון שאחד המדדים שלפיהם גוגל מדרג אתרים הוא מספר הלינקים שניתנו אליהם. הבלוגרים יודעים את זה, אבל לתקשורת הממוסדת נורא קשה עם זה. הבלוגוספרה פשוט יודעת לקדם את עצמה טוב יותר בכלים החדשים, ולהרבה עיתונאים יש רצון לקחת חלק בדבר הזה ולתחזק ממלכה משלהם ברשת".
דוגמה לממלכה מקבילה ברשת היא "סינמסקופ", הבלוג הפופולרי של יאיר רוה, מבקר הקולנוע של "פנאי פלוס". רוה, עורך ומבקר ותיק וידען בלתי נלאה, הרגיש שהמרחב המודפס לא ממצה את כל כישוריו ושאיפותיו. בתחילה תכנן בכלל להקים מגזין קולנוע אינטרנטי, אבל משלא הצליח למצוא גב כלכלי לפרויקט החליט להצטמצם לפי שעה לבלוג. לצורך העניין הוא קנה דומיין שלם, שאמור לשמש בבוא היום כמגזין, קהילה ופלטפורמת בלוגים, כולם בענייני קולנוע.
"אני סוגר את המדור ביום חמישי, כמעט שבוע לפני שהוא מתפרסם", אומר רוה, "כך שאני לא יכול להתייחס שם לשום אקטואליה. הבלוג במובן הזה הוא ברמה של להיות עם האצבע על הדופק: אם קורה משהו עכשיו, בעשרה לשבע, בשמונה דקות לשבע, זה כבר יהיה באוויר. זה גם מאוד מתאים לאישיות הגרפומנית שלי, לחוסר הסבלנות ולקוצים בתחת.
"אבל הרבה מעבר לזה, אני מאלה שחושבים שהפירמידה בסופו של דבר תתהפך, החשיבה האינטרנטית תשלוט בסופו של דבר גם בטלוויזיה וגם בעיתונות, ומי שלא יסתגל לזה לא ישמור על מקומו. אז נכון שאני עושה את זה בהתנדבות, אבל לחלוטין מתוך הבנה שזה לטווח ארוך. אני לרגע לא חושב שאהפוך למיליונר אינטרנט מסינמסקופ, אבל גם ככה אני מקדיש לבלוג את כל חיי. ברגע שאפשר יהיה להתפרנס מפורמט אינטרנטי אינטראקטיבי, אי אפשר יהיה להזיז אותי מהכיסא".
"יגאל עמיר, לך תזדיין!"
(מתוך הפוסט "סקיצה לסטיקר" ב"חדר 404", הבלוג של עידו קינן)
מי שחשפה את הפוטנציאל הטמון בבלוגוספירה בפני לא מעט עיתונאים היא דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של "רייטינג", שלפני שנה בדיוק פתחה בישראבלוג את בלוג התקשורת האנונימי "ולווט אנדרגראונד". שרגל היא דוגמה מובהקת לאיש תקשורת ותיק אבל לא מאוד מוכר שבלוג פופולרי פותח עבורו אופקים חדשים.
"הרגשתי שהיה לי מה להגיד, ובלוג היתה האפשרות הכי זמינה", אומרת שרגל, שמתחזקת במקביל בלוג נוסף, אישי, "לחיות את חייה" ברשימות. "הבמה שלי בעיתונות היתה מאוד מצומצמת, ופתאום התברר שיש פלטפורמות מתאימות גם לדברים אחרים. בסופו של דבר – בלי להשתחצן או לעשות יותר מדי מהבלוג שלי – הרבה אנשים אמרו לי שהם לא ידעו מה זה בלוג לפני שהם קראו את ולווט. אם בעולם אמרו ש-2005 היתה השנה של הבלוגים, אני מרגישה שבישראל זו 2006".
אלא ששרגל, שחיפשה במקור במה עצמאית ובלתי תלויה – כמתבקש במקרה של ביקורת עיתונות – עשתה בסופו של דבר אחורה פנה: הבלוג המצליח נרכש על ידי דה מארקר (אתר הכלכלה של "הארץ") ומתפרסם היום במסגרת האתר. שרגל, בניגוד לרובם המוחץ של הבלוגרים, מתפרנסת היום גם מכתיבתו.
ומה עם חירותו הקדושה של הבלוגר? "המשא-ומתן עם הארץ התחיל עוד לפני שזהותי ככותבת הבלוג נחשפה", היא אומרת, "והדבר הראשון שהובהר בו זה שלא תהיה התערבות בשום תוכן. מעולם לא אמרו לי על מה לכתוב, ואני מרגישה שאני יכולה לכתוב הכל על כל עניין".
"באופן טבעי העיתונאים לא יהיו הראשונים לאמץ את העניין הזה", אומר צביקה בשור, "כי המחשבה הראשונה היא 'מה, אני כותב במעריב, אלפי אנשים קוראים אותי כל יום, מה אני צריך לכתוב עם כל הילדים האלה בישראבלוג?'. אבל הבלוג של ולווט הפגין כמה כוח יכול להיות לזה, ושאיפת הכוח לא זרה לעיתונאים".
"התרומה הגדולה של ולווט לעולם הבלוגים היא שעכשיו כותבים בעיתונים בלוג בלי מרכאות", אומר עידו קינן. "כמה אנשים קראו את ולווט? כמה מאות, אבל אלה בדיוק האנשים שקובעים דעת קהל ובסופו של דבר מעלים את זה לעיתונות הממוסדת. זה הכוח הגדול של הבלוגים: הם מקושרים זה לזה ומלנקקים זה לזה עד בלי סוף, תוססים ותוססים פנימה עד שלבסוף הם עולים על פני השטח. הבלוגוספרה במובן הזה היא כמו עיתון עם המון כתבות, והקוראים שלה הם בעצמם על תקן עורכים, שבוחרים למה לתת לינק ובכך להעלות סיפורים מעניינים אל פני השטח. הצעד המתבקש הבא הוא שאנשים בעלי תחומי עניין מסוימים יפתחו בלוגים מקצועיים, ואנשים שמסקרים את התחום לא יוכלו להרשות לעצמם שלא לקרוא אותו".
דוגמה אחת לבלוג שכזה הוא "חוקנרול", בלוג ה-MP3 הראשון בישראל, של העיתונאים ניסן שור (כיום תסריטאי ראשי בערוץ הבידור הישראלי), אחי רז ואיתי נאור והבלוגר סטפן בולצמן. "בעיני המעבר לבלוגים קודם כל קשור למצב העיתונות, שמרחב ההבעה בה הולך ומצטמצם, הן מבחינת עושר וסוג התכנים, והן מבחינת המקום", אומר שור. "כשכתבתי בעיתונים הפריע לי מאוד האופן שבו אתה צריך לתווך את המחשבות והדעות שלך לקורא. התזות שלך תמיד צריכות להיות ידידותיות, ברמה הכי נגישה, ואתה אף פעם לא יכול להניח שיש דברים שמובנים מאליהם. באיזשהו אופן, מתייחסים אל הקורא כאל אידיוט חסר בינה, חסר סקרנות וחסר אינטליגנציה, שצריך לדחוף לו הכל בכפית. אנחנו רצינו מקום שנוכל לדבר בו על דברים שמעניינים אותנו, בצורה שמעניינת אותנו, בלי שום צורך להבהיר כל שם, פרט או נקודה.
"נניח שיוצא תקליט אוסף חדש למלחין הדיסקו האוונגרדי ארתור ראסל. בעיניי, זה אירוע מאוד מז'ורי, ואני רוצה להתייחס אליו בהתאם. עכשיו, האם בעיתונים או במקומונים אוכל לעשות את זה? אני לא חושב. קודם כל, אצטרך להתחיל לטרחן על מי זה ומה זה היוצר האזוטרי הזה, ואז כבר ייגמר לי המקום, בגלל שלטיפוס שכמותו הרי לא מגיעים שלושה עמודים מלאים, ולמייקל לואיס דווקא כן. וזה בסדר מבחינתי. לעיתונים יש ראייה מאוד מסוימת של תרבות, בין היתר כי יש להם מחויבות אחרת, וקהל רחב ואת מסעודה משדרות. בעולם הבלוגים אין לך את המגבלות המשעממות האלה".
אבל יש גם משהו חיובי בכך שלא כל אחד יכול לכתוב 4,000 מילה לא ערוכות על כל מה שמתחשק לו. לא כל דבר ראוי ל-4,000 מילה, ולפעמים עיתונאי צריך מישהו שיחסום אותו בדישו.
"קודם כל, אנחנו לא מגיעים ל-4,000 מילה , אפילו לא קרוב לכך. אנחנו ממליצים, מדסקסים ומציעים קטעים יפים להורדה. כך שזה אף פעם לא יותר מדי. אני כן חושב שחלק מהבלוגים האישיים היו יכולים ליהנות מקצת צנזורה ויד של עורך מנוסה, אבל זו לא חוכמה לומר זאת. זה קצת מתנשא, ובסופו של דבר, זה גם מה שמגניב ומרתק בכל העסק. התהליך הוא הרבה יותר זריז ומיידי, זאת לוחמת גרילה של המילה הכתובה, ונכון לעכשיו, היא נותנת מענה מצוין בכל מיני נישות, לכותבים ולקוראים".
שור ורז, אגב, שוקדים בימים אלה על "אתר בלוגים אקסקלוסיבי", כהגדרתם, שירכז על פלטפורמה אחת בלוגים של כמה וכמה עיתונאים בכירים בתחומי מוזיקה, אופנה, עתידנות ועוד; בכך ייתכן מאוד שהם מכוונים לדבר הגדול הבא.
"הבלוגים הקבוצתיים הולכים ונעשים נפוצים יותר ויותר בארצות הברית ובאירופה, הרבה פעמים בעידודם של העיתונים עצמם", אומר פרופ' שיזף רפאלי, ראש המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה ובעל טור אינטרנט ב"גלובס". "זה קשור לירידת קרנה של העיתונות המודפסת ולעובדה שהכיוון ברור לכולם. מאחר שהעיתון, כעיתון, כבר לא מצליח לרכז סביבו קבוצה של אנשים המזוהה ערכית כקוראיו, וגם הכותב הכוכב כבר לא מצליח ליצור אצל הקורא הזדהות בלעדית, הניסוי שנעשה עכשיו הוא לקבץ אנשים סביב הדגל של נושא קבוצתי.
"אם חושבים על זה, זה קצת מחזיר אותנו אל הסלונים הספרותיים של המאה ה-19, ואם זה יחזיק מעמד, תהיה לזה השפעה תרבותית רבה: בניגוד לבלוג, שהוא לצורך העניין המקבילה של זרקור על כותב בעיתונות הכתובה, לבלוגים הקבוצתיים אין שום מקבילה בעיתון המסורתי".
"מסך הברזל שניצב בין העורכים משלושת העיתונים מונע מהם להתאגד ולדאוג לאינטרסים משותפים שלהם בתור שכירים המועסקים בתפקיד תובעני, מייגע ולרוב לא מתגמל כל צורכו. קחו עורך אחד מכל עיתון, תנו להם חצי שעה לשוחח על העבודה שלהם, ושלושתם ייצאו עיתונאים מוכשרים יותר, עם יכולת גבוהה יותר לשפר את תנאי ההעסקה"
(מתוך "לחץ חברתי", הבלוג של יאיר טרצ'יצקי ויואב ריבק)
על מודל דומה – במה מרוכזת לכותבים, הפעם בנושאים חברתיים – חושבים גם יאיר טרצ'יצקי, עורך בדסק החדשות של מעריב, ויואב ריבק, עורך בדסק החדשות של הארץ, שבחצי השנה האחרונה מתחזקים ביחד את הבלוג התובעני "לחץ חברתי". בינתיים כותבים השניים, בכוחות עצמם ובתדירות גבוהה מאוד, רשימות עיתונאיות לכל דבר, ובחודש וחצי האחרונים גם מריצים בבלוג קמפיין אקטיבי לביטולו של חוק ההסדרים.
"שנינו רואים דברים מזווית מאוד חברתית, לא רק ברמה האישית אלא גם מבחינת תפקידו של העיתונאי", אומר ריבק. "בעוד העיתונות עוברת דווקא תהליך של אינדיבידואליזציה, של יותר סיפורים אישיים. הרגשנו צורך להביא בבלוג זווית-על, תמונה כוללת יותר של הדברים".
אבל לשניכם יש גישה לעיתונים ארציים, גם ככותבים שיכולים להביע את דעתם וגם כעורכים שיכולים להשפיע על הקו המערכתי. למה לא לעשות את זה שם?
טרצ'יצקי: "כתבתי ל'מוסף שבת' ול'דעות' וזה שונה. בבלוג אתה יוצר קשר בלתי אמצעי עם הקורא – אתה מודע לזה שאתה נוגע בו ואתה נותן לו לגעת בך. אנשים מעירים לך, העמדות שלך מתחדדות. בבלוג יש תהליך, משהו שבנאדם מתעורר אליו כמה פעמים בשבוע, מעורר דיון ומעודד אלמנט חזק מאוד של קהילתיות".
קוראי הבלוג, אומר ריבק, משתפים פעולה בהתאם. "מאז קמפיין חוק ההסדרים כותבים לנו המון מיילים, איך אפשר להצטרף, איך אפשר לעזור. כמה חבר'ה, למשל, כתבו לנו שהם נוסעים לכנס שדרות, וביקשו שנשלח להם את הלוגו של 'לבטל את חוק ההסדרים' כדי שיתלו ויפיצו אותו שם".
טרצ'יצקי: "לצורך הקמפיין נגד חוק ההסדרים אנחנו עושים עבודה עיתונאית, שגם העיתונאי הכי טוב לא יכול להרשות לעצמו לעשות מבחינת שעות העבודה והמשכורת. צריך לקרוא את חוק ההסדרים עצמו, שהוא קשה מאוד לקריאה ומתבסס על המון חוקים אחרים, לשבת ולקרוא פרוטוקולים של ועדות, לנסוע לכנסת ולדבר עם אינספור אנשים שקשורים לעניין. לעיתונאי שמתוגמל בצורה בינונית ויש לו מיליון מטלות שוטפות, רק לכאורה יש את האופציה לעשות את כל העבודה הזו. אני גם מוכן לקחת את הסיכון שבלאבד קוראים, אם אני חושב שזה משהו שצריך להיות על סדר היום. אני מאמין שעיתונאי צריך להיות שני צעדים לפני הקורא, להיות המגדלור. בבלוג אני יכול להרשות לעצמי ללכת עם זה עד הסוף".
"הנקודה המעניינת היא החיפוש של העיתונאי אחר מקום בתוך מערכת היחסים החדשה שנוצרה בין העיתון לקורא", אומר פרופ' רפאלי. "אם פעם היה לעיתון עורך מיתולוגי עם חשיבות אדירה שקבע כמה אינצ'ים יקבל כל דבר, מה סגנון הכתיבה וכו' – היום הכוח עובר יותר ויותר לידיו של הקורא. ואז העיתונאי אומר 'רגע, אם הכוחות מסתדרים מחדש, גם אני רוצה לקחת בזה חלק. אני רוצה שחלק מהכוח של העיתון יעבור אלי'. הבלוג שהוא פותח, במובן הזה, יוצר מעין קודקוד שלישי במערך הכוחות. הכבוד כלפי העיתונאים ותחושת הערך הפנימי שלהם הולכים ויורדים בשנים האחרונות, והם לא רחוקים ממה שמייחסים לפוליטיקאי. העיתונאי נמצא בין הפטיש לסדן, והבלוג הוא בעצם הזדמנות להקטין את המכה".
לא כולם, כצפוי, מתלהבים ממלוא משמעויותיו האפשריות של הכיוון המסתמן. "ההסתייגות שלי היא לא מבלוגים מעניינים", אומר יואב קרני, הכותב שני טורים שבועיים לגלובס, "אבל מטרידה אותי המיידיות של הבעת הרעיון. בתרבות הישראלית, שהיא ממילא נטולת עכבות, יש לזה ממד קצת לא רצוי. אנשים מביעים רעיונות שברור לי שנפלטו אל המסך מבלי שנקראו שוב. אפילו מתקן השגיאות האוטומטי שקיים בכל מעבד תמלילים מבטל את הצורך לקרוא מחדש, והתוצאה בסופו של דבר היא החלשת האינטנסיביות של תהליך המחשבה".
קרני , אגב, הוא אחד מראשוני הכותבים הקבועים ב"רשימות" ואפילו העניק לפלטפורמה את שמה (בכך הציל אותה – סוג של אנקדוטה היסטורית – מן השם האופציונלי "כרוניקה"), אבל מתעקש שבין האתר שלו ובין בלוג אין דבר וחצי דבר. האתר מתפקד עבורו יותר כמעין ארכיון אישי, דינמי ואינטראקטיבי.
"אני מעלה לשם את טוריי מתוך שאיפה להעניק להם תוחלת חיים ארוכה יותר וחיים משלהם – על פי רוב הטורים שעולים הם בגרסה ארוכה יותר מזו המתפרסמת בעיתון, ומעטים מאוד מהם נשארים בגרסתם הסופית. בשבוע-שבועיים שלאחר הופעת הטור אני מבהיר דברים שעולה צורך להבהיר, מוסיף אלמנטים ויזואליים, לפעמים מוסיף איזו זווית על פי רעיון שהגיע מקורא. הטור הפופולרי ביותר באתר הוא טור שכתבתי ב-2003 על אליעזר בן-יהודה ותחיית הלשון העברית, ועד היום אני מדי פעם מכניס בו תיקונים".
ארנה קזין, עד לא מזמן חברת מערכת הארץ וכיום בעלת טור במוסף "ספרים" של העיתון, כתבה עד לפני כמה חודשים בלוג במסגרת פלטפורמת הבלוגים של הארץ, המהווה חלק מאתר העיתון. "בלוג של עיתונאי בעמוד אינטרנט של עיתון זו חיה חדשה ומשונה", אומרת קזין. "כשהבלוג לא בעיתון הוא כל כולו עצמאות, אבל מה שלי קרה בכתיבה זה שהבנתי שהתפקיד שלי מבחינת האתר זה להביא קוראים ושיהיה בלגן.
"נכנסתי לתחושה שבלוג טוב זה בלוג שיש לו 200 תגובות, רצוי זועמות. לא שזה בעיה לעשות את זה, אני כלסבית בעלת עמדות חברתיות שמאלניות רק צריכה לכתוב 'לסבית, כיבוש, שביתה' וכבר כולם מתנפלים. וכמובן שזה שטויות, כי מספר הטוקבקים לא מעיד לא על איכות הטקסט ואפילו לא על מספר הקוראים. ובכל זאת, נראה לי שאפילו למעלה בהנהלת הארץ מתייחסים לזה כאל מדד. לא אהבתי את האופן שבו אני נגררת לזה, הרגשתי את המפגש עם הקוראים כחציית גבולות לא טובה, נעלבתי מטוקבקים, והניסיון לכתוב שלוש פעמים בשבוע, באיכות טובה ובלי תשלום, שחק אותי נורא".
בסופו של דבר הפסיקה קזין לכתוב את הבלוג, לא לפני שלמדה על בשרה את משמעותו של בלוג שאינו עצמאי במלוא מובן המילה. קזין ביקרה בבלוג שלה את העמדה השלטת בעמודי הכלכלה של הארץ ובמיוחד את עמיתה, נחמיה שטרסלר, והפוסט הורד מהאתר (כפי שחשפה הבלוגרית ולווט אנדרגראונד).
"בדיעבד אמרו לי שזה נגנז כי כתבתי ישירות נגד עמית בעיתון, ומבחינתם הם צודקים", היא אומרת, "יש מקום לצנזורה, כשזה בכל זאת בחסות העיתון". אבל את קזין מטרידה דווקא תופעה אחרת. "אם יש משהו מדאיג בבלוגים זו השחיקה במעמד העריכה. חוץ מבני ציפר, שבאמת מצליח לייצר כמות אדירה של טקסטים משובחים, כל אחד, כולל אותי, צריך עורך, וגם ככה משלמים להם בעיתונים מעט מדי, בלשון המעטה. ככל שיתברר שאפשר להביא יותר טוקבקים לבלוגים שבעצם לא עברו שום עריכה, בהנהלת העיתונים ישאלו את עצמם יותר ויותר מה הם צריכים בכלל את העורכים. מעמדם יישחק עוד, וכפועל יוצא תישחק גם איכות העיתונים".
"השחיקה או הפרידה של הצמד עורך-כותב היא נושא גדול בפני עצמו", אומר חנוך מרמרי, לשעבר עורך הארץ וכיום בעל טור בטיים אאוט וראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. "הרשת יצרה מצב שבו לטקסטים אין משמעות – יש טקסטים ברשת כחול אשר על שפת הים. אבל בתוך האוקיינוס האינסופי הזה של קש וגבבה יכולים להיות טקסטים איכותיים, שיקיפו את עצמם בגדר של עריכה, כללים וביקורת. כך שאין טעם לצקצק 'אוי, אין עורך'. הצורך בעורך יהיה קיים כל עוד יהיה ביקוש לטקסט איכותי – וכל עוד אנחנו אנשים חושבים, אני מניח שיהיה. זה טבע האדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
