המכונה החושבת
סיפורו המפתיע והטרגי של אבי מדעי המחשב, אלן טיורינג, נפרש בפרק מתוך "היקום החשמלי" מאת דייויד בודאניס • חלק שני ואחרון
ההתקדמות המשמעותית ביותר בתחום החשמל הושגה בפברואר 1942, כאשר החל הצי הגרמני להשתמש בצורות הצפנה חדשות. המידע המודיעיני המתקדם שסיפקו החוקרים בבלצ'לי על אודות "להקי הזאבים", כלומר הצוללות הגרמניות, חדל לפתע. המכ"ם המוטס עדיין לא היה מוכן, ולא היה יכול להשלים את המידע החסר. הצי המלכותי ובעלי בריתו החדשים, האמריקאים, גיששו באפלה. טיוּרינג היה מתוח ושפשף את אצבעותיו ללא הרף עד שנוצר בהן פצע פתוח, אך בסופו של דבר הוא פיצח את מכונת ה"אניגמה" הגרמנית המשופרת באמצעות מִתקני ה"בּוֹמְבּ". אבל הגרמנים פיתחו במקביל גם צופן חדש שנועד אך ורק להעברת מסרים של הפיקוד העליון, וה"בּוֹמְבּ" הפשוט לא הצליח לפענח אותו.
בשל המבוי הסתום הזה הוענק מימון לצוותים אחרים בבלצ'לי, כדי שיבנו מכונה משוכללת בהרבה, שכונתה "קוֹלוֹסוּס" והתקרבה הרבה יותר לחזון שהגה טיוּרינג בשנות השלושים. כשהמכונה פעלה, הפיקו מאות הקילומטרים של כבליה הפנימיים חום רב. הנשים שהפעילו את מערך התקעים של המכונה נאלצו לעתים לבקש מכל הגברים לעזוב את השטח, ואז פשטו את בגדיהן כדי שיוכלו לעבוד בחום הכבד.
עבודתו של טיוּרינג הייתה חשובה כל-כך, שהוענק לו העיטור הנכסף של מסדר האימפריה הבריטית. כשהוא שלח לרחוב דָּאוּנינְג מִזכר באשר לעיכובים באספקה לבלצ'לי, צ'רצ'יל אף האיץ בקצין המטה הראשי שלו: "לטיפולך עוד היום: ודא שיש להם כל מה שהם רוצים, בעדיפות עליונה..." ובכל זאת מדי יום ביומו היה צורך להתאים מחדש את ה"קוֹלוֹסוּס" בעמל רב, משום שהגרמנים שלחו את ההודעות בשיטה שונה בכל פעם. המכונה הייתה יותר ממכונת חישוב, אך עדיין לא הייתה מחשב אמתי שניתן לתכנת אותו. היא יכלה לבצע בכוחות עצמה רק החלטות מיון פשוטות ביותר. בהשוואה למה שטיוּרינג דמיין, היא עדיין הייתה אטית להחריד.
ב-1945 הסתיימה המלחמה, אך טיוּרינג היה להוט להמשיך במלאכתו. באחד מימיו האחרונים בבלצ'לי, כאשר ג'ואן והוא עסקו בתיוק עבודתם המסווגת בארכיון, סיפר לה טיוּרינג שהוא שכנע את המעבדה הלאומית לפיזיקה שמחוץ ללונדון להעמיד לרשותו צוות מחקר, כדי שסוף-סוף יוכל לממש את שאיפתו ולבנות מכונה שמשתנה כל הזמן. הוא וג'ואן נפרדו לפני כן – במחשבה שנייה היא החליטה שנישואים להומוסקסואל אינם בחירה נבונה במיוחד – אך זה היה רגע של אמון הדדי.
תחילה התנהלו הדברים כשורה. בראש המעבדה הלאומית לפיזיקה עמד סר צ'רלס דארווין, נכדו של הביולוג הדגול ואחד מן המנהלים המקושרים ביותר במדינה בתחום המדע. טיוּרינג לא הבין בהתחלה – אם כי למד זאת במהרה – שדארווין הנכד, אף שהיה בנעוריו מדען רב ערך וסייע לראתֶ'רְפוֹרד ליצור את מודל "מערכת השמש" המקורי של האטום, לא היה כעת אלא בן-אצולה מעשן מקטרת, שנהג לכחכח בגרונו בהתנשאות ובביקורתיות.
דארווין חשב כנראה שאם הברנש המוזר הזה, טיוּרינג, רוצה לבנות מכונה שימושית או אפילו כמה מכונות שימושיות, מן הראוי שיעשה זאת – הרי בריטניה נזקקה לסיוע כזה בימים שאחרי המלחמה. אך הוא לא הבין מדוע טיוּרינג דיבר כל-כך הרבה על המכונה ה"אוניברסלית" הזאת, ומה היו כל אותם רעיונות-סרק שהוא זרק לחלל האוויר – קשה היה להרחיק אותו מן העיתונאים – על מחשב שבעתיד יוכל לכתוב סונטה או לנוע בשטח פתוח בעזרת רגליים מכניות, או שיתוכנת ללמוד כל מה שאפשר להעלות על הדעת.
התקיימו ביניהם פגישות, וכאשר טיוּרינג אמר שהוא זקוק לשפופרות-ריק ולממסרים של טלפון, דארווין הביע עניין. כאשר דיבר טיוּרינג על מתמטיקה טהורה, הגיב דארווין בנימוס. אך כאשר התעקש טיוּרינג לדבר על תוכנה וטען שהמכונה לא חייבת להיות מסובכת ושמטרתם לגרום לה "לעשות כל מיני דברים רק באמצעות תִכנות, במקום להוסיף לה התקנים חדשים," החליט סר צ'רלס דארווין שהבחור הצעיר כלל לא מבין את העולם המודרני. כיצד ניתן לבנות מכונה שבאופן מוצהר אינה מכונה מוגדרת, כזאת או אחרת? אמנם היו שמועות שטיוּרינג עשה במלחמה משהו חשוב מאוד, אך לדארווין בפירוש נראָה שהוא ירד מהפסים.
טיוּרינג רתח מזעם. הוא ידע שהדרך היחידה ליצור מחשב
העובדה שעדיין לא היו לו רכיבים זעירים דיים למתגים ולהתקני האחסון לא תרמה למצב (התוכנה במכונות שלו הייתה לא יותר מדפוסים משתנים של מעגלים חשמליים, אך היה צורך גם בחומרה, כגון יחידת זיכרון שתתעד את התוצאות שהתוכנה מפיקה). הרכיבים הזמינים היו גדולים ומגושמים. כדי ליצור את התקני הזיכרון, הוא ניסה להשתמש בתכסיס מפרויקט המכ"ם של מלחמת העולם השנייה: טכנאים גילו שכשממלאים צינור עגול גדול בכמה ליטרים של כספית נוזלית דחוסה ואחר כך שולחים דרכה פעימות של גלים, הפעימות נעות הלוך ושוב בתוך הצינור בדיוק מפתיע.
הפעימות האלה נראות לנו מהירות, אך מבחינת האלקטרונים הן כה אטיות, שדפוסי הגלים משתמרים בכספית די זמן כדי שיוכלו לשמש כהתקן הזיכרון המבוקש. אך המשאבים הכספיים היו כה דלים, שבשלב מסוים נאלץ טיוּרינג לצאת לשדות הסמוכים למעבדה ולחפש חלקי צנרת כדי לבנות בעזרתם את הזיכרון של המחשב המונומנטלי שלו. שנת 1946 הגיעה לסיומה ושנת 1947 עמדה בפתח, אך טיוּרינג לא התקדם כמעט. דארווין והפקידים האחרים נעשו חשדנים, וטיוּרינג החל לחפש מקום עבודה אחר.
בסתיו 1948 עבר טיוּרינג למנצ'סטר, שלפי השמועות בנו שם משהו דומה יותר למחשב אמתי (בבריטניה היו כמה פרויקטים מתחרים, משום שכמה חוקרים המשיכו לפתח הן את הרעיונות שטיוּרינג פרסם לפני המלחמה, והן את הפיתוחים שנעשו במעבדות אמריקאיות במהלך המלחמה והזכירו את ה"קוֹלוֹסוּס", שעדיין הייתה סודית. כל הצוותים ניסו לקדם את המחקר הזה). בלונדון ובפרינסטון מלאכתו של טיוּרינג הייתה קשה, אך במנצ'סטר היא הייתה בלתי אפשרית. אמנם המתמטיקאים שתכננו את המכשיר היו ידידותיים כלפיו, אך כבר היו להם תכניות משלהם, שלא היו נועזות כמו החזון המקורי של טיוּרינג מ-1937.
אנשי הצוות הטכני במעבדות ההנדסה יכלו אולי לשנות את תכניותיהם, אך הם היו מסויגים כאשר טיוּרינג הציג את עצמו בפניהם במבטא של בית ספר פרטי בדרום אנגליה וביקש את עזרתם. בבלצ'לי כולם עבדו יחד, אך הימים האלה תמו. תחושת האחדות שהייתה במהלך המלחמה החלה להתפוגג. למהנדסים במנצ'סטר היה די ניסיון כדי לדעת שאדם בעל מבטא כזה מן הסתם יתעלם מהם בזחיחות דעת, או למצער לא יתרום כל עצה שימושית. טיוּרינג ידע שהוא שונה מהם. השנים שעברו עליו בבניית מכשירי רדיו, כרטיסים מנוקבים ומערכות חשמליות מכל סוג כמעט אִפשרו לו לספק להם הרבה כיווני מחקר מועילים, אך בשל החלוקה למעמדות חברתיים – שעדיין הייתה משמעותית, גם אם סמויה מן העין – הוא לא הצליח לשכנעם. טיוּרינג היה תקוע.
למעשה, טכנולוגיה חדשה ששוכללה באמריקה יכלה לשנות את חייו. היא התבססה על גילוי התכונות החדשות של האלקטרונים בעולם הקוואנטי התת-מיקרוסקופי, וטיוּרינג אפילו שמע שמועות מעניינות על ההתקנים האלה. אך בשל מלחמת המעמדות הסמויה לא התאפשר לו לעבוד עם המהנדסים ולפתח את הטכנולוגיה הזאת, ובכל מקרה, עדיין לא היה סימן לכך שהחלו להשתמש בה.
במשך רוב 1949 הוא דשדש במקום וניסה לחקור כל מיני נושאים. בשלב מסוים שקל לשוב לקיימברידג', אך לאחר כל מה שעשה נראו לו חיי האקדמיה חסרי משמעות. הוא ניסה לחזור לכמה מרעיונותיו הישנים במתמטיקה טהורה, אך כבר היה זקן מכדי לעסוק בהם. פון נוימן שלח לו מכתב עליז מפרינסטון ("אלן היקר... מהן הבעיות שאתה חוקר כעת, ומהן תכניותיך לעתיד הקרוב?") אך לטיוּרינג לא היה הרבה מה לכתוב לו. הוא הרגיש בודד מאי-פעם.
במשך זמן-מה הוא ניתח שוב את הדגמים הלולייניים שבחרציות ובצמחים אחרים, אולי כמחווה לימים החמימים שהעביר עם ג'ואן קלארק על הדשא. הוא גם החל לתהות על טיבה האמתי של הבדידות בעולמנו – והמחשבות האלה הולידו מאמר על בינה מלאכותית ועל טבעה של מודעות עצמית, שרק כמה שנים לאחר מותו הוכר כאבן היסוד של המדעים הקוגניטיביים ושל מדעי המחשב המודרניים (רעיונותיו על אודות חיקוי ממוחשב של התפתחות ביולוגית חשובים למחקר גם בימינו). אך במנצ'סטר בתקופה שאחרי המלחמה נבנו רק חלקים מן המחשב המושלם שטיוּרינג הגה, ועיסוקו בחרציות ובמהותה של הבדידות סיפקו עדות נוספת לכך שהאדם המוזר הזה אינו מעודכן. טיוּרינג שוב נדחק הצִדה, וייתכן שהשלים עם זה.
אמו המשיכה לכתוב לו בקביעות ושאלה אותו בנימה מתנצלת אם התקדם בחיפושיו אחר רעיה. היה לו יותר ויותר קשה לכתוב לה את שקריו הרגילים. חיי האהבה שלו היו עלובים, ואולי זֵכֶר המקלחות הקרות מימי בית הספר הפרטי הוא שגרם לו להתחיל לרוץ למרחקים גדולים – ובשלב מסוים הוא דורג כאחד מרצי המרתון המובילים בבריטניה (התוצאה הטובה ביותר שלו הייתה רק שבע-עשרה דקות יותר מהשיא האולימפי של התקופה. אלמלא פציעה בלתי צפויה בירך, הוא היה מועמד לנבחרת האולימפית של בריטניה).
טיוּרינג נאלץ להסתפק במפגשים חפוזים ואקראיים במקום אהבה אמתית. למפגשים האלה לא הייתה משמעות רבה, עד שערב אחד בינואר 1952 שב טיוּרינג לביתו וגילה שנשדד, והבין שהפועל הצעיר שבילה אצלו את הלילה מסר כנראה לחברו העבריין פרטים על הבית. הוא הלך למשטרה כדי להגיש תלונה, אף שמן הסתם נפגע יותר מהמעילה באמונו מאשר מההפסד הכספי.
זאת הייתה שגיאה איומה. הומוסקסואליות נחשבה פשע בבריטניה של הימים ההם. ייתכן שבקיימברידג' העניין היה מסתכם בנזיפה; כעבור זמן קצר נאסר בלונדון השחקן ג'ון גילְגוּד בשל עבירה דומה, אך הודות למאמציהם של ידידיו הוא שהה בכלא רק זמן קצר, והעיתונות נמנעה מלדווח על האירוע. אך מנצ'סטר לא הייתה לונדון או קיימברידג'. השותף לגניבה נעצר, הפליל מיד את טיוּרינג – בתמורה לחסינות, כמובן – וטיוּרינג נעצר. עד מהרה הוא ניצב לבדו בבית המשפט והואשם בפשע שנחשב חמור באותה תקופה.
בזכות שירותו במהלך המלחמה, העיטור מן הממשלה הבריטית ורמזים לכך שעשויים להעניק לו תואר אצולה, הוא הצליח להתחמק ממאסר. אך בתמורה הוא נאלץ לתת את הסכמתו לטיפול ניסיוני, ש"ירפא" אותו מההומוסקסואליות בעזרת הורמונים נשיים. טיוּרינג נאלץ להסכים – כלא יהיה חוויה אלימה ואכזרית, ואת עבודתו יכול היה להמשיך רק במסגרת אוניברסיטה כלשהי.
טיוּרינג החל לבלוע את הגלולות כנדרש, בשעות קבועות. בהתחלה הוא חשב שהשפעתן תהיה שולית, אך הטיפול הִקשה עליו להתרכז. גם אילו הגיש בקשה להפחית את המינון, השופט לא היה נעתר לה. ככל שנמשך הטיפול ההורמונלי, גילה טיוּרינג לזוועתו שמתחילים לצמוח לו שדיים.
זה כבר היה יותר מדי. לא היו לו ידידים אינטלקטואלים, לא היה לו סיכוי למצוא אהבה – וכעת גופו ונפשו החלו להיהרס. הטיפול הופסק באפריל 1953, אך טיוּרינג אף פעם לא התאושש באמת. בערב יוני גשום ב-1954 היה טיוּרינג בביתו בווילְמְסְלוֹאוּ שבפרברי מנצ'סטר. הוא לקח תפוח ופתח צנצנת של אשלגן ציאנידי, ששמר לצורך ניסוייו בציפוי זהב באמצעות חשמל. כאשר נבדקה הצנצנת למחרת, עדיין היו בה שרידי ציאניד; מהתפוח, שנמצא ליד גופתו, ננגסו מספר נגיסות.
דייויד בודאניס הוא מרצה בתחום מדעי החברה, יועץ ארגוני ומחבר ספרי מדע פופולרי. בספרו "היקום החשמלי" הוא מתאר את האנשים שגילו את החשמל ושכללו את השימוש בו. הספר יצא בעברית בהוצאת כתר ב-2006, בתרגומה של איריס רילוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
