טוקבקיסטים יקרים, עובדים עליכם
אתרי האינטרנט מספקים חופש דיבור ודמוקרטיה במובן השטחי והפופוליסטי, ויוצרים תרבות טוקבקים מתלהמת שכולנו נאלצים לחיות איתה
גם התומכים וגם המתנגדים מדברים על הטוקבקים כמראה של התרבות הישראלית, ומצמצמים את האחריות של האתרים על מה שהולך שם. זהו עיוות מובהק של המציאות, מאחר והאחריות של האתרים לתרבות הטוקבקים היא גדולה מכפי הנראה.
לתקשורת יש יותר אחריות לשיח הטוקבקיסטי משנדמה לה. הדימוי החביב על הפרו-טוקבקיסטים בקרב עורכי האתרים הוא כיכר השוק. אם כך, הגיע הזמן שיסתכלו איזה מן כיכר שוק הם בונים באתרים שלהם, ואיזה חוקי עזר עירוניים הם יוצרים שם.
התקשורת אוהבת את השוק, לקראת הבחירות היא מלווה את הפוליטיקאים לסיורי השוק שלהם, הרבה צבע יש בכתבות האלה, כאשר בין ברבורי הפוליטיקאי מושחלים ציטוטים עסיסיים וקריאות ביניים של בעלי הדוכנים ובאי השוק. כולנו יודעים שהאופן בו מיוצגת החברה הישראלית בכתבת הביקור בשוק הוא מוטה ומעוות, שזהו חלק ממשחק מוסכם של הפוליטיקה והתקשורת, ושהאזרחים שמשולבים בו הם כלי משחק. הם לא שם כאנשים שלמים המביעים את דעתם, הם שם בתפקיד שבלוני שלוהקו אליו. הפוליטיקאי נשאר במקומו, וההמון נשאר במקומו, והמבע התקשורתי בסיטואציה הזאת, אינו תמים כפי שנדמה.
גורלם של הטוקבקיסטים דומה.
ממשק ומדיניות הטוקבקים הישראליים, בהובלה של ynet,
חופש הביטוי שמאפשרת הרשת הוא מהפיכה גדולה בעלת ערך רב, אבל עלינו לזכור שמדובר במדיום שהתקשורת בו היא טקסטואלית, וקבועה בממשק אינטראקטיבי המעוצב בדרך מסוימת. עלינו להכיר, כצעד ראשון, במרחק בין העולם שזכה בחופש הביטוי ובין האופן בו העולם הזה מיוצג בטוקבקים. בעיקר מאחר והייצוג הטוקבקי יוצר תמונת עולם מעוותת.
מדגם גורמים:
• אולי האשליה המטעה ביותר היא העובדה שטוקבקים ”אינם מכילים שקט“. אם אדם בודד צועק בכיכר השוק בזמן נאום של מישהו, הדממה של כל אלה שאינם צועקים נותנת קונטקסט ופרספקטיבה למה שאמר, אם הקהל מזדהה איתו, ישמעו מלמולי/צעקות תמיכה. בממשק הטוקבקים, הרב השקט אינו מיוצג, והמיעוט המגיב הוא חזות הכול. זה מגביר את הכוחות של דעות המיעוט באופן לא פרופוציונלי, ומעוות את תמונת המציאות.
• חשיפה של כותרות ההודעות בלבד משמעותה שכותרת ההודעה היא האמצעי העיקרי של הטוקבקיסט לגרום לקוראים לקרוא את תגובתו. זה מעודד שימוש מניפולטיבי ופרובוקטיבי בכותרות.
• רשימת הטוקבקים הממוספרת ללא שום היררכיה או מנגנון להצפת טוקבקים מומלצים (בין אם בעיני המערכת או בעיני קהל הקוראים) גם היא מעודדת טון פרובוקטיבי, מאחר ולא מציעים לטוקבקיסט שום דרך טובה יותר להישמע בין ההמון.
• האופן בו מוצגים שמות המגיבים, והאופן בו מנותק כל טוקבק מטוקבקים אחרים שכתבו, משמעו ששימוש בזהות עקבית קשה ואינו מתוגמל. זה כמובן מעודד להמשיך להשתמש בזהויות אד-הוק, שמאחוריהן הטוקבקיסט מרגיש פחות אחריות למה שהוא כותב ואין לו מה להפסיד, המניע היחיד שקובע את התנהגותו הוא רצונו להישמע, בין אם על ידי כותב המאמר, ”התקשורת“ או שאר הקהל. על עניין זה נכתב כבר רבות.
• המסננת של המערכת קלה במיוחד, ובכך הם נותנים את אותו משקל למי שהגיב ”אני ראשון!!111" ומי שכתב 500 מילה מנומקות. שוב – זה מעודד שימוש רדוד בחופש הביטוי שמאפשרת האינטרנט. ושוב – לקהל עצמו אין דרך לקרוא הידד או בוז, כולם שווים. שוויון שקרי כי הוא מעצים את כוחם של הקיצוניים ויוצאי הדופן באופן לא פרופורציונלי למספרם האמיתי. בעולם בחוץ, לצד מנגנוני דיכוי, יש גם מנגנונים שמציפים כלפי מעלה אנשים שדעתם משקפת את קול ההמון, בעיקר בחברות דמוקרטיות. אלה לא קיימים כרגע בטוקבקים באתרי החדשות בישראל. נתקשה למצוא שם את המנהיגים החדשים.
ניתן להמשיך את הרשימה הזאת ולפרטה בהתאם לדקויות השונות של ממשקי הטוקבקים השונים. אבל נראה שהנקודה הובנה.
אם כן, עלינו להשלים עם העובדה שהטוקבקים אינם מייצגים את המציאות. הם אינם ”מראה של תרבות השיח הישראלית“, אלא ייצוג של אספקט מאוד מסוים וצר של תרבות זאת. בדיוק כמו שתרבות השיח של ”פופוליטיקה“ שונה מזאת של הראיונות של יאיר לפיד ועדין שתיהן מייצגות צדדים חלקיים של המציאות הישראלית.
ויותר מזה, הממשק הנוכחי אומר שטוקבקים מועדים מראש לעוות את תמונת המציאות. אם כך – באחריות מנהלי האתרים הישראלים לעצב את החוויה באופן שממתן את הנטייה הזאת. סביר שפורמט התגובות לא יוכל להעביר תמונה מייצגת לעולם, אבל זה רק יחדד את חשיבות עיצוב המרכיבים בחוויה שכן יאזנו את המצב הזה.
הממשק והשיטה מקבעים את דמות הטוקבקיסטים כאספסוף – אולי חלק מאנשי התקשורת המסורתית אכן תופסים ככה את היחסים בינם ובין ההמון.
טוקבקיסטים יקרים, עובדים עליכם.
מה שנותנים לכם הוא חופש דיבור ודמוקרטיה רק במובן השטחי והפופוליסטי של המושגים, ומעצם בעלותם על הממשק והחוויה מעצבים את תרבות הטוקבקים המתלהמת שנגזר עליכם לחיות בה.
ההזנחה של זירת הטוקבקים לכוחות השוק מובילה אספקט חשוב של השיח הציבורי באותו מסלול בו מוליכים אותו כוחות השוק שהשתלטו על ערוצים אחרים, כמו הכותרות המתלהמות של העיתונים, וכמו ערוץ 2 שמתנהל לרב לפי ההמצאה הפיקטיבית של ”מסעודה משדרות“.
אולי ”הטוקבקיסטים“ לעד יישארו סוג של ”מסעודה“, אבל זה לא חייב להיות ככה. כרגע, הטוקבקים כופים רלטיביזם כוחני על ציבור שרוצה פלורליזם. יש מספיק מנגנונים שמשכנעים את הציבור שכוח הוא הדרך היחידה. באמת שלא צריך עוד אחד.
המאמר פורסם במקור בבלוג של אורי ברוכין, Marketing Babylon.
