קונים את הים
יוטיוב הוא כמו אוקיינוס: המון ניילונים, חרצפים, קקי של ילדים מעצבנים, דגים תועים ומדוזות שטים בו, אבל האוצרות האמיתיים נמצאים בקרקעית, ולא לכל אחד יש סבלנות להיות צוללן. מעניין מה יעוללו לו הגוגלים • עמיחי שלו
תוכן גולשים הוא דבר משעמם בטירוף. הנה, הוצאתי את זה, ואני לא מרגיש יותר טוב. אני לא מרגיש כלום בכלל. לכולם ברור שהמלך הוא עירום, אבל אם נפשיט אותו במילים, נפשיט קצת את עצמינו. הרשת, או לשם תיקון הווב 2.0 עמוסה עד לעייפה בכל מיני "אפליקציות תוכן" (מינוח מופלא), החל מאתרי וידאו גולשים (כולם מזכירים את יוטיוב, אבל יש עשרות חקיינים מוצלחים
אז נכון, הכללות הן דבר גס, מדי פעם יש הברקות, אבל קשה להגיע אליהן. יוטיוב (ודומיו) הוא כמו אוקיינוס: המון ניילונים, חרצפים, קקי של ילדים מעצבנים, דגים תועים ומדוזות שטים בו, אבל האוצרות האמיתיים נמצאים בקרקעית. לא לכל אחד יש סבלנות להיות צוללן. אבל בכל מקרה, על פי רוב, תוכן גולשים הוא דבר מעיק, משעמם, טרחני, בלתי מאגניב. קחו לדוגמה את מה שקורה בבלוגיה של תפוז. כשאין שום סינון, בדרך כלל אין שום איכות. אין לי מושג מה הולך לקרות בעידן הווב 3.0, אבל אני נורא רוצה שיגיע כבר.
תמיד טענתי שיוטיוב הוא אוקיינוס, יש בו הרבה דגים, מדוזות וניילונים, אבל בקרקעית יש אוצרות. הבעיה היא שכמו באוקיינוס, אתה שט בו שעות, ומרגיש הרבה פעמים עיוור בלב ים, אתה רוצה יבשה, אבל מגלה שעלית על עוד שרטון. בכל אופן, עם אוצרות אי אפשר להתווכח. יוטיוב הפך למעין קורפוס של היסטוריה אנושית מצולמת. כל מה שאי פעם חשבת עליו, החל מפרקים של רגע עם דודלי (האם ציפי מור היא דמות הקוקסינל הראשון בטלוויזיה העברית?), דרך קליפים של סיד בארט ועד לגול האחרון של דרק קויט במדי ליברפול. לכן הוא כבר לא אתר או פלטפורמה, אלא פרק חשוב באבולוציה של התרבות.
בשוך הזמן קמו לו כל מיני סוכנים בלתי רשמיים – אתרים או בלוגים שמפנים לסרטוני קאלט ביוטיוב, כי כמו שקשה נורא להיכנס לויקיפדיה וסתם לשוטט בין הערכים, כך קשה להיכנס ליוטיוב ולשוטט בין סרטונים. צריך, על פי רוב, לבוא עם אג'נדה. הסוכנים (שאם להמשיך את המטאפורה הם בעצם צוללנים) לינקקו בטוב טעם, וכך מצאתי את עצמי מגיע לקרקעית דרך דלתות אחוריות. אני מודה שציפיתי גם שעם הזמן יקומו יותר אתרי נישה מצליחים (אתר לסרטוני כדורגל, אתר לקליפים היסטוריים, אתר של קלאסיקות אייטיז מהחינוכית), ואכן קמו כל מיני מטאקפה וכדומה, אבל בעיקר קמו אתרי שיתוף של סרטונים ביתיים. למעשה, במהלך החודשים האחרונים לונקקתי לעשרות אתרי סרטונים חדשים, שכולם נראו דומים באופן מבהיל. יש גבול לכמה פעמים אפשר לצחוק כשרואים נער אמריקני שמן נופל מגובה מטר לנהר.
עוד תופעה שהלכה והתגברה בכל אותם "סרטונים ביתיים" שזרמו למחזור הדם היוטיובי היא חוסר הרלבנטיות של האמינות. אם ראית סרטון איכותי כמו למשל "הרוסי", אחת השאלות הראשונות של כל בר דעת וגם רפה שכל היא האם זה התרחש באמת.
במקרה הרלבנטי אפשר להעריך ש-20% שזה אכן התרחש. יש מקרים גבוליים יותר או פחות. בשוך הזמן, כשיש לך רזומה של מאות סרטונים, זה כבר לא רלבנטי. מה איכפת לך אם הבחורה באמת ידעה שעובדים עליה או לא אם התוצאה נראית אמינה מספיק, אם היא שחקנית מספיק טובה. זה תופס גם לגבי הסרטונים ששוטפים לך את האאוטלוק.
כשהזמן מתקצר, והזמן הרי הוא כמו פתיל, חוזרים לנוסחה מוכרת, וכך חזרתי ליוטיוב. אני לא יודע אם הוא שווה סכום מפלצתי כזה שעקב גודלה של אונתי השמאלית איני בכלל יכול להבין אותו מוחשית, אני גם לא יודע מה הגוגלים יעוללו לו. האמת, אני לא יודע הרבה דברים, אבל זה כבר עניין אחר.
הקטעים שמרכיבים טור זה פורסמובמקור בבלוגו של עמיחי שלו, "מעבורת לאורך המרסי".
נא להמתין לטעינת התגובות
