גאדג'ט וחצי לפני האוטופיה
איך המצאנו את הטרנספורטר אבל איבדנו את האושר
בסוף המאה התשע עשרה, אנשי-חזון כמו ז'ול ורן וה. ג. וולס פרשו מעשיות פרועות של מסע בחלל והרפתקאות מתחת למים. ב-1926, הוגו גרנסבק הציג את מגזין המדע הבדיוני הראשון, Amazing Stories, תחת המוטו "בדיון מופרע היום: עובדות קרות מחר". בשנות השישים והשבעים, שורת מבצעי אפולו גרמו לנחיתות על הירח להראות כמו טיול קליל על חוף הים. ושאני לא אתחיל לדבר על מסע בין כוכבים (שחוגגת עכשיו את יום השנה ה-40), עם ההולודקים, הטרנספורטרים והמתרגמים האוניברסליים שלה.
כל מעשיית מדע בדיוני בגרוש היתה הבטחה לעתיד טוב יותר, ועם זאת אנחנו לא רואים היום צפלינים בגודל של ספינות מרחפים מעל גורדי שחקים בערים שמוקפות בבועות-ענק. למרות מה שניבאו כל "יריד עולם" (World Fair), כל מתקן עתידני בדיסנילנד והפרסומות בעמוד האחרון של כל חוברת קומיקס, אנחנו לא חיים בטכנו-אוטופיה. או שמא...?
אני לא הולך לפרוץ בנאום על איך כל הצ'ופצ'יקים שכבר יש לנו הם בעצם התקדמויות טכנולוגיות מדהימות. הם כן, זה ברור. אבל מחשבים אישיים, מחשבי כף יד וחולבי-פרות ממוכנים הם גם יום-יומיים עד כדי מונוטוניה. תעירו אותי כשתעברו נושא.
כן, אנחנו טובעים בפלאים טכנולוגיים אפויים-למחצה מימי העבר. חופשות בחלל ניתנות להזמנה אם אתה מולטי-מיליונר, מדענים יכולים להעביר גושים של חלקיקים אלמנטריים, וחליפות סילון מונעות בטילים יש כבר כמה עשורים (מיכל דלק לחליפה כזו מספיק לשלושים שניות בערך – מספיק זמן כדי לשאוף הרבה אוויר לצרכי הצעקה האחרונה).
המדע אפילו מקיים כמה מההבטחות הפרועות יותר של העבר, כמו רובוטים משרתים (אם אתם זוכרים את רוזי הרובוט מ"הג'טסונים"). הדור הראשון של רובו-משרתים כבר מחכה בחנויות, ואתה יכול להגיע
אם דרואיד פשוט לא עושה לך את זה, לך על אנדרואיד אמיתי. אבטיפוסים כמו ה-ASIMO של הונדה יכולים להגיש משקאות מתוך מגש. רובוט ה-RI-MAN הידידותי יכול להרים ולסחוב בובה במשקל 35 ק"ג, והוא מתחזק מדי יום. ממשלת ארה"ב, שמתמודדת עם אוכלוסיה שהולכת ומזדקנת, משקיעה מיליוני דולרים מחקריים בפיתוח של מטפלים רובוטיים שישמרו על הגמלאים מפני העולם האכזר שגורם להם לשברים בירכיים. בקרוב, ASIMO-אים יפי-תואר יאתגרו את החקיקה בנושא זוגות ידועים בציבור.
העתיד כבר כאן, וזה לא ייאמן שיש לנו אבטיפוסים של רובוטים וחופשות בחלל בעוד שמשהו מאוד חשוב נשכח בעבר: חלום על אושר. אני מדבר על החדווה הטהורה של לדלג יד ביד על אדמת הירח עם סל פיקניק ביד, או לנהל דיון פילוסופי עמוק עם דולפין – אושר אמיתי כזה של אנחנו אשכרה בעתיד ומעבר למהירות האור.
מימשנו את הגאדג'טים אבל לא את האוטופיה. אולי אושר עילאי זה פשוט יותר מדי לבקש מטכנולוגיה, או אולי הטכנו-גזמה מחכה לנו ממש מעבר לאופק. בכל מקרה, נראה שאיבדנו את האמונה חובקת-הכל, המרגיעה והקטלנית באופטימיותה, שמדענים ימציאו יום אחד את הטכנולוגיה שתעשה את כולנו בריאים, חופשיים מבעיות ובעיקר – ממש, ממש שמחים.
הם יעשו את זה, כמובן. יום אחד.
עד אז, לא נוכל לשבת בחיבוק ידיים בעוד ילדינו הולכים לבית הספר ברגל במקום לרכב על סקייטבורדים מעופפים; בעוד זוגות צעירים יוצאים לירח דבש בכדור הארץ במקום במלונות בחלל; בעוד הסבים שלנו עדיין אוכלים ארוחות מלאות במקום להיחנק מגלולות-מזון בטעם עוף שיוצאות מהחור היחיד בקיר גרניט חלק לגמרי.
הגיע הזמן לדרוש מתור הזהב של המדע הבדיוני לקחת אחריות על הבטחותיו הפנטסטיות. אז תפוס את המדען האהוב עליך בצווארון חלוק המעבדה שלו ונענע אותו. דרוש ממנו חליפת סילון אישית, משרת רובוט, חולב-פרות אוטומטי או כל חלום עתידני אחר שעושה לך טוב. גורלו המפואר של המין האנושי תלוי בכך.
דניאל ווילסון, רובוטיקאי, חיבר את הספר "איך לשרוד התקוממות רובוטים", שפרק ממנו אפשר לקרוא כאן. הבלוג של ווילסון נמצא בכתובת danielhwilson.com.
נא להמתין לטעינת התגובות
